3:27 דקות לסיום הרבע השני, הפועל ירושלים בורחת ליתרון שיא של 29:40. היא פוגעת עד להפסקה ב-0 מ-3 מהשדה, מאבדת שני כדורים וסופגת ריצת 10:1 ממכבי ראשון לציון.
3:34 דקות לסיום הרבע השלישי, ירושלים עולה ל-49:56. בזמן שנותר היא פוגעת ב-2 מ-6 מהשדה, מאבדת כדור וסופגת ריצת 11:4 בדרך למחיקת היתרון.
5:26 דקות לסיום המשחק, ירושלים הופכת ל-70:72. בארבע הדקות הבאות היא פוגעת ב-1 מ-3 מהשדה, מאבדת שלושה כדורים וסופגת ריצת 13:2, שמובילה לסגירתו המעשית של הערב.
ובסך הכול, 7:34 לזכות ראשון לציון ב-11 דקות אקראיות לכאורה - אך משמעותיות כל כך. 11 דקות שסוגרות רבעים, שמוחקות מומנטום, שמעצבות מציאות. 27 נקודות הפרש במשחק שהתאפיין בשינויי זהות המובילה ושהוכרע על חודם של שני סלים. אין גביע, אין אירופה, אין בלקנית. אליפות? עכשיו הפועל ירושלים צריכה לחיות עם תחושת האכזבה, ועם ערימת הבעיות שלה, במשך ארבעה חודשים ללא פיק נראה לעין.
לראשון לציון היו כל הסיבות בעולם להתפרק במהלך המשחק. נועם דוברת הופיע פצוע, ולא הצליח לתרום בדקות המעטות שניסה להרגיש את הפרקט. נועם אביבי הסתבך בשלוש עבירות עוד לפני שהספיק להזיע. אייזיאה טיילור, הסוקרר המוביל של הכתומים, נותר גם הוא בקצה הספסל - ומי שהפך לשחקן המפתח היה טריי לואיס, שעל פי פרסומים זרים כבר התחיל לאוורר את המזוודות בדירתו.
אבל היא לא נשברה. היא ידעה בדיוק מה עליה לעשות. להיות שם, במרחק סביר, ולתת לירושלים להסתבך עם עצמה, להלחיץ את עצמה ולקרוס לתוך עצמה. כפי שקרה לה נגד טורק טלקום אנקרה, ונגד לימוז', ונגד אותה ראשון לציון בבלקנית, ונגד מי לא. הנבואה הגשימה את עצמה; לא הרבה אנשים נכחו בדרייב אין, אבל אף אחד לא הופתע מהבליץ של גיא גודס ושחקניו בדקות האחרונות והמכריעות.
עוד בוואלה!
למחזיקת גביע המדינה (היוצאת) היו סיבות לאופטימיות בתום הרבע הראשון, מכיוון שג'ייקובן בראון וטיישון תומאס חלקו ביניהם סל אחד באחוזים שנשקו לתחום החד ספרתי, ובכל זאת היא פיגרה רק בשתיים. אבל נתון אחר מאותו רבע המחיש את הכשל הטקטי: ירושלים פגעה ב-7 מ-11 לשתיים, וב-0 מ-11 לשלוש. אף שהייתה יעילה להפליא באזור הצבע, היא אכלה את הפיתיון של הגנת ראשון לציון וזרקה שוב ושוב ושוב מחוץ לקשת, באופן עצלני משהו, כי זה הכי קל, וכי זה לא דורש יצירתיות יתר.
יותר מההפסדים, ומההדחות, ומהקריסות המנטליות, וממשחק ההגנה הנרפה, נקודת התורפה המרכזית של ירושלים נמצאת בדיוק במקום שהיה יתרונה הגדול בשנתיים האחרונות: החיבור הקבוצתי. וכשברגעים המכריעים טיישון תומאס צועק על חבריו לקבוצה, וסולימאן בריימו מאבד את העשתונות ומעיר למאמן אחרי שקיבל עוד אליהופ ועוד אליהופ בעמדות שבכלל לא היה קרוב לסל, שפת הגוף מסגירה את הייאוש.
"זה היה יום קשה בשבילנו", הודה בריימו, שקלע 13 נקודות מתוך ה-19 של קבוצתו ברבע הרביעי, אבל נותר ללא אוויר בדקות האחרונות. "ראשון שיחקה חזק והגיע לה להגיע לגמר. היינו צריכים למצוא דרכים יותר טובות כדי להוציא לפועל. לפעמים קראנו לא נכון את ההגנה, ואם היינו עושים דברים טובים יותר, היינו מנצחים. אני מאוד מאוכזב, אני שונא להפסיד. זה היה משחק גדול ושיחקנו חזק, אבל לפעמים הדברים לא הולכים בכיוון שלך. כקבוצה אנחנו מאמינים אחד בשני, אבל הרבה דברים הם כבר לא אותו דבר. לוקח זמן להסתגל, לוקח לנו זמן להסתגל לקורונה ולמאמן החדש. נמשיך לעבוד ונצא מהמצב הזה. יש לנו עדיין על מה להילחם, וזה מה שנעשה: נמשיך להילחם עד שלא יהיה על מה".
משחקה הבא של ירושלים יתקיים רק בעוד שבועיים וחצי, ובחודש הקרוב יהיו לה שני מפגשי ליגה בלבד. עד שתשוב לפרקט, לא מן הנמנע שתתחזק בגארד זר נוסף.