תזכרו את הימים האלה, חברים. אלה ימים של תקווה, של התרוממות רוח. ימים של מהפכה היסטורית, חסרת תקדים בעולם הכדורגל - רק לא המהפכה שתכננו ראשי המועדונים הגדולים. הם השיגו את המטרה ההפוכה. בצעד שערורייתי ואנוכי במיוחד, אשר נשמר בסוד מהאנשים עליהם הוא משפיע יותר מכל, הם עוררו תגובה עוצמתית שלא הייתה מעולם. הם לא לקחו בחשבון את התגובה הזו, והיא הפילה אותם על הקרשים.
ראשי 12 המועדונים, שזממו להקים סופר ליג משלהם, הניחו כי השחקנים והמאמנים ישתקו. הם לא היחידים שהניחו זאת. ביום שני, אחרי ההכרזה הדרמטית שבוצעה בשעת לילה מאוחרת, שוחחתי עם מספר עיתונאים בריטים בכירים לגבי המצב והבעתי תקווה שהיוזמה תסוכל מבפנים. כולם הגיבו בצורה דומה. "זה לא הולך לקרות. הם יודעים היטב מי משלם את שכרם. השחקנים והמאמנים יעשו את מה שיגידו להם. הם תמיד עושים את זה", כתבו לי הפרשנים. ואכן, זו הייתה ההצהרה שסיפק עוד ביום ראשון דייגו סימאונה כאשר נשאל לגבי אפשרות הקמת הסופר ליג: "אאמן בכל מסגרת שיגידו לי. אני לי ספק כי ההנהלה תקבל את ההחלטה הטובה ביותר לגבי עתידו של המועדון".
אז פלורנטינו פרס, אנדראה אניילי, ג'ואל גלייזר ויתר הפושעים נגד המשחק יצאו מנקודת הנחה שכולם יגיבו בדיוק כמו צ'ולו. העבר לימד אותם שזה יהיה המצב. הם לא דמיינו בחלומותיהם השחורים ביותר עד כמה הטעות תהיה גדולה. הם פספסו לגמרי שתי נקודות עיקריות. ראשית, קיימת ההזדהות בסיסית של שחקנים ומאמנים רבים עם האוהדים ועם תחושותיהם. שנית - וזהו היבט קריטי ביותר - הזלזול זעק לשמיים. הנה לכם אנשים שכל חייהם משתנים באופן קיצוני בעקבות החלטה שקיבלו הממונים, ואיש כלל לא שאל לדעתם. הם היו שקופים. הם אוויר. הם שכירי חרב שוליים שצריכים לרוץ על המגרש כדי להעשיר את חשבון הבנק שלהם. הם פיונים קטנים וזניחים במשחק של המיליארדרים הגדולים.
וכאן תמה השתיקה. אחרי שהתאוששו מההלם הראשוני, אחרי ששמעו את המחאה הקולנית שהגיעה מכל כיוון אפשרי, אחרי שהפנימו לעומק את ההשלכות ההרסניות של שיתוף פעולה עם הרוע, הם אמרו את דעתם. יורגן קלופ היה זהיר יחסית בהתבטאותו שלשום, אבל העביר מסר ברור שהוא מתנגד ליוזמה. פפ גווארדיולה קבע אתמול בפשטות: "זה לא ספורט אם אין קשר בין מאמץ להצלחה. זה לא ספורט אם זה לא משנה כשהפסדת". ואת האמירה הטהורה והטבעית ביותר סיפק ג'יימס מילנר. הקשר הוותיק של ליברפול, שבילה שנים לא מבוטלות גם במנצ'סטר סיטי, פסק: "אני לא אוהב את זה, ולא רוצה שזה יקרה". זו גם הייתה לשון ההודעה שפרסם אתמול קפטן האדומים ג'ורדן הנדרסון: "אנחנו לא אוהבים את זה, ולא רוצים שזה יקרה. זו עמדתנו המשותפת. המחוייבות שלנו למועדון ולאוהדים מוחלטת".
מאחורי הקלעים, הטונים היו גבוהים. שחקני מנצ'סטר יונייטד, ובראשם מרכוס רשפורד, גארי מגווייר, ברונו פרננדש ולוק שואו, הבהירו היטב לאד וודוורד מה דעתם על המהלך. שחקני מנצ'סטר סיטי, ובראשם קווין דה בראונה, עשו כמוהם. גווארדיולה היה נחרץ. בימים הקרובים נשמע, קרוב לוודאי, עדויות רבות על שחקנים ומאמנים נוספים שהשמיעו את קולם בשיחות הסגורות וגרמו למנהליהם להבין שזה פשוט לא ילך. ללא תמיכתם של השחקנים והמאמנים, המפעל נדון לכישלון מהדהד מראש.
וזהו. זה הספיק. פחות מ-24 שעות קודם לכן הסביר פרס בראיון רצוף שקרים בוטים כי הצעד בלתי הפיך. "החוזה שהמועדונים חתמו עם סופר ליג מחייב אותם. אף אחד לא יעזוב, נעבוד על זה ביחד. לא יכולות להיות בעיות בתחום", טען נשיא ריאל. תוך זמן קצר ביותר התברר שגם זה היה שקר. אחד אחרי השני, נטשו כל ששת המועדונים הבריטים את הספינה הטובעת של הסופר ליג. הם היו אולי מוכנים לקרב משפטי ארוך ומתיש נגד אופ"א ופיפ"א, ואפילו נגד ראש הממשלה בוריס ג'ונסון. הם היו מוכנים לתגובה קשה מצד האוהדים. הם לא התכוננו למרד השחקנים.
איחוד הכוחות המרגש הזה בין השחקנים והקהל נגד ראשי מועדונים מושחתים מסמל את העתיד. עידן שתיקת הכבשים נגמר. השחקנים הבינו עד הסוף, אולי לראשונה בחייהם, שיש להם כוח עצום לא רק במשא ומתן על החוזים השמנים של עצמם, אלא גם בקביעת עתידו של המשחק, אותו הם אוהבים וממנו הם מתפרנסים. יש כאן שילוב של אינטרסים אישיים אגואיסטיים לחלוטין עם מחוייבות חברתית וציבורית עמוקה. למזלם, אין ביניהם סתירה - אלא בדיוק להיפך. השחקנים והמאמנים יכולים לשלב ידיים עם האוהדים, ואת הברית החזקה הזו אף אחד לא יוכל לנצח. זו החזית להצלת הכדורגל.
המיליארדרים ושליחיהם, אשר התרגלו לעשות ככל העולה על רוחם, יאבדו מעתה את החופש לפגוע במשחק. הם גם עשויים לאבד את משרותיהם. ייתכן כי דמויות כמו פרס ואניילי הגיעו לסוף דרכם בכדורגל, כי קשה מאוד להמשיך לנהל את המועדונים אחרי התבזות כה גרוטסקית. יו"ר יובנטוס אפילו העניק ראיון בלעדי ל"קוריירה דלו ספורט", אשר התפרסם הבוקר על אף שלא היה שווה את הנייר עליו הודפס. חוסר המודעות למגבלות הכוח חיסל אותו. יהיה מסקרן מאוד לראות גם כיצד תשפיע הפרשה האומללה על ז'ואן לאפורטה, אשר רק נכנס לתפקידו כנשיא ברצלונה.
אל תפספס
בינתיים, יכולים ראשי אופ"א ופיפ"א לחייך אחרי שרשמו ניצחון מהיר בנוקאאוט, אבל הניצחון הזה לא שייך להם - והם גם ממש לא צריכים לשחרר אנחת רווחה. נהפוך הוא. בקרב הזה ניצב נשיא אופ"א אלכסנדר צ'פרין בצד "הטוב" על הנייר, אך אין שום דבר טוב בהתנהלות הארגון במשך העשורים האחרונים. אופ"א ופיפ"א הם גופים מושחתים, שפלים ותעבי בצע, וחלק גדול מהטענות של פרס ושותפיו כלפיהם דווקא מוצדק ביותר. לא לחינם הקפידו קלופ וגווארדיולה להדגיש כי העובדה שהגענו למשבר כה חמור היא אשמתה של אופ"א. אין עוררין על כך.
ניהול הכדורגל האירופי והעולמי שערורייתי באופן קיצוני, והכל נעשה למטרות רווח, ללא התחשבות בשחקנים, באוהדים, בשורשים של המשחק, או בהיבטים המוסריים. אליפות אירופה נפגעה מאוד מהרחבה ל-24 נבחרות, ההחלטה לקיים אותה במדינות ברחבי היבשת כולה היא אבסורד - קל וחומר ההתעקשות לא לשנות את התוכניות בזמן מגיפה, הענקת אירוח המונדיאל לקטאר היא פשע של ממש ביותר ממובן אחד, עומס המשחקים בלתי נסבל, תחרויות הזויות חסרות ערך ספורטיבי צצות כמו פטריות אחרי הגשם, ליגת האלופות במתכונתה הנוכחית היא בדיחה, השינויים אשר אושרו בה הופכים אותה לגרועה עוד יותר, חלוקת ההכנסות אינה צודקת, פייר פליי פיננסי חיזק את החזקים במקום לדאוג לחלשים, ואת הרשימה הזו אפשר להמשיך עוד ועוד. וגם מתן האפשרות למדינות ואוליגרכים זרים להשתלט על מועדונים נופל במידה לא מבוטלת על ראשי אופ"א ופיפ"א.
יש לשים לכך קץ. המשחק האהוב ראוי לניהול מקצועי יותר, חכם יותר, הוגן יותר, שפוי יותר, מוסרי יותר. כעת, כאשר השחקנים והאוהדים יצרו ברית אמיצה, יש להשתמש בכוח המופלא הזה על מנת להזיז הרים - וקודם כל להעיף את הפקידים העלובים שהורסים את הכדורגל.
מעכשיו, כל מה שצריך זה להכריז על כל פשע נגד המשחק: "אנחנו לא אוהבים את זה, ואנחנו לא רוצים שזה יקרה". אם כולם יגידו את זה בקול חזק וברור, זה לא יקרה. אפשר להתחיל מהמונדיאל בקטאר. תנסו. כי אלה ימים של תקווה, של התרוממות רוח. כי אלה ימים אלה מהפכה היסטורית שמסוגלת להצעיד אותנו לעתיד הרבה יותר טוב.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק