משחק מסוכן: אפקט העונה הרגילה הכי לא רגילה בתולדות ה-NBA

רשימת פציעות לא הגיונית, מנוחות יזומות חריגות, משחקי צמרת שהופכים לגארבג' טיים. הנסיבות המיוחדות של עונת הקורונה גרמו ל-NBA להנדס לו"ז בלתי אפשרי, שחשף את המוסר הכפול של הענף. כעת, כשההשלכות ברורות לכולם, יש מי שתוהה האם לברון היה צריך לממש את האיום שלו

אסף רביץ
דני אבדיה מדבר על הקשר שלו לראסל ווסטברוק (חשבון הטוויטר של הוויזארדס)

אנחנו נכנסים לישורת האחרונה של העונה הרגילה ב-NBA, שהייתה הכל חוץ מרגילה. עד כמה העונה הזאת יוצאת דופן ניתן לראות בעזרת המירוץ ל-MVP, שהעיסוק בו גובר בתקופה זו. מה שאמור היה להיות המירוץ הצמוד ביותר לתואר האישי החשוב ביותר מזה שנים רבות איבד מזוהרו עקב פציעות של רוב המועמדים. בנקודת האמצע של העונה ומעט מעבר לה נדמה היה שאנו בדרך לקרב מרובע מרתק בין ניקולה יוקיץ', לברון ג'יימס, ג'ואל אמביד וג'יימס הארדן. אך בסקר שנערך בשבוע שעבר ב-ESPN בין כתבים מגופים שונים (שהם אלה שבוחרים את התארים האישיים) התברר שהתחרות כבר ממש לא צמודה, יוקיץ' מוביל בפער עצום וצפוי לזכות בתואר. הסיבה לכך היא שכל המתחרים שלו נפצעו. בחמשת השבועות שעברו מאז פגרת האולסטאר, לברון, אמביד והארדן שיחקו ביחד ב-24 מתוך 58 משחקים של הקבוצות שלהם, כאשר לברון והארדן עדיין פצועים.

אני לא זוכר תקדים בו שלושה מארבעת המועמדים הבכירים ל-MVP באמצע העונה נפצעים כמעט במקביל. זו לא אנקדוטה מקרית, פציעות לא זניחות מתרחשות לכל אורך ורוחב הליגה בקצב חריג גם עבור ליגה שלפציעות יש בה תפקיד משמעותי כל שנה. קל מאוד להסביר למה זה קורה: הקורונה שיבשה את לוח הזמנים של שתי העונות האחרונות והתוצאה היא לו"ז צפוף במיוחד. הפגרה הייתה קצרה מאוד עבור חלק מהקבוצות וארוכה באופן מוגזם עבור אלו שלא השתתפו בבועה. העונה הנוכחית החלה באיחור גדול, והצורך לסיים אותה לפני האולימפיאדה גרם לאדם סילבר לדחוס כמה שיותר משחקים במעט מאוד זמן. העונה הרגילה אמנם קוצרה ל-72 משחקים, אך הם נדחסו ל-146 ימים, מה שאומר שקצב המשחקים הרבה יותר גבוה מאשר בשנים קודמות, בהן סילבר דאג לרווח את הלו"ז. התוצאה היא יותר משחקים בבק-טו-בק ומעט מאוד מנוחות של יותר מיום בודד.

עוד בוואלה!

תסמכו עליו: חומוס סלק משוגע (ומטמטם) של עומר מילר

לכתבה המלאה
כולם נפלו, ורק ה-MVP שבדרך נשאר עומד. ניקולה יוקיץ' (צילום: AP, David Zalubowski)

רבות מהקבוצות העדיפו להקדים תרופה למכה ולתת לשחקנים הבכירים שלהן הרבה יותר מנוחות יזומות מהרגיל. בשבועות האחרונים פרופיל המנוחות היזומות מזכיר את השבועיים האחרונים של עונה רגילה ממוצעת, וניתן רק לדמיין איך ייראו השבועיים האחרונים השנה. לא מעט שחקנים נחים באופן כמעט קבוע באחד משני משחקי בק-טו-בק, והשנה, כאמור, יש הרבה מאוד כאלה. התוצאה היא שקבוצות מעלות הרכבים משניים מאוד בלא מעט משחקים. זה יוצר מפגשים בין חמישיות משניות במשחקים מכריעים עבור מאבקי המיקום בפלייאוף, ויוצר מצב בו קבוצות מסוימות נהנות

ממנוחה של כוכבי היריבה בעוד שלאחרות אין מזל כזה. שוב, תופעות כאלה נפוצות בשבועות האחרונים של העונה הרגילה, ויש קבוצות שעושות את זה כל השנה (סן אנטוניו הייתה מפורסמת בכך בשנים האחרונות), אבל השנה זה הפך לסטנדרט בכל החצי השני של העונה בליגה.

ולא שהחצי הראשון היה טוב יותר. אז הבעיה המרכזית הייתה פרוטוקול הקורונה, שמספר רב של פעמים הכניס לבידוד כמה שחקנים מאותה קבוצה. חלק מהמשחקים נדחו, מה שיצר עומס רב עוד יותר על החצי השני של העונה, אך רבים מהמשחקים התקיימו עם השאריות שנותרו. בחצי השני יש הרבה פחות בידודים, קבוצות גם מתחילות להתחסן והתקווה היא שזה יעלים כמעט לגמרי את פרוטוקול הקורונה מהפלייאוף. אבל מדי פעם אנו מקבלים תזכורת לכך שהם עדיין איתנו. זאק לאבין, למשל, נכנס לפרוטוקול ויחמיץ מספר משחקים בזמן ששיקגו נאבקת על המקום העשירי במזרח שמוביל לטורניר ההעפלה לפלייאוף.

הפציעות, המנוחות והבידודים מצטברים לכדי היעדרויות חריגות. הנה רשימה זריזה של שחקנים בכירים שהחמיצו לפחות תשעה משחקים עד כה, שהם כשישית מהעונה (שווה ערך לכ-13 משחקים מתוך 82): לברון, אנתוני דייויס, הארדן, קווין דוראנט, קיירי אירווינג, אמביד, יאניס אנטטוקומפו, ג'רו הולידיי, ג'ימי באטלר, קוואי לאונרד, פול ג'ורג', בראדלי ביל, סי ג'יי מקולום, גורדון הייוורד, לאמלו בול, כל ארבעת השחקנים הבכירים של טורונטו (קייל לאורי, פרד ואנווליט, פסקל סיאקם ואו ג'י אנונובי). נאמר זאת כך: אם נרכיב קבוצה מהשחקנים שלא החמיצו לפחות שישית מהעונה עד כה, לא יהיה לה סיכוי מול החבורה הזו.

הרשימה הזו לא כוללת שחקנים שהחלו את העונה פצועים כמו קריסטאפס פורזינגיס וקמבה ווקר. היא לא כוללת את דונובן מיטשל שבזמן הכתיבה עובר בדיקות שיקבעו את חומרת הפציעה הטרייה שלו. היא לא כוללת גם את ג'מאל מארי, שגמר את העונה השבוע בעקבות קרע ברצועה הצולבת. לדנבר אולי יש מזל בגזרת הבריאות של הכוכב הראשי שלה, אבל היא הקונטנדרית הראשונה שמאבדת שחקן בכיר עד סוף העונה, כולל הפלייאוף. רק לפני שבוע התייחסתי לנאגטס כמועמדים רציניים ללכת עד הסוף לאחר הטרייד על ארון גורדון, הפציעה של מארי טורפת את הקלפים וקשה לראות את דנבר מנצחת ארבע סדרות בלעדיו.

עוד פציעה שטורפת את הקלפים. ג'מאל מארי (צילום: AP, Jeff Chiu)

עד לפציעה של מארי, הסיפור הגדול במערב היה הפציעות הממושכות של לברון ודייויס שגרמו ללייקרס להידרדר במורד הדירוג עד לרמה בה האלופה עלולה למצוא את עצמה מחוץ לשש המעפילות האוטומטיות לפלייאוף. זה כנראה לא מקרה שמבין הקבוצות הבכירות במערב, השתיים שסובלות במיוחד מפציעות הן שתי הקבוצות שהגיעו לגמר המערב בבועה. גם במזרח שתי הפיינאליסטיות מהבועה - מיאמי ובוסטון, מקרטעות ותופסות מקום בצפיפות של מקומות 4-8 במזרח, לצד קבוצות כמו אטלנטה, שארלוט והניקס. מיאמי ובוסטון לא סבלו מפציעות ארוכות טווח, אבל כן מריבוי היעדרויות וקושי להיכנס לקצב של העונה. לקורונה היה בכך חלק, היא כנראה השפיעה מאוד על היכולת של ג'ייסון טייטום בחלקים נרחבים של העונה, אבל גם לעומס המצטבר בשנתיים האלה.

לפני פתיחת העונה לברון ג'יימס התלונן על הפגרה הקצרה מאוד שנותרה לקבוצות שהגיעו לגמר הבועה, קצרה יותר מכל שנה אחרת. גם הקבוצות שהפסידו בגמרים האיזוריים זכו למנוחה מינימלית מאוד. כעת, כשאף אחת מארבע הקבוצות הבכירות של העונה שעברה לא נמצאת בין שלוש

הראשונות בקונפרנס שלה, כל אחת מסיבותיה, ניתן להכריז שהפגרה הקצרה נותנת את אותותיה. לברון איים לנוח בחודש הראשון של העונה, בדיעבד אולי הוא היה צריך לעשות את זה.

אל תוך הקלחת הזאת נכנס טורניר ההעפלה לפלייאוף החדש. לאחר מתכונת מצומצמת של הרעיון בבועה, שנוצרה כדי לאזן את חוסר ההוגנות בקיצור העונה, הוחלט להפוך את הטורניר לקבוע ולכלול בו את הקבוצות שמדורגות במקומות 7-10. הוא אמור להפוך את החלק האחרון של העונה הרגילה למעניין הרבה יותר, כי הוא מכניס יותר קבוצות למאבקי מיקום חשובים מאוד. ברמה מסוימת זה עובד. המשחק בין וושינגטון לניו אורלינס הלילה היה משחק באווירת פלייאוף בין שתי קבוצות שמשוועות למקום העשירי, לפני שנתיים שתיהן כבר היו עם רגל וחצי בים בשלב הזה של העונה.

אבל רוב הקבוצות מעדיפות פשוט להתעלם מקיומו של הטורניר. זה בולט במיוחד אצל טורונטו, שכרגע נמצאת במקום העשירי במזרח, בקרב צמוד עם וושינגטון ושיקגו, ובכל זאת מתנהלת כמו קבוצה בעיצומו של טנקינג אגרסיבי, עם מנוחות יזומות רבות לכל השחקנים הבכירים. אוקלהומה סיטי ודטרויט, שלפני שבועיים-שלושה עוד היו יכולות להרגיש חלק ממאבקי המיקום האלה, קיבלו החלטה מודעת לוותר על האפשרות מוקדם, הדראפט האטרקטיבי הרבה יותר מעניין אותן. גם הן נפגשו הלילה, ובחמישיות שלהן היו ארבעה רוקיז, חמישה שחקני שנה שנייה ושחקן שנה רביעית. אלה הרכבים של ליגת הקיץ, אפילו בסטנדרטים של טנקינג זה קיצוני מאוד.

מי שלא יכולות להתעלם מקיומו של הטורניר הן הקבוצות שנמצאות במקומות 7-8 ובלעדיו היו נכנסות אוטומטית לפלייאוף. דאלאס, שמדורגת שביעית במערב, מאוד לא מרוצה מהמצב. לוקה דונצ'יץ' ומארק קיובן הביעו בשבוע האחרון תסכול. גם מחוסר ההוגנות של סיטואציה בה הם ייאבקו במשחקים בודדים על כרטיס כניסה לפלייאוף מול קבוצות עם מאזן הרבה פחות טוב (פציעה קטנה אחת בתזמון לא טוב, או סתם יום קליעה רע בודד, יכולים לבטל עונה שלמה), וגם מחוסר היכולת לתת לשחקנים לנוח בתוך העונה הצפופה כל כך.

הטענות שלו חושפות את המשחק הכפול של כל הליגה. מארק קיובן (צילום: GettyImages, Tom Pennington)

הטענות של קיובן חושפות את המשחק הכפול שכל הליגה משחקת סביב העונה הרגילה: הוא רוצה ליהנות מההכנסות של עונה רגילה מלאה אבל לא לקחת אותה ברצינות. הרי אם הוא רוצה להקטין את העומס על השחקנים שלו הוא אמור לשאוף לצמצם את כמות המשחקים בעונה. אם היו השנה 60 במקום 72 משחקים, אם בעונה הבאה יהיו 65 במקום 82, יהיו הרבה פחות פציעות ומנוחות יזומות. אבל זה גם אומר אבדן הכנסות משמעותי - לבעלי הקבוצות, לליגה ולשחקנים, לכן אף אחד לא תומך ברעיון הכל כך מתבקש הזה. קיובן חשף את השאיפה האמיתית של כולם: שהקהל ישלם על 82 משחקים, דרך זכויות שידור וכרטיסים, אבל השחקנים הבכירים ישחקו רק 65-70 כדי להגיע רעננים לפלייאוף. זה משחק מסוכן, כי הוא הופך חלק גדול ממשחקי העונה הרגילה לחסרי משמעות, מה שיכול לגרום לקהל להימנע מלשלם עליהם.

אבל כרגע, השאלה הדחופה יותר היא איך העונה החריגה הזו תשפיע על הפלייאוף. לצערי, מאוד לא אופתע אם פציעות מהסוג של מארי יהיו נפוצות יותר מהרגיל במהלך הפוסט סיזן. השילוב בין הפגרה הקצרה, צפיפות העונה וריבוי השחקנים שלא שיחקו באופן עקבי, לא נכנסו לקצב שלהם, עלול להתברר כמסוכן מאוד בשלב בו שחקנים מעלים הילוך ומשחקים באינטנסיביות של פלייאוף. ההנחה הרווחת היא שכל הפצועים, כולל לברון, דייויס, דוראנט והארדן, פשוט יחזרו וייכנסו לכושר שיא מתי שצריך. זה ממש לא מובן מאליו, קודם כל ברמה הפיזית.

טורניר ההעפלה, ובכך קיובן צודק לחלוטין, מכניס עוד משחק או שניים אינטנסיביים ועוד סיטואציה לא מוכרת לעונה אינטנסיבית ששום דבר בה לא מוכר. קבוצות NBA לא רגילות למשחק בודד של להיות או לחדול, שחקנים שרגילים להיכנס לקצב של הפלייאוף בהדרגה יצטרכו פתאום להגיע למצב מנטאלי של משחק 7 יומיים לאחר סיום העונה הרגילה. לא מעט קבוצות עם שאיפות גבוהות יכולות למצוא את עצמן בטורניר הזה - מיאמי, בוסטון, דאלאס, פורטלנד, גולדן סטייט ואפילו הלייקרס. מי שתהיה שם תצטרך להתארגן אחרת לפלייאוף, וגם זה יכול להתברר כגורם מכריע להמשך, גם ברמה הפיזית וגם המנטאלית.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully