מה אוהד כדורגל אמור לחשוב כשהוא שומע את אבי לוזון צועק ביציע "נפסיד למכבי חיפה 4:0, אתם לא תהיו אלופים, מכבי חיפה אלופה"? קודם כל, מעבר למבוכה המיידית, עולה מיד החשש לחוסר ספורטיביות וחוסר מקצוענות. מה שקרה פה הוא פשוט מאוד: יושב ראש של קבוצה (או שמא הוא מעדיף את הטייטל "האיש החזק") רומז שהוא מקווה שהקבוצה שלו תפסיד 4:0 בכוונה, אולי אפילו יורה לה להפסיד 4:0 (בכל זאת, האיש החזק), כדי להשפיע על מאבק האליפות, כדי שקבוצה אחת תזכה ולא אחרת. יש במשפט הזה איום כוחני, שלפחות מהצד ניתן לזהות בו כוונות זדוניות, על גבול הפליליות. מעבר לתחושות לא נעימות הוא מעורר חשד: אדם מאיים לוותר על משחק ולהפסיד בכוונה, מתוך איבה אישית ותחושת נקמה.
הסיבה שבגינה בהתאחדות ובמנהלת "החליקו" את הסיפור - לא נפתחה חקירה, אין העמדה לדין, הדברים לא הוזכרו בדוח השיפוט או המשקיף - היא לא רק פחד מאבי לוזון, אלא ההערכה שמדובר באיום לא רציני. זה כנראה רק שיח בין אוהדים, זו שפת יציע, אלה רק הקנטות רגילות וסטנדרטיות. נקודת המוצא היא שאבי לוזון, עם כל האיבה שלו לקבוצה מסוימת, לא באמת מסוגל להורות לשחקנים שלו להפסיד 4:0 בכוונה. ההנחה היא שהוא פשוט התפרץ ביציע אחרי הפסד מתסכל, אחרי "עימות" עם איזשהו אוהד אחר או גורם או ספונסר, וברגע של להט פשוט ניסה לעצבן אותו ואמר לו דברים שמהם משתמע "נפסיד בכוונה כדי לדפוק אתכם, הקבוצה השנייה תהיה אלופה". כלומר, ההנחה היא שזה הלכלוך הרגיל. הנורמה. משהו סטנדרטי. לא צריך להתייחס.
ובאמת, זה בסך הכול כדורגל, האמוציות הן חלק מהותי מהמשחק, מי מאיתנו לא ניבל את הפה ביציעים, או אמר דברים שלא באמת התכוון אליהם, ואפילו אחר כך התחרט אליהם. ההנחה היא שלוזון יירגע ביום שאחרי המשחק, וישאיר את הכעס מאחוריו. חובב ליגת העל נאלץ לקוות שזו הייתה רק התפרצות זעם, רק איום סרק, ולוזון לא ייתן לרגשות האיבה האלה להשתלט עליו. כן, אנחנו צריכים לקוות שזו הייתה רק פליטת פה אומללה, שלמחרת הוא ישכח ממנה, כי אחרי הכול, הוא לא אוהד כדורגל שמונע מרגש - לוזון הוא אדם שקול.
וחוץ מזה, אמור להגיד לעצמו האוהד, גם אם בעל הבית הוא איש חם מזג, הרי לא הוא קובע. הוא לא מדבר בכלל עם השחקנים. מי שמדבר איתם הוא המאמן. רק המאמן מכריע. מה אכפת לנו מה בעל הבית אומר? רק המאמן מקבל את ההחלטות המקצועיות. המאמן לא ייתן לרוח הלא ספורטיבית הזאת להשפיע על השחקנים שלו. סביר להניח שהמאמן יתנכר לדברים שאמר יושב הראש. הרי המאמן הוא ישות בפני עצמה.
יותר מזה, חובב ספורט נוטה לסמוך על כדורגלנים מקצוענים, ולהניח שמחשבות קטנוניות שכאלה לא משפיעות עליהם. האוהד רוצה להאמין שלכל משחק הם יעלו בשיא המוטיבציה, לא משנה מי היריבה או מה אומר בעל הבית. זו הקריירה שלהם. הכבוד שלהם. החיים שלהם. האוהד ממש רוצה להאמין. אז הוא מפשפש בזיכרונו, מתעלם מישראל כהנים ובית שאנים, ונזכר שכן, כן, היו מקרי עבר שבהם לקבוצות "לא היה על מה לשחק" (איזה משפט מגעיל) ובכל זאת התאמצו. הוא עדיין זוכר את בני יהודה נלחמת מול מכבי חיפה באותה שבת מיתולוגית וגוזלת ממנה את האליפות. רן קדוש הוא מיתוס, לעזאזל, מי לא רוצה שיזכרו אותו ככה?
ואז חובב הכדורגל מתחיל לחשוב על כל הזאטוטים במחלקות הילדים של מכבי פתח תקוה, ששומעים ורואים את בעל הבית מדבר ומתנהג ככה. הנערים שמשקיעים את כל חייהם בטיפוח הקריירה, שאמורים לספוג ערכי ספורט במחלקות הילדים, הם וההורים שלהם שמפקידים את בניהם בידי המחלקה - כולם שומעים את אבי לוזון, הבוס הגדול, מאיים ברגע של זעם שיפתח רגליים ויפסיד 4:0. גם אם הוא לא התכוון לזה, גם אם זו "רק הקנטה", זה מה שהם קלטו: איום אנטי ספורטיבי. אנטי ספורט.
אל תפספס
ואם זה לא מספיק, אוהד הכדורגל זוכר שמי שאמר את המשפט "נפסיד למכבי חיפה 4:0, אתם לא תהיו אלופים" הוא יושב ראש ההתאחדות לשעבר. הבוס הגדול של הכדורגל הישראלי. מי שהיה המנהל הדומיננטי, שהתווה את הדרך. האיש ששלט בתקציבים והפנה אותם על פי ערכיו ותפיסת עולמו. כלומר, זה הרבה מעבר למבוכה. זה לא סתם יושב ראש של קבוצה קטנה שמנבל את הפה ביציע הכבוד. זה האיש שניהל את הענף, ו"ביד רמה". הוא הצליח לסחוף אחריו את ראשי הקבוצות וחברי המזכירות, שבחרו בו לתפקיד החשוב והייצוגי הזה. ולמעשה, סביר להניח שהוא נבחר לתפקיד בגלל משפטים כאלה, כמו "נפסיד למכבי חיפה 4:0, אתם לא תהיו אלופים": הכוחנות שמתפרשת ככוח. "הפה הגדול". הוא זכה להערכה בעולם הכדורגל כי הוא בולדוזר. לא רואה בעיניים. כן, קצת חם מזג, לפעמים הוא יכול לפלוט איזה איום מלוכלך, מפוקפק, אבל זה בסדר, ככה הוא. איך אומרים אצלנו? אל תהיו יפי נפש. הוא לא מלאך, אבל את האנשים האלה אתה רוצה לצדך.
חוץ מזה, אלה לא ימים לפקפק בגדולתו של אבי לוזון. אחרי מנור סולומון, הוא עשוי להשלים עוד עסקה גדולה ולמכור את ליאל עבדה לדינמו קייב. ולא סתם, הוא אף עולה לשידור ברדיו ומתרברב. וכנראה בצדק. הרי בכך הוא למעשה מגשים את הפנטזיה הגדולה של רוב קבוצות הכדורגל בעולם: למכור שחקנים. לתת מכה. לעקוץ ולהתרברב. ולעזאזל עם כל השאר.