צאו לחגוג: בעקבות סוגיית החגיגה של פלקושצ'נקו נגד הפועל חיפה

"מקסים פלקושצ'נקו שכח מי פרנס אותו", כך אמר הבעלים של הפועל חיפה יואב כץ לאתר one בתגובה על החגיגות של הקשר אחרי השערים שלו אתמול (ראשון) מול קבוצת נעוריו. "מקסים שכח איפה הוא גדל. עדיף לו להיות יותר צנוע", המשיכו גורמים אחרים במועדון וביטאו את ההלם האדיר מכך ששחקן "העז" לחגוג אחרי כיבוש שער נגד קבוצה שפעם לבש את המדים שלה.

המנהג הזה שצבר תאוצה בשנים האחרונות, לפיו שחקן שכובש שער נגד קבוצה ששיחק במדיה בעבר (גם אם היה מדובר באפיזודה חולפת) מעיק אפילו יותר ממערכת ה-VAR, שגרמה אפילו לכרוז באצטדיונים רבים להמתין כדקה אחרי כיבוש שער כדי להכריז רשמית על זהות הכובש ולשחקנים רבים לחשוש לחגוג.

במקרים רבים אנו רואים שחקנים שהלב שלהם מתפוצץ משמחה, אך עומדים במקום כדי לא להעליב חלילה את הקהל שפעם שר להם שירים או את הבעלים שחתם להם על הצ'ק, כדי להיות חלק מהמיינסטרים, אחרת הם ייחשבו "כפויי טובה" במקרה הטוב, ובמקרה הרע - לא עלינו - בוגדים של ממש.

אוהדים רבים חיים משבת לשבת, ולא כקלישאה. הריגוש הזה של ללכת למגרש כמה שעות לפני השריקה, להרגיש את הלב על דופק 200, לחגוג בשאגות שמחה ולבכות מעצב מלווים כל מי שאוהב כדורגל. והשחקנים? הם ברובם אוהדים ששפר מזלם והצליחו להיות טובים בדבר שהם אוהבים יותר מכל. ובתור אוהדים בדימוס ושחקנים בהווה, הם יותר מכל אחד מחכים ממשחק למשחק לריגוש הזה אחרי שהם הבקעת שער. הרי כל ילד בקבוצת נערים ב' מדמיין עצמו כובש מול אצטדיון מלא ורץ אל הקהל כדי לקבל אהבה.

אבל כולנו - צריך לומר את האמת - נהיינו יפה נפש. שכחנו שכדורגל זה שואו, עם התפרצות רגשות שלא קיימת כמעט בשום תחום אחר, והפכנו לנורמה את הציפייה משחקן לסרס את רגשותיו אחרי רגע השיא שלו. ממש מבינים את האוהדים שמקללים שחקן שערק לקבוצה יריבה, אבל מצפים מאותו שחקן לעמוד ולמחוא כפיים באקט של בושה והתנצלות מאותם אוהדים שרגע לפני איחלו לו דברים שהדף לא מסוגל להכיל.

הגיע הזמן שהשחקנים ישימו פס על כולנו. שהשאלה אם עומר אצילי יחגוג נגד מכבי תל אביב ברגע שיכבוש, או אם ירדן שועה יעשה את זה נגד מכבי חיפה ואפילו מוחמד גדיר נגד בני סכנין, תהפוך ללא רלוונטית. הגיע הזמן שאותם שחקנים שלא פוחדים לעשות ככל העולה על רוחם בשלל תחומים אחרים, אך מתביישים לחגוג אחרי שעשו את מה שבשבילו משלמים להם, יבינו שהמחויבות היחידה שלהם היא למדים בהם הם משחקים באותו זמן נתון ושמגיע להם - בדיוק כמו לאלה שיושבים ביציע - לחגוג ולא משנה מול מי כבשו. כי לכבוש בלי לחגוג זה כמו ארוחה בלי קינוח. כמו בירה בלי גזים. כמו צ'יפס בלי קטשופ.