בימים האחרונים מתלהט הוויכוח על הצורך בקיומו של משחק האולסטאר העונה. שיקולים של מסורת וכסף מתנגשים עם הסכנה הבריאותית שיכול ליצור המשחק ועם הצורך של השחקנים הבכירים במנוחה בעונה הצפופה הזו. אך משום מה, מתנגדי המשחק לא השתמשו עדיין בטיעון החזק ביותר שלהם: בשביל מה צריך משחק אולסטאר כשכל יומיים יש משחק של ברוקלין?
ניסוי שלושת הסקוררים של הנטס סוגר שלושה שבועות, וכבר ניתן לומר שהוא עונה על כל הציפיות ואף יותר. שילוב של התקפה אדירה והגנה חדירה הופך את המשחקים של ברוקלין לחגיגת נקודות יוצאת דופן אפילו במונחים של הליגה כיום. 11 המשחקים מאז שג'יימס הארדן הגיע לניו יורק כללו כבר תוצאות של 146:149, 125:147 ו-135:147 (האחרון אחרי שתי הארכות, שני האחרים לא נזקקו לכך). ברוקלין ניצחה שבעה מ-11 המשחקים, כולל ניצחונות על מילווקי, הקליפרס ופעמיים על מיאמי, היכולת לנצח את הגדולות היא סימן טוב וחשוב עבור הקבוצה של סטיב נאש.
הנתונים הכלליים רק מחזקים את המגמה. ב-11 המשחקים האלה, למרות שבחמישה וחצי מהם אחד משלושת הגדולים נעדר (החצי זה המקרה המוזר של KD הלילה, במשחק שקשה לצפות מקבוצה לתפקד בו כשכל זה מתרחש במהלכו), ברוקלין קולעת 126.1 נקודות למשחק ב-51.5 אחוזים מהשדה, 41.1 אחוזים מהשלוש ו-84 אחוזים מהעונשין, היא מוסרת 28.2 אסיסטים למשחק על 14.8 איבודים. אלה נתונים התקפיים מפלצתיים שאכן מיתרגמים ליעילות התקפית מדהימה של 120.6 נקודות ל-100 פוזשנים. אחוז הקליעה המשוקלל של ברוקלין (ה-TS) בתקופה זו הוא 64. לשם השוואה, באתר הרשמי של ה-NBA יש נתונים החל מעונת 1996/97. הקבוצה היחידה שסיימה עונה עם TS גבוה מ-60 היא גולדן סטייט של 2017/18 עם 60.3.
אבל ההגנה רעה כמעט במידה בה ההתקפה טובה. ברוקלין סופגת 124 נקודות למשחק, היריבות קולעות ב-47.4 אחוזים מהשדה, זורקות הרבה מהשלוש ומהעונשין ומאבדות רק 10.7 כדורים למשחק (על 24.5 אסיסטים). היעילות ההגנתית של הנטס היא 118.6, מקום 28 בתקופה הזו. במילים אחרות: ברוקלין מאפשרת זריקות נוחות, עושה הרבה עבירות ולא כופה איבודים, היא גם קבוצת ריבאונד הגנה בינונית ומטה, מה שמשאיר אותה בלי שום דבר שהיא עושה טוב, כקבוצה, מבחינה הגנתית.
חשוב לזכור שזו קבוצה שנמצאת בתחילת הדרך שלה ועדיין לומדת את עצמה. גם לפני הטרייד זאת הייתה קבוצה חדשה, הגרסה של קיירי ו-KD לא הייתה קיימת לפני העונה הנוכחית, אחרי הטרייד זו כבר קבוצה שצריך להמציא מחדש את הגלגל עבורה. סטיב נאש, בעצמו מאמן רוקי, עדיין עושה ניסיונות ומחפש את ההרכבים והשיטות שעובדים הכי טוב. העובדה שכבר בתקופת ההרצה ההתקפה נראית כל כך טוב היא כנראה העדות המובהקת ביותר לגבי מגמה עתידית, המסקנה הראשונה לגבי ברוקלין החדשה. את החשש שאין מספיק כדורים בשביל כל השלושה ביחד, או שהם רק יפריעו אחד לשני ולא תהיה מספיק עבודה רחוק מהכדור, ניתן לאפסן עמוק בבוידעם עד להודעה חדשה. הוא לא רלוונטי.
שלושת הכוכבים נראים מחויבים לחיבור החדש ועושים את הדברים הבסיסיים שהוא מאפשר. הם מחלקים בינהם זריקות ועומסים, נמנעים כמעט לגמרי מזריקות חסרות סיכוי ומנוסים מספיק כדי לזהות מתי הם חמים ויכולים להשתלט על המשחק. כל אחד מוצא את הדרכים שלו להתייעל בסיטואציה החדשה וככל שהזמן עובר נראה שכל אחד מהם מתמקם בתפקיד מעט שונה.
הארדן קיבל החלטה להפעיל את החברים הרבה יותר מאשר את עצמו. בעשרת המשחקים שלו בברוקלין הוא לקח 14.7 זריקות מהשדה, כמעט עשר זריקות פחות מאשר לפני שנתיים ביוסטון, ומסר 12 אסיסטים, הכי הרבה בקריירה, תוך כדי שהוא מאבד 4.1 כדורים, הכי מעט מאז 2015. הסגנון שלו לא השתנה דרמטית, עם הכדרורים המהירים והבידודים האינסופיים, אבל הוא עסוק יותר בניצול ההתכווצות של ההגנה לכיוונו כדי למצוא שחקנים פנויים. מכיוון שהוא מוקף בקלעי שלשות טובים יותר מאשר ביוסטון, הרבה מהמסירות שלו מסתיימות בשלשה נוחה של קלע איכותי. נראה שנאש התקבע על חלוקת דקות בה הארדן הוא הכוכב הבודד בפתיחת הרבע השני והרביעי, מה שמאפשר לו להפעיל גם את שחקני המשנה באופן שפחות היה מתאים לכוכבים האחרים.
דוראנט יודע לשחק רחוק מהכדור, כל הקריירה הוא משחק לצד גארדים דומיננטיים. במהלך הקטלני ביותר שלו בברוקלין הוא יוצא מחסימה של גארד באיזור האותיות בצבע (pin down) ועולה לקליעה בתנועה מחצי מרחק או משלוש. זה היה המהלך המנצח שלו ב-OKC, וכאשר הארדן מנהל את ההתקפה ומוסר לו ניתן לדמיין שאנחנו בכלל בפלייאוף 2012. משחק ההתקפה של קיירי תמיד התבסס על אופורטוניזם, ובסיטואציה החדשה יש לו יותר הזדמנויות לנצל. הוא בדרך כלל מקבל את השומר השלישי של היריבה, ריבוי מומחי השלשות סביבו יוצר ריווח נדיר שהוא מנצל כדי להגיע לצבע והוא מומחה בזיהוי הרגע בו תשומת הלב של השומר שלו מופנית לרגע כלפיי התרחשות אחרת, למשל יציאה של KD מחסימה ללא כדור, כדי לקחת צעד לצד השני ולעלות לזריקה נוחה. זה מספיק לו כדי לקלוע 27.8 נקודות ב-55.7 אחוזים מהשדה מאז הטרייד.
מדי פעם ניתן לזהות בעיות בסנכרון בין השלושה, קיירי והארדן עדיין בעיקר עומדים ומסתכלים כשהכדור לא אצלם וריבאונד התקפה בקושי קיים בלקסיקון של הסגל הזה, אבל כל זה לא משנה כשהשילוב בין כישרון לריווח פוגש שלושה סופרסטארים שמחויבים למטרה המשותפת. נאש הגדיל את הריווח למקסימום כשהפך את ג'ף גרין לסנטר הבכיר, גם אם הוא עולה מהספסל ברוב המשחקים. גרין קולע מאז הטרייד 2.1 שלשות למשחק ב-43.4 אחוזים, ואת חמישיית המאני טיים משלים ג'ו האריס שקולע 4 שלשות למשחק ב-48.9 אחוזים, מה שהופך אותו לאחד מקלעי השלשות הבכירים בליגה מאז הטרייד. נאש מרבה להשתמש בהאריס כחוסם לכוכבים, ובעיקר הארדן מנצל את העובדה שהיריבות מחביאות עליו את שחקן ההגנה החלש ביותר שלהן כדי ליצור מהלך שכמעט בלתי אפשרי להגנות לעצור. לחמישיית המאני טיים של הנטס יש יעילות התקפית של 123.6 ונט רייטינג של 15.8.
ההתבססות על גרין כסנטר משנה גם את ה-DNA ההגנתי של הנטס. מול הקליפרס, כאשר גרין פתח בחמישייה, ברוקלין הפכה לקבוצה שמשתמשת בחילופים אוטומטיים באופן כמעט קבוע על חמש עמדות, כמו יוסטון של שנה שעברה (עם הארדן וגרין שמכירים את השיטה). זה רחוק מלהיות אידיאלי: הקליפרס מיהרו לנצל מיס-מאצ'ים שנוצרו, בעיקר כאשר קיירי נשאר על קוואי לאונרד, לחמישייה הזאת חסר שחקן עם נוכחות בצבע וריבאונדר בכיר. אבל זה נראה כמו הפתרון ההגיוני ביותר עבור ההגנה של הנטס בפלייאוף, שיטה שמכריחה יריבות לעבוד על כל זריקה ולהתמקד בבידודים.
נדרשת עוד הרבה עבודה על הניואנסים של השיטה: לזהות מתי ניתן ועדיף לוותר על חילוף, לבצע חילופים רחוק מהכדור כדי להימנע ממיס-מאצ'ים מוגזמים, להבין איך ומתי להביא עזרה אגרסיבית (שהיא חלק מהשיטה של נאש) בלי להפקיר קלעים טובים. אבל טוב שברוקלין מתנסה מוקדם בהגנה שמתאימה לה ביותר והפכה למרכזית בשלבים המאוחרים של הפלייאוף ברחבי הליגה, גם על חשבון תצוגות הגנתיות חלשות בתקופה הקרובה. ברגעים בהם קיירי מחויב ועובד טוב באחד על אחד, והארדן מראה את היכולת שלו להתמודד הגנתית עם שחקני פנים, ברוקלין הופכת להיות קבוצת הגנה סבירה, שזה כל מה שהיא צריכה. לכן המשימה המרכזית של נאש בהגנה היא ליצור את המחויבות הזאת באופן עקבי הרבה יותר.
כאשר דיאנדרה ג'ורדן משחק, הוא נשאר קרוב לצבע באופן קבוע וברוקלין מצופפת את הצד הקרוב לכדור. בשיטה הזאת יש יותר נוכחות בצבע וריבאונד הגנה, אבל היא דורשת יכולת גבוהה מאוד בהגנה על פיק נ' רול של הגארדים, מה שממש לא מאפיין את קיירי והארדן, וכאשר שיטה כזו לא כופה איבודים היא לא אפקטיבית ומאפשרת לכוכבי היריבה למצוא שחקנים פנויים בצד הרחוק. ג'ורדן הוא עדיין סנטר מנוסה ואפקטיבי בשני הצדדים, בפלייאוף הוא כנראה יסתפק בדקות מדודות פרט למאצ'-אפים מסוימים בהם הוא יהפוך למשמעותי הרבה יותר, בעיקר מול פילדלפיה של ג'ואל אמביד.
פרט להידוק ההגנה, המטרה הנוספת של ברוקלין להמשך העונה היא גיבוש שאר הסגל מעבר לששת השחקנים הבכירים (העובדה שגרין מתפקד כשחקן רוטציה בכיר לכל דבר היא בונוס חשוב). בינתיים ברוס בראון משתלב יפה, בעיקר במשחקים בהם אחד הכוכבים נעדר. בראון הוא גארד שלא זורק שלשות, אבל מספק הגנה יעילה, תנועה טובה לצבע ויכולת להניע כדור. לנדרי שאמט וטימותי לואוו-קברו מתקשים הרבה יותר להשתלב, בעיקר בגלל שהם קולעים באחוזים איומים. בשניהם מתחבאים מומחי שלשות עם יכולות הגנתיות, ומספיק שאחד מהם יאפס את הידית כדי שנאש ירוויח שחקן משלים ראוי נוסף.
את שאר העבודה יצטרך לבצע הג'נרל מנג'ר שון מרקס. יש לו כלים להחתים שחקנים על חוזים גבוהים יותר ממינימום והדגש שלו יהיה על פורוורדים עם יכולות הגנתיות, עדיף כאלה שגם קולעים מבחוץ. הוא כבר שלף מהנפטלין את אימן שאמפרט שינסה להוכיח שהוא עדיין מומחה הגנה אפקטיבי מהספסל, ואם הוא רוצה גיבוי לעמדת הסנטר הוא יכול לנסות להחתים את דווין דדמון שמספק הגנה סולידית וקליעה מבחוץ וכרגע פנוי. אבל סביר להניח שהוא יעדיף לחכות לשוק הביי-אאוט, לשחקנים שישתחררו מהקבוצות שלהם לאחר סיום מועד ההעברות לקראת סוף מרץ. ברוקלין תהיה יעד אטרקטיבי מאוד לשחקנים כאלה.
ניתן להניח שברוקלין תמצא את השחקנים המשלימים שיאפשרו רוטציה של שמונה-תשעה שחקנים אפקטיביים, בין אם בזכות שיפור של בראון, שאמט ולואוו-קברו הצעירים במהלך העונה או דרך החתמות חדשות. ניתן גם להניח שהשילוב בין כישרון לריווח יהיה עוד יותר חשוב בפלייאוף, בו ליכולת של הכוכבים לחלק בינהם עומסים יש השפעה עצומה על התפקוד שלהם במאני-טיים. מכיוון ששלושת הסופרסטארים נראים מחויבים לשיתוף הפעולה, נותרנו בעיקר עם שאלת ההגנה. אם המחויבות תבוא לידי ביטוי גם בהגנה של קיירי והארדן, מה שקורה כרגע בעיקר במשחקים מול יריבות בכירות, יש לנטס סיכוי לא רע לבנות הגנת פלייאוף מתקבלת על הדעת, וזה מספיק כדי להיות מועמדת בכירה מאוד לאליפות. הייתי אופטימי לגביהם אחרי הטרייד, אני אפילו מעט יותר אופטימי עכשיו.