בגיל 36 אבירם ברוכיאן תלה את הנעליים וכל הילדות עוברת לו בראש: "אני חוזר לרגע שקונים לי את הכדור הראשון, כסוף עם צבע כחול, הלוואי והייתי מוצא את התמונה הזאת שנמצאת בארכיון אצל סבא שלי ביפו 58 במרכז העיר, איפה שגדלנו. שם התחלנו לשבור אגרטלים, ללכת למתנ"ס ולשחק, זה משהו שתמיד מלווה אותי ועכשיו הזיכרון חזק בצורה הכי חזקה שיש".
איך היה הסופשבוע אחרי הפרישה?
"הכי מרגש שיש. ההודעות של אלפי אוהדים ואנשים מכל הכדורגל ומכל פינה אפשרית. הכי מרגש אותי זה האוהדים, תמונות מכל אוהד שהצטלמתי איתו בצפון, מקומות שנסעתי אליהם בצפון או בדרום לשמח אנשים בבר מצוה, ומעלים גול מפה וגול משם ועזרה שנתתי לאוהד כזה או אחר, הכול חזר אליי. גם שחקנים כמו עמית בן שושן וברק יצחקי, שני שותפים לדרך ולמסע הזה. אנחנו מזוהים עם התמונה ששלושתנו מחזיקים את הגביע ביחד, יושבים ומותשים. היינו כל כך ביחד ומאוחדים כצעירים, שאנשים היו חושבים שזה משחק ולא אמיתי, אבל זה היה הכי נכון ואמיתי. זכינו להיות ביחד".
אתה עדיין מתרגש מכל הודעה של אוהד ומגיב לכולם?
"ברור, זה הכי חשוב עבורי. זה משהו שלמדתי מאורי. כל פעם אחרי משחקים גדולים שהייתי מקבל כותרות אורי היה שולח לי לא לשכוח את אחרון האוהדים ואחרון האנשים במועדון, לא לשכוח את הצניעות של אחרון האוהדים ועובדי המועדון. אין הודעה שלא החזרתי והודיתי, הטענתי ארבע פעמים את הטלפון והחזרתי הודעות, כי זה נר לרגליי, זה חלק ממה שאורי הוריש לי. אוהדים כותבים לי שהם לא מאמינים שאני חוזר אליהם ומודה להם, אבל עבורי זה טבעי".
תמיד נתת תחושה שאתה שחקן של פעם, שרוצה בית"ר עם 11 ירושלמים כמו בשנות ה-70, שאף אחד לא עוזב
"תמיד הייתי כזה, זה בדם שלי. יכול להיות שבאיזשהו מקום זאת גם הייתה טעות, אבל הלב בחר. אולי זה עלה לי ביוקר, אבל זה מי שאני. גדלתי בית"רי ולא רציתי אף פעם ללכת למקום אחר. הייתי מלך כאן ולא היה אכפת לי להיות נסיך במקום אחר. אני זה בית"ר ירושלים. הלב שלי היה חי מהאהבה כאן. מזה שסבא שלי הולך בשוק ומספרים לו עליי, מזה שהוא מתקשר אליי עצבני כי נותנים לו ירקות ופירות בחינם וזה לא נוח לו, מכל החיבור עם העיר והאוהדים מכל הארץ. שאתה גדל בית"רי אמיתי, כל דבר אחר נראה לך לא אמיתי. אתה יודע שכאן זה המקום שלך, ובית לא עוזבים".
מה היה הרגע הכי מרגש?
"הרגע שזכינו בגביע ב-2008 והבטחנו דאבל. עשינו משהו שגדולים מאיתנו לא עשו כאן, זאת הייתה היסטוריה. אני זוכר שעוד באוטובוס היינו מדברים על זה עם שמעון גרשון ומיכאל זנדברג, היינו אומרים לשחקנים שאפשר לעשות היסטוריה שלא נעשתה כאן. אמרתי להם 'בואו נדמיין שאנחנו מניפים, הכי גדולים בבית"ר לא עשו את זה'. שחקנים לא האמינו, צחקו, היחידי שהבין אותי זה מיכאל זנדברג. אילו היו חצי גמר וגמר עם פנדלים מול הפועל, גם ידעתי אחרי הדאבל שזה הסוף, שארקדי כבר לא איתנו ומוכרים שחקנים, ידענו שזה נגמר. שנה אחרי הבאנו עוד גביע שסיים את התקופה הזאת, דקה 89 ב-0:2 לנו על מכבי חיפה, ראובן עטר הוציא אותי כדי שאקבל כפיים, היינו בטוחים בניצחון, ואז חיפה עשו 2:1 ואיציק קורנפיין רצה להרוג אותי. הוא צרח לי: 'מה יצאת? תראה מה עשית, אתה והכבוד שלך, יא חתיכת בהמה, מה עשית?'. היו כמה דקות של לחץ עד שהכול נגמר".
עוד בוואלה!
הפציעות גם פגעו בך.
כן, הייתי שחקן שמסמנים אותו ולא היה קל. אני זוכר שאנסומבו היה מפרק אותי, כל משחק נגדו הייתי חובש שלוש חבישות את הרגל ממה שהיה עושה לי בקרסול. איך שהוא בא לבית"ר באימון השני הוא השבית אותי לארבעה חודשים, פירק אותי גם כשחזרתי. פעמיים השבית אותי עם הכניסות שלו וקשה היה לחזור אותו דבר עם החבישות והכאבים".
היית שנייה מחתימה בספרד. עוד טעות?
"זה אני, הייתי כבר עם חוזה חתום, אבל אף פעם לא רציתי לעזוב את בית"ר. תמיד מצאתי תירוץ: קבוצה לא טובה, עיר לא טובה, מקום לא טוב, לא רציתי ללכת אף פעם. גם כשהלכתי לפולין זה היה כי איציק קורנפיין הכניס אותי לחדר ואמר לי: 'אבירם, אם אתה לא הולך הבית יישרף, לא יהיה לך איפה להיות. הכסף שנקבל עליך והחיסכון של החוזה שלך יצילו את בית"ר'. הוא אמר: 'אבירם, אני מתחנן, לא יהיה כאן כסף לעובדים ומשכורות', אז לא הייתה לי ברירה. בפולין, אחרי איזה משחק לא טוב הבעלים בא, איזה פסיכופת אחד, ואומר שהוא עוזב, לא רוצה אותנו וכולם משוחררים. רצה שנוותר על החוזים והריץ אותנו בפארקים, עד שנשברתי וחזרתי לארץ, לבאר שבע".
שתי אליפות, שני גביעים, ועדיין ביחס לכישרון מדברים עליך כפספוס.
עשיתי המון, אבל ביחס לכישרון גם אני מרגיש שהייתי שווה יותר. קרו דברים בחיים שהשפיעו על זה, זה גם הזמן לתת עצה לשחקנים צעירים וכאלה שרוצים ליווי, אני אומר להם: תדעו לבחור את הקרובים והסובבים, כאלה שרוצים טוב לאינטרס שלכם ולא שלהם".
אתה מדבר על ההימורים.
"בטח על ההימורים. אני פתחתי דלת לכולם, אם היו טובים או לא טובים עבורי או עבור המשפחה שלי. מי שרצה להיות קרוב אליי - היה. לא יכולתי להגיד לא וזה פגע בי מאוד. היום ההימורים מאחוריי. אני לא מיליונר כמו שהייתי ויש לי עוד התחייבויות, אבל התאזנתי, יש לי פרנסה ומשפחה ואני אומר כל יום תודה. אני מקווה שיום אחד אוכל להחזיר לילדים שלי על מה שלקחתי מהם, שיהיו להם חיים יותר נוחים וקלים. זה משהו שאני סוחב איתי, אבל מודה לאלהים שזה מאחוריי ולא חלק ממני יותר".
פחדת שלא תצא מזה?
"ברור, הבור שחפרתי לעצמי היה כל כך עמוק שכבר לא היה אור בקצה המנהרה. כלכלית לא התייצבתי ואני עדיין סוחב דברים מהעבר, אבל ברוך השם יש לי משפחה ואנשים טובים מסביבי, שאלוהים ייתן לי את הכח גם לדעת להחזיר לילדים שלי את כל מה שאני רוצה. בילדות שלי לא היה לנו לחם ולא היה רכב שייקח אותי למשחקים, גם לנבחרות הצעירות. הייתי צריך לנסוע עם אמא שלי בכמה אוטובוסים, רק זאביק זלצר עזר כששמע את הסיפור. לא היה לי איך להגיע, אני ואמא שלי שעות באוטובוסים, מוניות שירות וטלאים כדי להגיע בזמן. היה קשה מאוד. בסופו של דבר רציתי גם לפצות את עצמי ולרצות את כולם. עוד לא הגיע אליי השקל הראשון וחילקתי עשרה. חילקתי לכולם, עזרתי לכולם ושחררתי את הכסף, אבל אני בטוח שהכול לטובה. אני מאמין בזה שדברים יחזרו אליי והברכה תלך לילדים. אני לא צריך הרבה".
איך תרצה שיזכרו אותך?
יש תואר אחד שלא מקבלים גביע או צלחת עבורו, תואר שרק האוהדים נותנים והוא נקרא אם אתה סמל או לא סמל. חשוב לי שיידעו שכל מה שיש בי בגוף בית"רי: הדם שלי, האיברים שלי וכל מי שאני. ככה הייתי רוצה שיזכרו אותי. אני מוכן לעשות הכול בשביל בית"ר, תמיד".
השער הכי מרגש?
נגד הפועל פתח תקוה, הגול שהבטיח את האליפות ב-2007. משחק של אליפות, היו 20 אלף איש בטדי, ואנחנו לא טובים. עשינו 0:1 ואנחנו משחקים רע, דקה 90 אלברמן הכניס לי כדור לכיוון השפיץ של ה-16 ואיכשהו בעטתי פאלש מלא כזה לחיבור, אני עושה 0:2 והקהל נכנס למגרש, משטרות עליי, תופסים אותי, המשחק נעצר, מניפים אותנו. עלו לי תמונות שאבא שלי מדבר על הפריצות לימק"א ולימים ההם, יש תמונות של שוטרים ששומרים עליי. הייתה סכנה לחיים שלי, הוציאו לי איברים מהגוף כדי לגעת בי. רציתי לשמוח עם האוהדים, אבל זה איבד שליטה כמו שאליפות צריכה להיות".
הבישול הכי מרגש?
יש כמה, אני אזכיר אחד. דווקא בשנה פחות טובה, ב-2011 אני חושב, נאבקנו בתחתית והפועל תל אביב הגיעה לטדי. הפועל של אז הייתה מפלצת, עם ליגת האלופות וקבוצה מדהימה. היינו באוטובוס וכל השחקנים שאלו 'מה אתה נותן כדי לתת גול דקה 90 וניצחון 0:1', בלי להאמין כמעט, ואמרתי לכולם שאפשר לעשות את זה. במשחק נתנו הכול, נלחמנו על כל פיסה בדשא, דקה 75 הכנסתי צ'יפ מהחצי בערך לסמואל יבואה שעשה 0:1 וגם הביא לנו את הניצחון ועזר לנו להישאר".
המאמן הכי משפיע?
לואיס פרננדז. הוא לימד אותי מקצוענות, איך להתכונן למשחק, איך מסתכלים עליי. וגם צורת האימון שלו. הוא היה עושה לנו אימון בוקר קשה ביום של משחק, והיה אומר: 'שחקו, הכול טוב, יש עוד 14 שעות למשחק'. אחרי כמה שבועות לא היינו מרשים לו להפסיק את אימוני הבוקר. רצינו להמשיך והוא היה בועט עלינו כדורים כדי שנעוף מהאצטדיון ולנלך לנוח. גם מרוני לוי למדתי המון. שיחות אישיות, כיוון, הערכה. בהתנהלות הוא יודע בדיוק מה צריך לעשות".
השחקן הכי מוכשר ששיחקת איתו?
"גדלתי עם עמית בן שושן מגיל אפס והוא כל החבילה - לחימה, אחריות, פייט. מבחינת כישרון זה ברק יצחקי. מה שהוא היה עושה באימונים ובמשחקים היה בלתי נתפס. היינו עולים לחימום, לפני אימון או משחק, והוא דופק מספרות וגולים שאי אפשר להאמין. כל מה שהוא רצה הוא יכול היה לעשות, רמת כישרון בלתי נתפסת".
תישאר בכדורגל?
כן, ברור, אני רוצה להעביר את הידע וגם את הטעויות שעשיתי בחיים, אני מלווה הרבה שחקנים פעילים בליגת העל ובלאומית שמבקשים ממני. תמיד אהיה חלק מהכדורגל. בנוסף, אני היום וגם עד יומי האחרון אסייע לכאלה שנפלו להימורים ואעזור להם לצאת מזה. בית"ר? אין לי ציפיות, אבל תמיד אשאר אוהד וברור לי שאחזור לטדי, אם זה כאוהד או יותר למטה כחלק מהמועדון".