שחקן מינסוטה טימברוולבס קארל אנתוני טאונס עם הוריו. Hannah Foslien, GettyImages
צילום: Hannah Foslien, GettyImages

לבי היום ריק

בחודשים האחרונים איבד קארל אנתוני טאונס שבעה בני משפחה לקורונה, כולל אמו - האישה עבורה חי, האישה עבורה הפך לאחד מכוכבי ה-NBA הגדולים בתבל. כעת, לאחר שניסה להשתמש במקרה שלו כדי להציל קורבנות אחרים, מצפה לו משימה קשה הרבה יותר: לקום מההריסות ולחזור לחיים

כשאביה הלך לעולמו, בנה קנה לה מתנה לכבוד ההלוויה: משקפי שמש, שיסתירו מעט מהעצב. "אני יודע שבכית לא מעט לאחרונה, חשבתי שתזדקקי להן", אמר קארל אנתוני טאונס לאמו. באפריל האחרון הם שוב נכחו יחדיו באותה הלוויה, אבל הפעם היא היתה שייכת לאם, ז'קלין קרוז-טאונס, שמתה בגיל 58 מקורונה. הפעם גם משקפי שמש לא היו יכולים להסתיר את העצב, כי שום דבר לא יכול היה להסתיר את העצב. בשבועות שחלפו כוכב ה-NBA איבד שישה בני משפחה נוספים לנגיף הקשה, והתייצב לעונת 2020/21 כשהוא חצי בן-אדם, אולי קצת פחות. פציעה מוקדמת שלחה אותו הרחק מהפרקט ולא הותירה לו ברירה אלא להתייצב אל מול כל מה שקרה לאחרונה ולנסות להתמודד עם דברים שאי אפשר באמת להתמודד איתם, למצוא משהו, כל דבר, שאפשר יהיה להיאחז בו.

נניח, שהשנה הגרועה בחייו הגיעה לסיומה.

כדי לוודא שבנה מצליח לישון בגן, ז'קלין קרוז-טאונס היתה נכנסת איתו למיטה. לנסות להפריד ביניהם היתה משימה כמעט בלתי אפשרית - כזו שרק המוות צלח. האם הביטה, תמידית, מהופנטת על בנה, ובכיתה ה', כשכולם ראו שחקן כדורסל, היא ראתה בלרינה: "היה לו כל כך הרבה חן, אפילו שהיה כל כך גדול". ב-2015 סיפרה ל"ניו יורק טיימס" שקארל הצעיר היה נוהג לעמוד על המיטה שלו ולכתוב על הקירות משפטי מוטיבציה: "ככל שאתה עובד קשה יותר, כך קשה יותר להרים ידיים"; "שחק כדי להוכיח. הוכיח כדי לנצח. נצח כדי להצליח"; "גדולה מגיעה במחיר מסוים". המחיר הזה, מבחינת קארל אנתוני טאונס, היה עבודה קשה, כשם שלימד אותו אביו, כדורסלן חובב שעבד למשך שנים רבות כמאמן תיכונים. "קארל הגדול", כפי שכונה האב, הכריח את בנו לזרוק אלף פעמים ביום, וכשהחטיא זריקות עונשין, היה צריך לשלם מחיר נוסף בדמות עשר שכיבות סמיכה. אם אביו השתמש במעט החסכונות של המשפחה כדי לבנות סל קטן בחצר, זה היה המינימום האפשרי שקארל הצעיר יכול לעשות בתמורה.

טאונס היה אאוטסיידר, סיפרה האם, תמיד גבוה יותר ומוזר יותר מכולם: "הרגליים שלו היו גדולות מדי, הוא לא נכנס באף שולחן, ולפעמים הילדים היו אכזריים". הם היו אכזריים פחות כשהכישרון הצעיר הצטיין במגרשי כדורסל ובייסבול ומול הפסנתר, ולצידו כל הזמן הורה אחד לכל הפחות. "אני זוכרת את הימים שבין אימוני בייסבול וכדורסל", אמרה קרוז-טאונס ל-Theundefeated. "הוא היה מחליף בגדים באוטו. עשינו מה שצריך כדי שהחלומות יתגשמו". כך משפחת טאונס דיברה באותן שנים, וגם בדיעבד: עשינו. עבדנו. הצלחנו. הגשמנו. זו היתה משימה משפחתית, כי לבד אף אחד לא היה מצליח.

ז'קלין קרוז-טאונס יודעת דבר או שניים על לעזור לאנשים: את מרבית חייה הבוגרים העבירה כאחות בבית חולים, גם אחרי שבנה כבר הפך לאחד מכוכבי ה-NBA הגדולים בתבל, עם חוזים של מאות מיליונרי דולרים. כששאלה אותו יום אחד האם אולי הגיע זמנה לצאת לפנסיה, השיב כמו שניתן היה לצפות מבן משפחת טאונס להשיב: אבל מה עם כל אותם אנשים הזקוקים לעזרה שלך?

כך או אחרת, העזרה הזו לא הגיעה על חשבון העזרה שהעניקה לבנה. ז'קלין הגיעה לכל משחק של קארל אנתוני טאונס - תחילה בתיכונים, שם הפך לשם דבר, ואז במכללת קנטאקי, ואז ב-NBA. היא נהגה לשבת מאחורי הסל, בעוד בעלה העדיף לשבת בנפרד ממנה, במעלה היציע. "אני זקוק לחופש שלי", אמר האב ל"קורייר ג'ורנל". "היא אקטיבית מדי. אני אוהב לנסות לנתח את המשחקים ולהבין מה קארל עשה לא בסדר, כדי שאוכל להסביר לו. כשהיא שם היא אוהבת לעשות סלפי, לקום, לזוז, לצלם. אז אני יושב לבד". האם הודתה באותו ריאיון: "אני קולנית מדי ומתלהבת קצת יותר מדי. אני לא רוצה שאף אחד יגיד לי שאני לא יכולה לרקוע ברגליים או לקלל מדי פעם". בריאיון אחר סיפרה שכשהיא צופה בבנה משחק היא עוברת חוויה חוץ-גופית, לא פחות. העיתונאי האמריקאי ג'ון קראצ'ינסקי, שזכה להכיר את המשפחה מקרוב, כתב ל"אתלטיק" כי "תמיד אפשר היה לשמוע אותה לפני שראית אותה. האנרגיה שלה מילאה כל חדר אליו היא נכנסה, לא משנה כמה גדול היה, הגאווה שלה בבנה יצאה מכל נקבובית".

"כדורסל הוא מה שאני עושה עבור מחייתי, אבל זה לא מי שאני כאדם", כתב טאונס ב-2017, וגם את שורשי הרצון שלו להיות מעורב בתרומה לקהילה ובמרדף הכמעט בלתי-אפשרי עבור צדק וחופש לכל אדם באשר הוא ניתן לזהות מאוד בקלות. "רצינו שהוא יראה את הכישרון שלו, כדי שתהיה לו הזדמנות להגיע לקולג'ים וללמוד בחינם", אמר אביו ל"בליצ'ר ריפורט", שכן למשפחה לא היה כסף לשלוח את ילדיהם לאוניברסיטה בעלת שם ללא מלגה. "החלום אף פעם לא היה להגיע ל-NBA, אלא לוודא שתהיה לו הזדמנות נהדרת להתחנך, ולהפוך למה שתמיד רצה להיות". ולא, לא מדובר כאן בשחקן כדורסלן, כי אם ברפואה - בפרט קינסיולוגיה, התואר שהחל לחקור בשנתו היחידה כתלמיד מצטיין בקנטאקי, ושהמשיך גם אחרי שהגיע לליגת הכדורסל הטובה בעולם.

עדות נוספת לקשר האדוק של טאונס עם אמו ניתן לקבל מההחלטה שלו לדחות את נבחרת ארצות הברית לטובת נבחרת הרפובליקה הדומיניקנית, המדינה בה נולדה ז'קלין: "הדבר החשוב ביותר מבחינתי היה לייצג את המדינה של אמא שלי, ללבוש את המדינה שלה על החזה שלי ולדעת שהיא לצדי". בכל תואר אישי שאי פעם זכה, דאג קארל להודות להוריו. זכור במיוחד הנאום המרגש שהעניק ב-2014, כשזכה בתואר הספורטאי הצעיר של השנה:

עונה אחת בקנטאקי הספיקה כדי להפוך אותו לקונצנזוס, ולכן אף אחד לא הופתע כשמינסוטה בחרה בו ראשון בדראפט ה-NBA של 2015. טאונס עמד בציפיות, נבחר לרוקי העונה פה אחד, והחל לבסס את עצמו כאחד הסנטרים הטובים בעולם, מכונה התקפית משומנת שקשה מאוד לעצור (ממוצעי קריירה: 22.7 נקודות, 53 אחוז מהשדה, 40 אחוז ל-3, 83 אחוז מהעונשין, 11.8 ריבאונדים ו-1.5 חסימות למשחק). בקיץ 2016, לאחר עונתו הראשונה בליגה, נבחר על ידי 30 הג'נרל מנג'רים כשחקן סביבו הכי היו רוצים לבנות קבוצה. 48 אחוז מהמנהלים הצביעו לו, לעומת 20.7 אחוז שהצביעו לקווין דוראנט ו-17.2 אחוז שהצביעו ללברון ג'יימס. בניגוד לשמות הללו, ולרבים אחרים שהקדים, הסנטר המוכשר לא הצליח לסחוב את קבוצתו להצלחות של ממש, בעיקר בשל הצוות המסייע הדל שהקיף אותו, הלקות הניהולית, ולפי מספר פרשנים גם בגלל ההגנה המפוקפקת והאופי הנינוח שלו - אופי של בחור טוב שכולם אוהבים, ואולי לא של כוכב-על שמסוגל לקחת קבוצה שלמה על הגב.

פעמים בודדות יצא החוצה הצד ה"רע" של טאונס. אחת מהן היתה באוקטובר 2019 בפילדלפיה, בעימות פיזי עם ג'ואל אמביד. השניים הורחקו, ובזמן שסנטר הסיקסרס עשה את דרכו לחדרי ההלבשה, הוא שמע בעיקר קול אחד מהיציע - קול של אם גאה שרק רוצה לשמור על בנה. ז'קלין קיללה, שלחה אצבעות משולשות, ולא נרגעה גם אחרי סיום המשחק. "אני פשוט ראיתי אמא שאוהבת את הבן שלה, שמוכנה להגן עליו גם במרחק של 20 שורות, וזה לא משנה אם היא אישה אחת מול 20 אלף אוהדים", אמר גרסון רוסאס, הנשיא לענייני כדורסל של מינסוטה. "היא לא היתה מוכנה לאפשר לשום דבר לקרות לקארל".

כשספד לה, הגדיר רוסאס את ז'קלין קרוז-טאונס כ"לביאה", אישה שכמעט בלתי אפשרי להפיל, וכך דיברו גם הקרובים אליה כשנדבקה בקורונה במרץ שעבר - המחלה אולי תכניע אחרות, אבל לא אותה. "נשים דומיניקניות הן חזקות", אמר טאונס בסרטון מרגש שפרסם באינסטגרם. "אמא שלי אחת הנשים החזקות ביותר ואני משוכנע שהיא תנצח את זה, ואנחנו נחגוג כשזה יקרה... בכל יום אמרתי לה כמה אני אוהב אותה, והיא אמרה לי דברים שלא רציתי לשמוע". הדברים הללו היו ביטויים של המציאות - מציאות קשה, שהפכה קשה יותר מיום ליום. מצבה של האם הידרדר מרגע לרגע, ולא הותיר לה ברירה אלא להתחיל להיפרד מהאנשים עבורם חיה. "אני זוכר שהיא אמרה לי, 'אני כל כך מצטערת אם אי פעם עשיתי משהו שלא גרם לך להתגאות בי כאם'", אמר טאונס. "אמרתי לה להפסיק לדבר, אמרתי לה שהיא תהיה בסדר. 'את הולכת להיכנס לתרדמת קצרה ואנחנו נוציא אותך ממנה, את תהיי כמו חדשה'". זו היתה התכנית של הרופאים: להמשיך את הטיפול בזמן שחולת הקורונה נמצאת בתרדמת, ובכך ליטול אותה בחזרה מזרועות המוות.

זה לא הצליח.

משפחת טאונס חוגגת את היבחרו של קארל למשחק האולסטאר, לראשונה בקריירה

טאונס, שישב בבית בזמן שעונת ה-NBA הופסקה, קיבל שיחת טלפון מאביו וככל הנראה כבר שמע את המילים לפני שנאמרו לו: אמא כבר לא איתנו. היא עברה שבץ בלילה, ולא נותר עוד מה לעשות. "אמרתי לו, 'מה הצעד הבא?'", סיפר הסנטר, אבל כבר לא היה לאן לצעוד. ביחד, החליטו הבן והאב שלא נותר אלא לנתק את האם ממכשירי ההנשמה, ולשחרר את האישה שמעולם לא הסכימה לשחרר. "זה הגיע לנקודה שהיא פשוט סבלה", סיפר טאונס. "נתתי לה את כל הזמן, וקיבלתי את ההחלטה הקשה ביותר שאפשר לקבל". הוא היה גם זה שלקח על עצמו להודיע לסבתו, אמה של ז'קלין, על ההתפתחות האחרונה. "זו היתה השיחה הקשה מכולם", אמר. "אין דבר גרוע יותר מלאבד את הבת שלך".

לסרטון המרגש שפרסם היו שני מניעים עיקריים: טאונס האמין שיהיה לו קל יותר לעכל אם יחלוק עם העולם את הטרגדיה, ובו בזמן רצה למנוע מתים נוספים. עוד לפני המוות הודיע שהוא מתכוון לתרום 100 אלף דולר לאחת המרפאות המקומיות, לטובת בדיקות קורונה. "אשקר אם אגיד שידעתי שיש בתוכי את הכוח לעשות משהו כל כך אמוציונלי, כשאני לא אדם כל כך אמוציונלי", הודה בפני אתר Twincities. "המצב הוציא ממני את כל הכוח לו הייתי זקוק. אמא שלי גידלה אותי להיות האדם שמסוגל לעשות דברים כאלה. פשוט רציתי לעזור לאנשים. מעולם לא רציתי שאנשים ירגישו את הכאב שאני הרגשתי".

אף אחד לא היה מאשים אותו אם היה מבלה את החודשים הבאים בבית, ספון בין ארבעה קירות של אבל, אולם טאונס קורץ מחומרים אחרים. הוא ידע שאם היתה בחיים, אמו היתה יוצאת החוצה, לרחובות, ומפגינה על הרג ג'ורג' פלויד, ולכן זה מה שבחר לעשות - בחלק מההפגנות הוא התייצב ממש מאחורי אחד ממנהיגי המחאה סטיבן ג'קסון. "אני מרגיש שהכוח של אמא שלי הוא שנתן לי את הכוח לצאת מהבית", סיפר ל-Theundefeated. "כולנו רחוקים רק טעות אחת בגיל צעיר מהמצב בו הכל נלקח מאיתנו, מלאבד את כל מה שעבדנו כל כך קשה כדי לבנות". חברו הטוב דיאנג'לו ראסל ניצב לצידו, כשם שניצבו אחרים והציעו תמיכה: ריקי רוביו שהצטרף למינסוטה בקיץ איבד את אמו לסרטן, בעוד המאמן ריאן סונדרס איבד ב-2015 את אביו, פליפ סונדרס, שחלה בלימפומת הודג'קין ומת בגיל 60. כולם היו שם כדי לחבק את טאונס, שבינתיים איבד עוד ועוד קרובים לנגיף - תחילה אמא, אז דוד, ואז חמישה בני משפחה נוספים.

התמיכה הזו היא שאפשרה לטאונס לפתוח את העונה, ובניגוד לעונות קודמות, הפעם כבר לא יוכל להרים את זוג עיניו אל היציע ולחפש את אמו או אביו - האחת כבר לא תשוב, ואין לדעת מתי האחר, שבעצמו נדבק בקורונה ומאז החלים, יורשה להיכנס לאולם. "אנחנו לא העניין", אמר האב ל-AP. "העניין הוא כל המשפחות שמתמודדות עם הקורונה. בכל פעם שמישהו מת, זה מחזיר את הזכרונות על אשתי, אבל כולנו באותה סירה - עד שכל זה ייעצר. אנחנו מנסים לגרום לאנשים להבין שזה אמיתי. הרבה אנשים חושבים שהם לא יידבקו, אז הם לא נזהרים. אני גאה בקארל, שמנסה להציל כמה שיותר אנשים".

את המשחק הראשון שלו העונה סיים טאונס עם שורה סטטיסטית אופיינית של 22 נקודות, 11 ריבאונדים ו-7 אסיסטים, כולל ניצחון על דטרויט. אבל הדבר הגדול ביותר שעשה באותו משחק הגיע לאחר השריקה לסיום, כשהתייצב מול המצלמות וסיפק מונולוג קורע לב. "אם להיות כן, אני לא ממש זוכר את כל יתר המשחקים או את השנים בהן שיחקתי", אמר. "אני מבין רק מה קרה מה-13 באפריל והלאה. אתם רואים אותי מחייך, אבל קארל ההוא מת ב-13 באפריל והוא לעולם לא יחזור. אני לא זוכר את האיש הזה. אתם מדברים כרגע עם הגרסה הפיזית שלי, אבל הנשמה שלי מתה לפני זמן רב. ראיתי הרבה ארונות קבורה ב-7-8 חודשים האחרונים. אנשים רבים במשפחה שלי נדבקו בקורונה ואני עדיין מחפש תשובות, עדיין מנסה להבין כיצד אפשר לדאוג שיהיו בריאים. יש עלי הרבה אחריות, לקבל את ההחלטות הנכונות כדי לדאוג שהם עדיין יהיו בחיים".

טאונס לקח איתו את כדור המשחק למזכרת, מערב אותו לא ישכח לעולם. במשחק השני נפצע בפרק כף היד, ומאז לא שב לפרקט. כשזה יקרה, ככל הנראה במהלך הימים הקרובים, הוא שוב ישחק לא רק עבורו, לא רק עבור מינסוטה, אלא עבור האנשים שכבר לא איתו, עבור האמא שאיבד, עבור מאות אלפי מתים. כשנשאל האם הכדורסל יכול להיות מקום טיפולי עבורו, השיב כמו שרק אדם שלבו התנפץ למיליון רסיסים מסוגל להשיב: "אני משחק את המשחק הזה יותר בגלל שאהבתי לראות איך בני המשפחה שלי צפו בי. זה תמיד גרם לי לחייך, לראות את אמא שלי ליד המגרש, ביציע, נהנית. קשה להגיד שזה טיפולי. אני לא חושב שזה אי פעם יהיה טיפולי עבורי, אבל זה מאפשר לי לחיות מחדש חלק מהזכרונות הטובים הללו".

nimrodofran@walla.co.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully