דרוש בולדוג: על החולשה המנטאלית של מכבי חיפה

אחד הביטויים הכי מעצבנים בכדורגל הוא "משחק על שש נקודות". אתמול נכנס לחיינו מושג חדש: "11 דקות על שש נקודות". ב-22:09 מכבי תל אביב ניהלה עוד התקפת ייאוש חסרת תוחלת מול בני סכנין, שהייתה יכולה לגנוב ממנה קודם ניצחון לו רק הייתה מעזה יותר. מכבי חיפה חשבה, גם בלי רוקאביציה, שהיא יכולה לצאת מאשדוד עם נקודות והייתה עושה את זה לולא יום גדול של יואב ג'רפי.

ואז הקפיץ איתי שכטר כדור עם טאץ' ודור פרץ, החלוץ ההגנתי הכי טוב בארץ, נגח עם הלב והנשמה. 11 דקות מאוחר יותר נעץ יעקב בריהון את הכדור ברשת של ג'וש כהן, וככה פתאום, במקום עוד מחזור שמסתיים בסטטוס קוו בצמרת או יותר מכך, המרחק בין מכבי חיפה המבטיחה למכבי תל אביב המדשדשת עומד על שתי נקודות בלבד.

כמה מוזר הוא משחק הכדורגל.

התקפית, אין למכבי תל אביב מה לקחת מהמשחק הזה. חוסר היצירתיות וההיעדרות של יונתן כהן עדיין צועקים לשמיים. אילון אלמוג ממשיך לא להצדיק את האשראי, למתן חוזז יש עליות וירידות והעסק באופן כללי תקוע. בכלל, עם כל העומק ההתקפי, לכאורה, שלה, הקבוצה הזאת מאוד מאותגרת במציאת הרשת, אבל שימו לב לשינוי המגמות בהגנה. 15 שערים ב-11 משחקים היא ספגה תחת דוניס, שני שערים בלבד הוציא דניאל טננבאום מהרשת בשמונה משחקים תחת ואן לוון.

יש לכך הרבה סיבות. אחת המרכזיות שבהן היא לואיס הרננדס. בין אם זו החלפת המאמן, תהליך ההסתגלות שאליו נדרש הבלם או העובדה שהיום רוב ההגנה, כולל השוער, של מכבי תל אביב מדברת ספרדית או פורטוגזית, הרננדס הוא שחקן אחר מזה שהגיע ועשה חורים למכביר. הוא עושה עבודה שקטה, הולך על בטוח, נמנע מהסתבכויות מיותרות. לפעמים הסבלנות כן משתלמת ומכבי תל אביב, כך נראה, הרוויחה בלם סולידי. ההגנה שלה חזרה להיות המניה הבטוחה שהייתה בימי איביץ'. השאלה היא מתי הקבוצה הזאת תפסיק להזדקק לנסים. כי באיזשהו שלב, גם אם כיבוש שערים בזמן הפציעות כבר הפך לסוג של שיטה, המזל שלה ייגמר.

לאורך עשר השנים האחרונות היה למכבי חיפה חולי אחד: כל דבר רע שצריך היה לקרות - קרה. לנחש את המקומות שהירוקים ייפלו בהם היה כמו העתקה מספר פתוח. כשניקיטה רוקאביציה נפצע אתמול, אפשר היה לשמוע את זעקות הייאוש מאצטדיון הי"א עד השווארמה של אמיל. זה לא שהמוליכה לא האמינה אחר כך, היא הייתה קרובה מספר פעמים להכניע את ג'רפי, אבל במבחן התוצאה אפשר היה להמר בביטחון באותה נקודה שהיא לא תנצח - ולא רק שלא ניצחה, היא גם ספגה עוד אחד מאותם השערים שגורמים לך למרוט את השערות בעצבים.

את העובדה שמכבי חיפה 2021/21 היא לא הפועל באר שבע 2015/16 הפנימו כבר ברק בכר וכל הסובבים את המועדון. מכבי חיפה עושה שני צעדים קדימה ואז, בבת אחת, שלושה אחורה. הבעיה, עוד יותר מהכדורגל הלא אטרקטיבי שהקבוצה מציגה לאחרונה, היא שאין לירוקים בולדוג במגרש, שחקן שבהוקי קרח קוראים לו enforcer - דמות רעה ומפחידה שתעשה את הפרובוקציה ברגע הנכון ותשדר ליריבה מסר של בעלבתיות. היא לא צריכה ג'ון אוגו, מספיק אבי ריקן או איתי שכטר כאלה. אין סטטיסטיקה מוכחת לאנפורסרים, הרי מדובר בתפקיד ערטילאי בלבד, אבל צריך אחד כזה במגרש בדחיפות, מישהו שישנה את הנראטיב, יקשיח את הקבוצה ובעיקר יגרום לצפוי כל כך להיות לא צפוי.

בכלל, לא ברור מדוע יעקב שחר לא הלך בכל הכוח על חאתם עבד אלחמיד. אולי זו הכוויה שהותירה צלקת בדמותו של רמי גרשון ואולי זו סתם כניעה מראש במאבק. עבד אלחמיד היה יכול להיות שדרוג רציני להגנה הירוקה, שכל כך זקוקה לחיזוק. לו היה מצליח שחר לנצח את אלונה ברקת במרוץ הזה, ייתכן מאוד שהמהלך היה משדר גם לשחקנים את האגרסיביות שהם כל כך צריכים.

בכל מקרה, הרבה זמן להתחרט על סוף השבוע הזה אין. באמצע השבוע יש דרבי, אחר כך בית"ר ירושלים. בכר והשחקנים שלו יודעים: מרחב הטעויות הצטמצם מאוד. קשה ככל שיהיה, זה הזמן לחזור לנצח.

יש מעט מאוד דברים שאלונה ברקת אוהבת בכדורגל כמו את חלון ההעברות של ינואר, שבדרך כלל מביא איתו הצהרת כוונות גם לעונה הבאה. ההחתמה של אלחמיד והצירוף הקרוב של דור מיכה, יחד עם הידיעה שמפרסם יניב טוכמן על ההתעניינות באיתי שכטר ובשגיב יחזקאל (קצת יותר פוקוס מול השער והוא באמת חלוץ צמרת), הם עדות לכך שהיא חזרה בגדול. גם אם העונה הנוכחית אבודה, ברקת רוצה לבנות סגל לאליפות בשנים הבאות. השאלה היא האם זה לא יומרני מדי ומה אומרת העובדה שהיא מחתימה שחקנים לפני שהיא מחתימה מאמן.

אלחמיד, על אף הפציעות הרבות מהן סבל בסלטיק, הוא רכש מעולה. שחקן ורסטילי שמכיר את המועדון, טכני, מהיר ויכול לשפר כמעט כל אגף בהגנה חסרת הביטחון של הקבוצה. מיכה, לעומת זאת, אם וכאשר יגיע, הוא הימור מהרבה מאוד סיבות. הראשונה והמובנת שבהן היא אותה פרשייה עגומה שתמשיך לרחף מעל ראשו ואת הדיה ישמע, בדומה לעומר אצילי, גם במגרשים הריקים מקהל. והנה, כמו יעקב שחר, גם ברקת עומדת להישבות בכבלי האופורטוניזם ולוותר על אמת המוסר הקרויה "ערכי המועדון" כדי להחתים את מי שעד לפני שנה וחצי היה הישראלי הטוב ביותר בנמצא.

סימן השאלה המקצועי לגבי מיכה טמון ביכולתו להצליח בכל מועדון שהוא לא מכבי תל אביב. מכל הטאלנטים שצמחו במועדון בעשור הקודם, הוא הבולט ביותר, שחקן מוכשר מאוד שמלבד עונה אחת של ולאדן איביץ' לא קנה אצל אף מאמן בעידן גולדהאר מקום בטוח בהרכב. היכולת של מיכה הגיעה תמיד, להוציא עונת 2018/19, למיצוי הרבה מתחת לתקרת הזכוכית שלו. היה לו טוב במכבי תל אביב, גם במחיר ישיבה על הספסל. אלמלא פרשת הקטינות הוא כנראה היה מסיים בה את הקריירה, לטוב ולרע.

אם יגיע, בבאר שבע יהיה למיכה בן ה-28 משקל מכריע וכנראה גם מקום של קבע בהרכב. זו תהיה הזדמנות לראות כמה חזק האופי שלו. אם לא עכשיו, כנראה לעולם לא. ומבחינת המאמן? ובכן, ברקת קונה את המצרכים ורק אז קוראת לטבח. עכשיו נותר רק לגלות מי השף ומה הוא מסוגל לבשל.