כאן כדי להישאר? התופעות שיימשכו או ייעלמו בעונה הכי משונה של ה-NBA

השבועות הראשונים של עונת ה-NBA תמיד כוללים לא מעט התרחשויות לא צפויות, חלקן מתבררות כזמניות וחלקן כמגמות אמיתיות. פתיחת עונת 2020/21 שוברת שיאים חדשים של חוסר היגיון, ברמת הליגה, הקבוצות והשחקנים. השאלה האם תופעה מוקדמת מעידה על מגמה או על מקריות תמיד מעניינת בפתיחת עונה. ניתן היה להחיל את הפורמט המוכר על עשרות תופעות, בחרתי חמש שנראות מעניינות במיוחד.

לאחר משחקי היומיים האחרונים, אין יותר בליגה קבוצות עם פחות משני הפסדים או שני ניצחונות. המערב צפוף במיוחד, הטבלה שלו כוללת פעם אחת את הספרה 2 (ניצחונות של מינסוטה) ופעם אחת את הספרה 7 (ניצחונות של הלייקרס), כל שאר הספרות הן 3-6. כל שנה יש כמה קבוצות שמהרגע הראשון נראות גדולות או קטנות על הליגה, השנה אין כאלה. סיבה מרכזית לכך הייתה ידועה מראש: השנה יש רק קבוצה אחת שנמצאת בטנקינג מובהק - אוקלהומה סיטי, וגם לה יש סגל צעיר די איכותי וכמה וותיקים יעילים. שינוי שיטת הלוטרי הוביל לכך שפחות קבוצות רוצות להפסיד, וטורניר הכניסה לפלייאוף שמשאיר סיכוי גם למקום העשירי להשתחל לפוסט סיזן גורם כמעט לכל קבוצה בליגה להרגיש שיש לה צ'אנס.

אבל נראה שהסיבה החשובה ביותר לשוויוניות יוצאת הדופן היא העונה יוצאת הדופן. זו עונה צפופה מהרגיל עם תקופת הכנה קצרה מהרגיל, לקבוצות הגדולות גם הייתה פגרה קצרה מהרגיל. כתוצאה מכך יש הרבה מאוד מנוחות יזומות לשחקנים בכירים, קבוצות די מוותרות על לא מעט משחקים. ואם זה לא מספיק, בימים האחרונים מתחיל גל של הידבקויות של שחקנים בקורונה ובידודים של שחקנים רבים נוספים. פילדלפיה, שפתחה את העונה נהדר, מוצאת את עצמה בסיטואציה לא ברורה לאחר ההידבקות של סת' קרי שהתבררה בזמן משחק, ואולי תצטרך לשחק כשרוב הרוטציה שלה מושבתת. בוסטון מוצאת את עצמה בלי שחקני פנים לשבוע, דאלאס תהיה בלי רוב שחקני החוץ שלה, יוסטון פתחה את העונה עם חצי קבוצה בבידוד, קווין דוראנט ומייקל פורטר ג'וניור מחמיצים משחקים. המצב הזה מוסיף ממד של מקריות ומקשה על הקבוצות הרלוונטיות, שסביר שרק יילכו ויתרבו, להיכנס לקצב. זו כנראה הולכת להיות עונה רגילה משונה ושוויונית מתמיד.

גזר הדין: מגמה

בעידן זה של חוסר וודאות, החולשה של הניקס הייתה אמורה להיות הדבר האחד שאנחנו יכולים לסמוך עליו. אז אפילו זה לא קורה. עם מאזן חיובי של 4:5 וכמה ניצחונות מרשימים, הניקס נראים כמו עוד קבוצה לגיטימית במזרח. טום תיבודו איבד מזוהרו בשנים האחרונות, בעיקר לאחר התקופה הלא מרשימה במינסוטה, אך עושה רושם שהוא לוקח את ההזדמנות שקיבל לבנות את עצמו מחדש בניו יורק. האינטנסיביות שתיבודו מכניס לכל קבוצה שלו הופכת את הניקס לקבוצה שבאה להילחם על כל משחק ועל כל פוזשן. ההצלחה היחסית של הניקס נובעת בעיקר מההגנה שמדורגת חמישית בליגה, הסגל של תיבודו עמוס בשחקנים עם נתונים פיזיים מרשימים והוא מנצל את זה כדי לבנות הגנה שנדמה שנמצאת בכל מקום ומפריעה לכל זריקה.

אבל אחת הסיבות להצלחה המוקדמת של הניקס קשורה דווקא לאחת התכונות הבעייתיות של תיבודו - הנטייה לשחוק את השחקנים שלו עם דקות מוגזמות. שני המובילים בליגה בכמות הדקות כרגע הם ג'וליוס רנדל ואר ג'יי בארט. רנדל הוא כוכב הקבוצה הנוכחי, הוא לוקח עליו את רוב משחק ההתקפה. בארט הוא ילד בן 20 שעדיין מנסה להתייעל ורוב הימים לא מצליח. בלעדיהם, לניקס יש מעט מאוד אופציות התקפיות, אך אי אפשר שלא לתהות איך הם ייראו עוד חודשיים אם ימשיכו לשחק כל כך הרבה דקות. בחינה של סטטיסטיקות מורכבות יותר מגלה שגם ההגנה של הניקס כנראה לא עד כדי כך טובה. פרופיל הזריקות של היריבות הוא אולי הגרוע בליגה, הן בין המובילות בזריקות מתחת לסל ובזריקות משלוש. הן פשוט מחטיאות יותר מהצפוי מהאיזורים האלה. להגנה של הניקס יש בכך חלק, בעיקר בצבע שם מיטשל רובינסון מפריע לכל זריקה, אבל היריבות לא ימשיכו לקלוע שלשות ב-30 אחוזים. כשהנתון הזה יתיישר, הניקס יתקרבו למקומם הטבעי.

גזר הדין: מקריות

לאחר שמונה משחקים, זו השורה הסטטיסטית של הג'וקר: 25.9 נקודות ב-57.6 אחוזים מהשדה ו-44.4 אחוזים מהשלוש, 11.6 ריבאונדים ו-10.9 אסיסטים. קשה היה לדעת כיצד יוקיץ' יגיע לעונה הזו. בפלייאוף הבועה דנבר שיחקה רק שני משחקים פחות מהלייקרס והפגרה שלה הייתה ארוכה רק בשבועיים מזו של הפיינליסטיות, קפיצת המדרגה של ג'מאל מארי בפלייאוף הייתה יכולה לרמוז על היררכיה יותר שוויונית בין השניים בהמשך, ובאופן כללי יוקיץ' נוטה לפתוח עונות לאט. לא הפעם. הוא הגיע רעב לעונה הזו ונראה כמו השחקן החם בליגה מהרגע הראשון.

מייק מאלון בא לעזרתו. יוקיץ' היה משחקני ההתקפה הדומיננטיים בליגה גם בשנים קודמות, אבל השנה הכל כולל הכל עובר דרכו. הוא הוביל את הליגה בכמות נגיעות למשחק גם בשנתיים הקודמות, אך השנה בינתיים הוא מזנק מ-97 ל-108 נגיעות למשחק. השינוי המרכזי הוא שההתקפה של הנאגטס מבוססת פחות על הפיק נ' רול שלו עם מארי ויותר על משחק הפוסט שלו. הוא מוביל בגדול בנגיעות בהיי פוסט ושני לג'ואל אמביד (עוד סנטר שנראה כמו MVP פוטנציאלי) בנגיעות בלואו פוסט. משם הוא מביא לידי ביטוי את יכולת המסירה המופלאה שלו. משחק 18 האסיסטים שלו היה מופת של ניהול משחק מההיי פוסט, עם מסירות גם החוצה וגם פנימה. אם פתיחת העונה היא אינדיקציה, דנבר תזדקק ליוקיץ' ביכולת הזאת כל העונה. ההגנה שלה חלשה ויותר מדי שחקני משנה לא מתפקדים, כדי להבטיח מקום בשישייה הראשונה של המערב הצפוף מאלון יצטרך להמשיך להפעיל ללא הפסקה את הסנטר המוסר הגדול בכל הזמנים. הג'וקר כנראה לא יוכל לשמור על קצב של 11 אסיסטים למשחק, אבל לא אתפלא אם הוא יישאר באיזור שמגרד את העשר.

גזר דין: מגמה

הקבוצה שהעבירה את השנתיים האחרונות בהתעלות עקבית על כל הציפיות היא כעת הקבוצה המאכזבת של פתיחת העונה. גם לאחר הניצחון הלילה בסקרמנטו, הקנדים מדורגים בין שלוש האחרונות במזרח. במבט ראשון, זו נראית כמו דוגמא קלה למקריות של פתיחת עונה. כמה שחקנים מתפקדים הרבה מתחת לרמתם הרגילה וסביר שהמספרים שלהם יתיישרו, נורמן פאוול אולי התחיל להתיישר כבר הלילה. פסקל סיאקם אמנם ממשיך את המגמה מהבועה בה הוא לא נראה כמו סקורר מוביל בקבוצה גדולה, אבל לצד קייל לאורי ופרד ואנווליט יש מספיק כוח אש התקפי גם בלי סופרסטאר מובהק. ניק נרס הוכיח עד כה יכולת לחבר את הקבוצה שלו ולהוציא את המקסימום משחקני משנה, כשעמדה של נחיתות רק עוזרת לו מבחינה פסיכולוגית.

אבל יש גם כמה סימנים מדאיגים אמיתיים. סיאקם הושעה ממשחק אחד על ידי הקבוצה בעקבות תגובה שלו במשחק הקודם, זה מסוג הדברים שלא אמורים לקרות בקבוצה כמו טורונטו. אולי זה מעיד על שחיקה של הסגל הבכיר, זה שלקח אליפות לפני שנתיים והגיע לסיבוב השני לפני שנה. הראפטורס לא יכולים לשחק בקנדה ומארחים את המשחקים בינתיים בטמפה, יכול להיות שהחסרון באולם המוכר משמעותי עבורם ושהם מתגעגעים יותר מקבוצות אחרות לקהל הנהדר שידע להכניס לא מעט אנרגיות בימים לא טובים. ברמה המקצועית, הבעיה המהותית היא בעמדת הסנטר. ארון ביינס נראה חלש מאוד, כריס בושיי נחמד אבל דקיק מדי לעמדה, נרס כבר חושב על אופציה של הרכב נמוך עם סיאקם כסנטר. טורונטו היא אחת מקבוצות הריבאונד החלשות בליגה ולא בטוח שיש לה כלים לשנות את זה או לבנות קבוצה איכותית למרות החולשה הזו. הראפטורס כנראה לא יישארו עמוק בתחתית, אבל אולי צריך לתאם מחדש ציפיות ולא להתייחס אליהם כקבוצת פלייאוף וודאית.

גזר דין: חצי מקריות, חצי מגמה

מילווקי היא אחת הקבוצות המשונות של פתיחת העונה. פרט להפסד הצמוד לבוסטון במשחק הפתיחה, אף משחק של הבאקס לא היה צמוד. היו להם כמה ניצחונות בהפרשים אסטרונומיים, כולל 47 הפרש על מיאמי, לצד כמה הפסדים שנראו רע בדרך למאזן של 4:5. בתמונה הגדולה, הסיפור של מילווקי כזה: ההתקפה שלה בינתיים היא הטובה בליגה בפער עצום (119.5 נקודות ל-100 פוזשנים) בזמן שההגנה שלה ממוצעת (109.4 נקודות ל-100 פוזשנים, מקום 16 בליגה). ההפסדים נבעו מתצוגות הגנתיות חלשות מאוד, כולל ספיגת 130 נקודות מהניקס ו-131 מיוטה. בעוד שאין סיכוי שההתקפה תשמור על מספרים כאלה, שאלת המפתח היא האם מייק בודנהולזר צריך להיות מוטרד מההגנה, שבשנתיים האחרונות עמדה במוקד ההצלחה שלו בעונה הרגילה.

מילווקי תמיד הייתה קבוצה שמאפשרת הרבה שלשות, וגם השנה יריבות זורקות הרבה מחוץ לקשת וקולעות באחוזים די גבוהים. אך הפעם, זה לא בא במקביל לאיטום הצבע. היריבות זורקות מעט מתחת לסל - 22.1 פעמים למשחק, אך קולעות משם ב-64.3 אחוזים, מקום 12 בליגה. בעונה שעברה, לשם השוואה, היריבות קלעו ב-55.2 אחוזים, מקום אחרון בפער ענק. סיבה מרכזית לכך היא שנדמה שברוק לופז בן ה-32 נמצא בדעיכה קלה, הנוכחות שלו בצבע לא מפחידה כמו בשנתיים הקודמות. הוא ירד מ-2.4 חסימות בעונה שעברה ל-1.4 חסימות השנה, הוא מפריע לפחות זריקות והיריבים קולעים מולו באחוזים גבוהים יותר מתחת לסל. בעיה נוספת היא שעם הפציעה של טורי קרייג וכעת גם פאט קונאטון, שלושת השחקנים הבכירים על הספסל הם די ג'יי אוגוסטין, ברין פורבס ובובי פורטיס. לשלושתם יכולות התקפיות, אך שלושתם שחקני הגנה חלשים מאוד. קואוץ' באד יצטרך להבין אם פורטיס מסוגל לשרוד כסנטר מחליף מבחינה הגנתית, כרגע אין לו שחקן פנים משמעותי נוסף על הספסל ואולי מילווקי תהיה חייבת להתחזק בתחום במהלך העונה. בינתיים, נראה שהיא לא תוכל לבנות על ההגנה הטובה בליגה, או אפילו אחת מהטובות.

גזר דין: מגמה