מנצ'סטר סיטי מתמקצעת בפרידות מאגדותיה. ב-2019 היה זה וינסנט קומפני, הקפטן האגדי שעזב את המועדון אחרי 11 שנה. הוא הצטרף לשורותיה עוד לפני שנרכשה על ידי השייח'ים מהאמירויות, והיה הסמל האולטימטיבי של המועדון - ועזב עם שער מכונן לרשת לסטר שהבטיח את האליפות הרביעית שלו. דויד סילבה הודיע כבר בתחילת העונה שעברה כי יעזוב בסופה, בתום עשור פונמנלי במדים התכולים. כעת, התבשרו האוהדים שגם קון אגוארו ינטוש אותם בקיץ הקרוב, אחרי עשור משלו במנצ'סטר - והוא יעשה את זה עם שיא של חמש אליפויות. בכך לא יישארו בסגל שחקנים שהיו שותפים לזכיה ההיסטורית והמיתולוגית ב-2012.
עבור אגוארו, היתה זו העונה הראשונה בפרמיירליג, והוא היה חתום יותר מכולם על ההישג - לפחות תודעתית - עם השער ההוא לרשת קווינס פארק ריינג'רס בזמן הפציעות של המחזור האחרון. הקאמבק ההוא מגדיר מבחינת האוהדים את השינוי הקיצוני שחל במועדון. המסורת הלוזרית של סיטי התאיידה כאשר הארגנטיני בן ה-23 מצא את הרשת כשהכל נראה אבוד, ובזכרון הקולקטיבי הוא יישאר לנצח הגיבור האלמותי. לו היה מעדיף לעזוב אז, אחרי עונה אחת בלבד, מקומו בספרי הזהב היה מובטח. במקום זאת, הוא השלים עשור, במהלכו הפגין יציבות יוצאת דופן בסטנדרטים הגבוהים ביותר.
אל תפספס
הסטטיסטיקה היבשה מספרת על 257 שערים ב-384 משחקים בכל המסגרות, ו-181 כיבושים בליגה, עם ממוצע של שער כל 108 דקות - הנתון הטוב בהיסטוריה מאז הקמת הפרמיירליג במתכונתה הנוכחית. הארי קיין ותיירי הנרי מפגרים אחריו עם ממוצע של 122 דקות, וזה אומר לא מעט. אגוארו מעולם לא היה שחקן ראוותני, ביצועיו לא משאירים את האוהדים הנייטרלים עם פה פעור, והוא לא יתקרב לעולם לאמנים מסוגם של קווין דה בריינה או דויד סילבה, אבל אחוז ניצול ההזדמנויות שלו הפך אותו לשחקן קריטי כמוהם. צניעותו ומוסר העבודה הגבוה קירבו אותו ללבבות.
היציעים היו תמיד לצידו. הם תמכו בו ב-2016, כאשר הגעתם של פפ גווארדיולה וגבריאל ז'סוס יכולה היתה לסמל את סיום דרכו במועדון. לקח לאגוארו זמן להסתגל לדרישות המאמן החדש, ולא תמיד הכל היה חלק, אבל הוא עשה את זה. כשלונה של סיטי להחתים את אלכסיס סאנצ'ס מארסנל בהחלט סייע לשימור מעמדו, והוא הוכיח את עצמו לאורך זמן. "הפכתי לשחקן טוב יותר בזכות גווארדיולה", העיד לימים הארגנטיני, וסגנונו אכן היה מגוון יותר בשנים האחרונות. וכך, האגדה רק הלכה והתעצמה.
יש המגדירים אותו כשחקן הגדול ביותר בתולדות המועדון. זו קביעה סובייקטיבית, ובאופן טבעי היא שנויה מאוד במחלוקת, כי לא בהכרח נכון להתבונן רק בעידן המודרני. סביר להניח כי מנצ'סטר סיטי היתה זוכה בתארים רבים בעשור האחרון גם ללא שחקן ספציפי כלשהו, בזכות הכסף הרב שהוזרם אליה מהמפרץ הפרסי. הכדורגל האותנטי היה מרגש יותר ואמיתי יותר, ולכן קולין בל הוא המועמד ההגיוני לתואר. הקשר המיתולוגי, שהלך לעולמו בינואר בגיל 74, הצעיד את סיטי לזכיה באליפות ב-1968, הניף את גביע המחזיקות ב-1970, והיה הלוחם והקוסם בתקופה בה ההצלחה ממש לא היתה מובנת מאליה. כדאי לקחת את הכל בפרופורציות הנכונות, ולא להתעלם מהעבר, אבל עבור הצעירים אגוארו הוא המודל לחיקוי.
משעשע להיזכר כעת כי קון היה בנעוריו אוהד שרוף של ליברפול, שחגג כמו מטורף את הקאמבק הגדול מול מילאן בגמר ליגת האלופות ב-2005. הוא נחשב אז לילד פלא במולדתו, ובחלוף שנה - אחרי הפריצה הגדולה במדי אינדפנדיינטה - הוצע באופן רשמי לרפא בניטס. המאמן הספרדי העדיף לוותר עליו בשל מחירו הגבוה. "הוא היה צעיר מדי, ואתלטיקו מדריד היתה מוכנה לשלם המון תמורתו. ידענו שהוא שחקן טוב, אבל בחרנו לא לקחת את הסיכון", הוא הסביר בדיעבד. אולי זה היה לטובה. באיצטדיון ויסנטה קלדרון בנה את עצמו אגוארו ללא לחץ מיותר, ובחלוף חמש שנים כבר היה בשל יותר לצעד הגדול לפרמיירליג.
ליברפול לא היתה במירוץ אז, ומנצ'סטר סיטי זכתה בכל הקופה. תמורת 45 מיליון יורו היא קיבלה שחקן מוכח שעשה עבורה את ההבדל. זה התחיל עם צמד בבכורה נגד העולה החדשה סוונסי, אז נכנס במקומו של נייג'ל דה יונג, ואת שערו ה-23 בליגה באותה עונה חלומית הוא הפציץ נגד קווינס פארק ריינג'רס. הבצורת של ליברפול נמשכה, בעוד הבצורת של סיטי הסתיימה אחרי 44 שנה. מה היה קורה לו היה חותם באנפילד ב-2006? את זה אף פעם לא נדע, אבל עובדה היא כי ליברפול היא הקבוצה האנגלית מולה רשם אגוארו הכי הרבה הפסדים בקריירה - לא פחות מ-10.
החשוב שבהם היה באפריל 2018, ברבע גמר ליגת האלופות. מנצ'סטר סיטי היתה אז פייבוריטית לזכיה במפעל, אבל אגוארו נפצע בברכו, החמיץ את המשחק הראשון בו הובסו התכולים 3:0, והוכשר איכשהו לגומלין למרות שהיה זה הימור גדול מאוד מבחינה רפואית. והסיכון ממש לא השתלם - הארגנטיני שולב כמחליף ב-24 הדקות האחרונות למרות שההתמודדות כבר הוכרעה, העיד כי לא הצליח אפילו לרוץ כמו שצריך, ועבר ניתוח ממנו הספיק להתאושש ברגע האחרון לקראת המונדיאל ברוסיה. חלום הזכיה בצ'מפיונס ליג נגוז, וגם כשירותו של הארגנטיני כבר מעולם לא היתה מושלמת.
אגוארו חווה המון פציעות לאורך העשור בסיטי, אבל בשנתיים האחרונות תדירותן עלתה למימדים לא סבירים. הסבלנות מצד המועדון והמאמן היתה גדולה, אבל כולם ידעו כי במצב הנוכחי אין הגיון להאריך את החוזה של השחקן שיחגוג בקיץ את יום הולדתו ה-33. העונה קון כבר לא ממש רלוונטי, וסיטי זקוקה לרכש חדש בעמדת החלוץ המרכזי, אשר יגדיר את ההתקפה שלה בעשור החדש. אגוארו שייך לעבר, והמועדון למד לאחרונה להיפרד מהכוכבים האהובים בצורה מכובדת - הרי יש לו נסיון בכך.
הטעם החמצמץ שנותר אחרי שגווארדיולה זרק את ג'ו הארט לכל הרוחות ב-2016 והעזיב בחלוף שנה את יאיא טורה לא יחזור על עצמו. סיטי התנהלה באופן מופתי כלפי קומפני וסילבה, וכעת היא נוהגת בכבוד עצום כלפי אגוארו. עיתוי ההודעה, חודשיים לפני סיום העונה ובמהלך פגרת הנבחרות, היה מפתיע, אבל התוכן היה צפוי. אגוארו לא היה מתנגד להישאר, אך אין שום סיבה לשחוק את מורשתו על הספסל, ונכון הרבה יותר להעניק לו הזדמנות אמיתית לסיים את הקריירה בצורה טובה במועדון אחר לבחירתו. כשחקן חופשי, כל האופציות פתוחות בפניו, וליאו מסי עדיין לא ויתר על השאיפה לאחד כוחות בקאמפ נואו. הפרעוש, שכתב את פרק הפתיחה באוטוביוגרפיה של חברו, חושק בכך מזמן, אבל יש לקון גם אלטרנטיבות אחרות.
ובינתיים, האליפות החמישית כבר בכיס, ונותר רק אתגר עצום אחד כדי לסיים את הקדנציה המזהירה הזו עם אקורד מהדהד. "לא אעזוב עד שנזכה בליגת האלופות", הבטיח אגוארו עוד בנובמבר 2014, מיד אחרי שסיטי הפסידה בבית 2:1 לצסק"א מוסקבה משני בישולים של ביברס נאתכו לסיידו דומביה. אז עכשיו זו ההזדמנות האחרונה בהחלט לקיים את ההבטחה הזו. מי מהמר נגד שער ניצחון של קון בגמר?