1.
ביחס לציפיות, מסיבת העיתונאים של משה חוגג אתמול (שני) הייתה שפויה. למעשה, בפעם הראשונה בעלי בית"ר ירושלים הודה בכישלון שלו, בטעויות הקשות שעשה בגישה כשהמדד לרכש היה דריבל ולא יעילות, הבהיר כי לא יקבל שום החלטה לבד בעתיד ובשורה התחתונה ביקש מהקהל הזדמנות נוספת לשנות ולהראות שהוא יכול לעשות אחרת. מה יקרה בפועל? אם חוגג יעמוד ב-50% מהדברים שאמר אתמול, בית"ר תיראה טוב יותר בשנים הקרובות, אבל המילה "אם" אצל חוגג היא מאוד משמעותית, במיוחד כשהוא מתלהב או מתעצבן - שתי תכונות שגרמו לו לקבל החלטות קפריזיות ומזיקות לבית"ר ירושלים לאורך השנים.
2.
חוגג הצהיר במסיבת העיתונאים שהכיוון הוא צוות מקצועי זר, אך גם הוא יודע שמעבר למאמן ראשי, הבאת צוות אימון רחב ואיכותי יעלה לו סכומים גבוהים מאוד, כאלה שלא מתיישרים עם תקציב הקבוצה בעונה הבאה ולכן האופציה של מאמן ישראלי תמשיך להיות על הפרק. בשלב הזה החליטו חוגג ואוחנה לא לקבל החלטות עד אשר תבטיח הקבוצה הישארות בליגה, אך לאחר שתעשה זאת יחלו ההכנות לעונה הבאה, כאשר גם לאחר מסיבת העיתונאים חוגג הבהיר: "רוצים לעשות שינויים אבל קשה להביא שחקנים שיעשו שינוי, נתרכז קודם בלהביא כמה שחקנים שיעשו את ההבדל".
אל תפספס
3.
יוסי מזרחי ממונה כעת בפעם השניה למאמנה הזמני של בית"ר ירושלים. מעבר לכך, הוא צופה באימוני הקבוצה הבוגרת, מכיר את השחקנים ויש לו משנה ברורה לגבי מה שצריך לקרות בבוגרים. מזרחי לא רוצה לאמן את הקבוצה, לא עכשיו לא ובהמשך, אך כשחוגג מדבר על האנשים שיקבלו החלטות בעתיד בנוגע למאמן ולסגל השחקנים, מזרחי צריך להיות חלק מהחבורה המייעצת, על אחת כמה וכמה בהתחשב בכך שהוא מנהל מחלקת הנוער של המועדון. הבעלים רוצה מחויבות? מזרחי כשוער היה מתאמן עם שבר וגבס על היד, הוא יכול לתת לו כמה עצות קטנות בנוגע לשחקנים.
חוגג לא רוצה מנהל מקצועי אך הוא צריך להעביר כמה שיותר סמכויות למזרחי ואוחנה, בדיוק כפי שהעביר ליוסי בניון, שעשה לו סדר מקצועי ובחדר ההלבשה, ולאחר שעזב הכל החל להתפרק. מעבר לכדורגל ולאימון, בית"ר זקוקה לסדר יומיומי, והמשמעות של אנשי מקצוע מלמעלה, שרואים ומטפלים בדברים ברמה הנקודתית ובזמן אמת ומונעים מהמאמן\מאמנים להיות בייביסיטר, היא אדירה. אם לדראפיץ' וברדה היה בחדר ההלבשה ובאוטוריטה על בחירת שחקנים את יוסי בניון מעליהם, כל העונה שלהם הייתה נראית אחרת.
4.
ב-2013, בראיון נדיר יחסית לשירלי בר דיין בערוץ הספורט, סיפר אלירן עטר על משחק נבחרת ישראל בטדי, בו כאב לו כשהקהל קילל אותו: "החלק הכי קשה הוא כשאני מייצג את הנבחרת. כשאני בנבחרת, אני מייצג את המדינה. אני עולה לחימום ו-500 אנשים מהיציע המזרחי צועקים לי ומקללים אותי... את יודעת למה אני מתכוון. זה פוגע, זה מעליב. אבל אני צריך להתמודד עם זה. דמאיו וחזי מגן אמרו לי בעבר 'הלילה הזה יילך איתך עד סוף הקריירה'".
עטר לא אמר מלה בירידה למחצית באשדוד, הוא היה כבוי כאחד שנגעו לו בנקודה הכי רגישה, לא בקריירה אלא בחיים. לאוהדי בית"ר ירושלים מותר לשרוק בוז לשחקנים שמאכזבים אותם, לעתים לקלל, השאלה לאיזו רמה זה מגיע. לרדת למחוזות "אלירן שודד זקנות", או לנהום לעלי מוחמד, עובר את הגבול הזה וזו רעה חולה שבית"ר תהיה חייבת לטפל בה, מדובר בקו שאסור לאוהדים לחצות. הגישה של עטר לעתים מרגיזה אוהדים, אך בשורה התחתונה הוא עדיין מלך השערים של הקבוצה וגם בהנהלה יש רצון לראות אותו ממשיך, הגם שלא באותם הסכומים.