1. שילדס בתפקיד לנגפורד, היינס בתפקיד היינס
ג'ורג'יו ארמאני ישב אמש (שלישי) על כסאו בשורה הראשונה במדיולנום פורום, ואפילו המסיכה הלא אופנתית שעטה לא הסתירה את פניו החיוורות. הפלאשבקים מ-2014 הידהדו במוחו, ודמויותיהם של טייריס רייס וריקי היקמן, ניקולו מלי וקית' לנגפורד קפצו לעיניו. לפתע "נס מילאנו הראשון" של מכבי תל אביב נראה כמו סתם משחק רגיל.
הלוא מה זה כבר לאבד 12 נקודות יתרון ב-1:58 דקות במשחק הראשון בפלייאוף, לעומת אובדן של 12 הפרש ב-1:12 דקות במשחק החמישי והמכריע. מה זה להחטיא עונשין 0.7 שניות מהסיום ולהפסיד בהארכה במשחק מספר 1, לעומת חגיגות היסטוריות שכבר פרצו ברחבי האולם והוחלפו תוך רגע בתוגה מעיקה ובלתי נסבלת. ומה זה להפסיד עם לוקה באנקי לדיוויד בלאט, לעומת השתנקות מפוארת ברגע האמת של אטורה מסינה האגדי נגד יריבו המר אנדראה טרינקיירי.
המשחק האחרון במותחן הדרמטי בין אולימפיה מילאנו לבאיירן מינכן היה תמונת מראה לסדרה כולה. האיטלקים ברחו ל-29:42 ברבע השני וקלעו 50 נקודות במחצית; הגדילו ל-55:72, כשעל השעון 12 דקות לתום הטקס, והובילו 66:82 כשנותרו פחות משש דקות. שאבון שילדס קבע 79:91 במשחק חייו, 78 שניות מהבאזר, ונתן את האות לחגיגה - ואז, משום מקום, שוב משום מקום - הגיחו הבווארים.
זה התחיל באיבוד של קייל היינס. נמשך בהחטאת שלשה של סרחיו רודריגס. החריף בשלשת התאבדות של ג'יילן ריינולדס מן העבר השני. ואז איים שילדס, דווקא במשחק חייו, להפוך ללנגפורד הפוסט מודרני. הוא איבד כדור נוסף, ופתאום רק 89:91, כשעל השעון 14 שניות. מיד ביצע שילדס עבירת תוקף, ולפתע הכדור של באיירן, אחרי 0:10 בדקה, עם אפשרות לנצח ולעלות לפיינל פור.
נגענו כאן לא פעם במהלך העונה ובמהלך הסדרה במנטליות הלוזרית של מילאנו, והיא שוב היכתה. אבל הפעם רק כמעט. כי בין מפחי הנפש של שלושת העשורים האחרונים להתרוממות הרוח של אתמול הבדיל איש אחד: היינס. הזר האמריקאי המעוטר בתולדות היורוליג לדורותיה היה שם במהלך האחרון, ומנע מווייד בולדווין להגיע לטבעת. אחר כך שילדס (34 נקודות, 11-11 מהעונשין) מצא זמן להחטיא אחת מהקו, כדי בכל זאת לנסות ולסדר לגרמנים הארכה, אבל זה נגמר.
89:92. היינס, עם שיא עונתי של מדד 22, מגיע לפיינל פור התשיעי ברציפות שלו; ומילאנו שוב שם, לראשונה מאז 1992. בפעם הקודמת, יצחק רבין ז"ל נבחר לראשות ממשלת ישראל; מכבי תל אביב הכניעה את הפועל תל אביב 2:3 בסדרת הגמר וזכתה באליפות המדינה בפעם ה-23 ברציפות (והאחרונה בסטריק ההיסטורי); נבחרת דנמרק לא עלתה ליורו, אבל נכנסה אליו ברגע האחרון בגלל החרם הבינלאומי על יוגוסלביה בעת מלחמת האזרחים, והוכתרה לאלופת אירופה; ז'ליקו אוברדוביץ' היה אז רק בעונת הבכורה שלו כמאמן, דילג על המילאנזים בחצי הגמר וזכה בגביע הראשון שלו.
2. סינגלטון אינו ה-MVP. הוא המשחק עצמו
הערב הדרמטי של משחקי ההכרעה בפלייאוף נפתח עם עלייתה החורקת של אנאדולו אפס לפיינל פור. צמד הפלא, ואסה מיציץ' ושיין לארקין, שוב לא הצליח לנפק את מה שנראה עד לא מזמן כמובן מאליו - משחק גדול של שני הכוכבים יחד - והעזרה הגיע מהווינר הכי בלתי צפוי. כלומר, בערך בלתי צפוי.
כריס סינגלטון אינו כדורסלן קל לעיכול. הוא נראה לפעמים חסר חשק, יכול לסיים משחקים של 35 דקות עם זריקה אחת לסל ושני ריבאונדים, וחברי הטוב ג' כינה אותו פעם "שחקן בלי אמונה" אחרי שלקח אותו בפנטזי. אבל רק תנו לו להגיע למשחק מספר 5 ביורוליג, והוא יהפוך לכוכב הכי גדול באירופה.
האיש עומד על מדד 6.5 במשחקים 4-1, ומדד 28.3 במשחק המכריע: 27 וניצחון עם לוקומוטיב קובאן ב-2016, 20 והפסד עם ברצלונה ב-2019, ואתמול - שיא קריירה של 38 וניצחון עם אפס. ארגין עתמאן הגיע ליד לא בזכות לארקין או מיציץ', קצת בזכות קרונו סימון (עם שלשת ענק במאני טיים), ובעיקר הודות לסינגלטון, שקלע 26 נקודות ב-80 אחוזים מהשדה, 3-3 לשלוש, 8-7 מהעונשין והוסיף גם שמונה ריבאונדים.
על אף ששילדס העמיד לבסוף מספרים טובים יותר (מדד 41) והוכתר לשחקן המחזור הרשמי, סינגלטון הוא ה-MVP האמיתי של המשחק החמישי. בעצם, לאור ההיסטוריה, הוא לא ה-MVP. הוא הוא המשחק החמישי.
3. פאו אולה: גאסול הציל את שאראס ומירוטיץ'
ריאל מדריד ובאיירן ראויות למחמאות ולכבוד על שעמדו בפרץ מול יריבות עדיפות ומוכשרות, אבל הפתעת הסדרות הייתה זניט סנט פטרסבורג. בהופעתה הראשונה במעמד, כמי שהגיעה ברגע האחרון מהמקום השמיני, מול המכונה המשומנת של ברצלונה מהמקום הראשון, היא המיטה עליה נוקאאוט טקטי וגרמה לה ל-14 לילות נטולי שינה בדרך למשימה שנראתה כמובנת מאליה מלכתחילה.
בערב האחרון נפלו הרוסים מהרגליים, ולא הצליחו לתת פייט לבארסה. שרונאס יאסיקביצ'יוס הודה ש"לא אימנתי טוב" במהלך הסדרה, וגם צדק; ומי שהמתין סוף סוף להתפוצצות של ניקולה מירוטיץ', ייאלץ להמתין לפחות עוד שלושה שבועות. ברנדון דייויס וקורי היגינס היו שם כמו תמיד, וגם ניק קלאתיס שמר על מגמת השיפור, אבל גם כאן - כמו במקרים של היינס במילאנו וסינגלטון באיסטנבול - האקס פקטור היה השחקן הוותיק ביותר בסביבה.
שאראס ספג לא מעט ביקורת מהתקשורת הקטאלנית על ההתעלמות מפאו גאסול לאורך הסדרה. במשחק הראשון הוא העלה אותו בחמישייה, הוציא אותו כעבור פחות מחמש דקות ולא החזיר אותו עד למשחק השלישי. גם בצמד המפגשים ברוסיה הוא לא הגיע אפילו לדאבל פיגרס (בדקות!) ולא קלע סל שדה.
אבל אתמול, הרחק מהתדמית הנוצצת ומההיסטוריה המפוארת, גאסול העמיד שורה מדהימה: מדד 16 ב-17 דקות (מדד 9 ב-14 דקות בארבעת המשחקים הקודמים יחד), שבע נקודות (חמש בקודמים) 4-3 מהשדה (5-1 בקודמים), שלושה ריבאונדים (ארבעה בקודמים), שלוש חטיפות וארבע חסימות (אפס ואפס בקודמים).
המשחק האחרון והמכריע בסדרות פלייאוף עוסק פחות בכדורסל, ויותר בפסיכולוגיה. פחות בכישרון, ויותר בניסיון. אין זה פלא, אם כן, שעל שלושת הכרטיסים לפיינל פור חתומים שלושת הווטרנים. שלישי בשלייקס.