איכשהו, התחושה באומת כדורגל שלמה, כולל בקרב רבים מאוהדי מכבי חיפה, הייתה שאת מכבי פתח תקווה הם לא מנצחים. איכשהו, התחזית הזאת גם התגשמה, ובתרחיש הגרוע ביותר - לא רק שלא ניצחו, גם הפסידו.
יומיים לפני כן, באותו אצטדיון, פטריק ואן לוון הימר על ההרכב הכי מופרך, על הנייר, שיכול היה להעלות למשחק מול הפועל חיפה. הרכב של גביע הטוטו או, במקרה שבאמת רוצים להתפרע, של המשחק הראשון ב"אלוף האלופים". מכבי תל אביב יצאה מהמשחק הזה מנצחת. עם הרבה מזל ועזרה מהשיפוט, אמנם, אבל מנצחת. ניצחון נוסף ביום שני נגד בית"ר ירושלים ימצא, בפעם הראשונה העונה, את הירוקים בחלק התחתון של שעון החול במירוץ לאליפות. שני מחזורים לסיום העונה הרגילה, מכבי חיפה תראה את הגב של האלופה.
זה עדיין לא קרה, וצריך לזכור שמכבי תל אביב כבר התקשתה לא אחת, גם בתקופה האחרונה, בבלומפילד, אבל בין אם תנצח ובין אם לאו, המשחק של אתמול הוא דגל אדום עבור ברק בכר ושחקניו. אנחנו בשלב שבו לעומק של הסגלים יש חשיבות עצומה. ה-11 של מכבי חיפה בהרכבה החזק יותר מוכשרים מאלה של מכבי תל אביב. די בכך שרוקאביציה או אפילו דוניו הלוהט היו עולים אתמול בהרכב, והיינו מדברים על פער של חמש נקודות ועל הלחץ שחוזר למגרש של מכבי תל אביב. פציעות וחוסר כשירות הן חלק מהמציאות של מרץ-אפריל, במיוחד בשנה כל כך משוגעת. זה הזמן לשלוף נשקים ופתרונות מהספסל, וכאן יש למכבי תל אביב יתרון עצום. זה לא שבכר לא רוצה להשתמש ברוטציה, פשוט אין לו אחת כזאת, לפחות לא בקנה המידה של מכבי תל אביב. עם כל הכבוד למאור לוי, סתיו נחמני ונהוראי יפרח, מה הקילומטראז' שיש להם בליגת העל בהשוואה למתן חוזז, עדן קארצב ואילון אלמוג?
הסיפור לא נגמר. יש סיכוי שמכבי חיפה תמשיך לעמוד בראש הטבלה גם אחרי המחזור הזה. מכבי תל אביב לא יכולה לנצח לעד, מה גם שהמשחקים שמצפים לה - נגד בית"ר ירושלים, בקריית שמונה ומול הפועל תל אביב - קשוחים מאוד. עם זאת, בכר חייב פתרונות שלא בטוח שיש לו כרגע. מכבי חיפה, שבשבועות האחרונים ניצחה גם כשהיה קשה, לא נכנעה אתמול ללחץ או לחוסר עמוד שדרה. גם הוא הודה שהשחקנים שלו נפלו מהרגליים, וכרגע העייפות הזאת היא האויב הכי גדול שלו. אופי אפשר לשנות, לחץ ניתן להפיג - עם תשישות הרבה יותר קשה להתמודד, בטח כשהסגל שלך כל כך קצר.
אין מועדון שמעורר אנטגוניזם גדול יותר באופן עקבי ממכבי פתח תקווה. מאמן אקסצנטרי על הקווים, יו"ר מתלהם ביציע וקבוצה שמקצועית, באופן מסורתי, פשוט לא בא לך לפגוש אף פעם כי אתה יודע שמה שלא יקרה, תצא מהמשחק בשן ועין. סך השערים הנמוך במשחקיה של מכבי פתח תקווה, 43 (גבוה רק מה-41 של הפועל תל אביב, לה משחק חסר), מעיד על כך שכל מפגש שלה יהיה מתכתי וצמוד. היא תוציא לך את הנשמה בכפית לפני שתנצח או תפסיד.
כשמפזרים את אבק העוינות מגלים שהמאזן הזה, של 23 שערי זכות בלבד, מטעה. מכבי פתח תקווה שיחקה בהרבה מאוד שלבים העונה כדורגל מלא השראה. לא בכדי טען גיא לוזון אתמול שהתוצאה הייתה צריכה להיות 0:4 או 0:5. השחקנים שלו מגיעים למצבים, אבל חוסר הניסיון בעוכריהם. כשהם הופכים למנוסים, הם בדרך כלל נמכרים. אבי לוזון הוא, פיננסית וגם מקצועית, אחד המנהלים הטובים ביותר בליגת העל, אם לא הטוב שבהם בכל הקשור לתמרון שבין העמדת קבוצה לגיטימית לחוות גידול לכישרונות צעירים.
אז מכבי פתח תקווה תהיה בפלייאוף העליון, בשורה "מצוינת" למכבי תל אביב, שחטפה ממנה בראש במחזור הראשון וחילצה בנס ניצחון בסיבוב השני, ומכבי חיפה שנזקקה להצלת פנדל של ג'וש כהן עמוק בזמן הפציעות בסיבוב הקודם וספגה מהלומה אתמול. ואם כבר הזכרנו את מכבי תל אביב, אי אפשר שלא להיזכר במיני-תקרית מלפני חודשיים, אז לוזון צעק ביציע (בלי "לכאורה" - הוא אכן צעק את זה) "נפסיד לחיפה 4:0". זה אולי לא היה מהלך עתיר קלאס מאדם שקלאס לא בדיוק מנחה אותו, אבל גם אם לוזון טוב לנו, אנשי התקשורת, כיצרן כותרות בלתי נלאה, בסופו של דבר צריך להגיד את האמת - הוא יכול להגיד הרבה שטויות, הלב והנשמה שלו מושקעים במכבי פתח תקווה.
מה שאי אפשר לומר על ברק אברמוב בבני יהודה.
אל תפספס
במהלך הקיץ האחרון הבחינו אוהדים של בני יהודה בכך שדחפורים הורסים את היציע הצפוני בשכונת התקווה, "יציע קודריצקי" שהיה לב לבם של השרופים עד תחילת שנות ה-2000. "הבחינו" זה המונח המדויק, משום שאיש לא יידע אותם בכך, זה פשוט קרה. לאדם מהשורה לא מודיעים על עבודות בנייה במתחם זה או אחר, אבל מועדון שמחובר לאוהדים כן אמור, ולו רק בשם הריספקט, לעדכן.
המקרה הזה, שעבור אנשים רבים בדרום תל אביב ממש לא נחשב פעוט, ממחיש את גודל הנתק בין בני יהודה לאוהדיה. עד לא מזמן זה היה המועדון השורשי היחיד שעוד נשאר בליגת העל, היום גם זה לא. קבוצת כדורגל גדולה יכולה להצליח בלי שורשים נטועים, עבור מועדון כמו בני יהודה זהו גזר דין מוות. אין היום שום קשר בין הקבוצה לקהל שלה. אנחנו בשנת קורונה והאוהדים לא מגיעים בלאו הכי למגרשים, מה שאמור לפגוע עוד יותר במועדון ובבעלים. לאייל סגל זו קללה, עבור ברק אברמוב זו ברכה. תנו לו להתעסק במה שחשוב - ביזנס. עזבו אתכם משטויות כמו אוהדים, מחלקת נוער והרכב ראוי לליגת העל. הפגנות מול הבית פעם בכמה שבועות לעומת צעקנים מעיקים בכל שבוע בבלומפילד? אחלה עסקה.
אברמוב מנסה שוב ושוב את השטיק של "צבא קטן וממזר" - קבוצה בתקציב נמוך שתעשה הרבה מעבר למצופה, "מאניבול" בגרסה הישראלית. העניין הוא שמה שעבד עם סורו, קונסטנטין, שועה, צ'יבוטה ויובל אשכנזי לא חוזר בכל עונה, לפעמים גם לא בכל עשר. אתה לא יכול להתבסס על שטיק אחד ולצפות ששחקנים ברמה כזאת יתאגדו סביבך, ועובדה שרובם המשיכו למועדוני צמרת. כשצריך לפנות לכיוונים אחרים, וכשמחלקת הנוער שלך כבר די מרוסקת, מה הפלא שהמועדון מרגיש מרוקן?
בואו נעזוב לרגע אוהדים וסנטימנטים ונתמקד בביזנס. ברמה העסקית ירידת ליגה לא טובה לאברמוב. בסוף ינואר הוא הבין לאן הרוח נושבת והחתים את יוסי אבוקסיס. מבחינתו, זה חיזוק משמעותי - מגיע מאמן צמרת שעשה פלייאוף עליון, הביא גביע והוזכר כמועמד לנבחרת.
בדצמבר 2013 אבוקסיס חתם כשהקבוצה הייתה מסובכת בתחתית וירד איתה ללאומית. דומה? ממש לא. אבוקסיס של 2014 היה מאמן אחר במעמד אחר. בשבע השנים שחלפו מאז הוא הספיק לקנות לעצמו שם של מאמן מהשורה הראשונה. ההתפטרות שלו מהפועל באר שבע והחתימה המחודשת בבני יהודה הבהירו שהוא מעדיף את ההכנסה הבטוחה על פני נסיקת הקריירה. הבעיה היא שבכדורגל העסק נזיל וגם חוזה ארוך טווח לא מבטיח לך שתמצה את כולו. חוזה כמו זה שיש לאבוקסיס אוכל חלק נכבד מתקציב מועדון בלאומית. באופן אירוני, אם בני יהודה תרד והוא יישאר (ושלא יהיה לכם ספק - הוא יישאר), החוזה שלו עצמו עלול לפגום קשות בסיכוייו לחזור לליגת העל אחרי עונה אחת בלבד, כמו בפעם הקודמת.
מבני יהודה שהכרנו לא נשאר דבר. האמת, גם מאבוקסיס שהכרנו מתחיל להימחות כל זכר מקצועי. לאן כל זה יוביל את המועדון? בינתיים לכיוון של אסון ספורטיבי.