מגיע לרוברט לבנדובסקי. באמת מגיע לו. על קריירה אדירה ויציבה, על ההמשכיות המרשימה, על המספרים הבלתי נתפסים (55 גולים ב-47 משחקים בבאיירן מינכן ב-2019/20), על הזכייה בטרבל, על העובדה שהיה מלך השערים בשלוש מסגרות שונות. אחרי שהוכתר כשחקן השנה של פיפ"א, הוא גם נבחר על ידי "הגרדיאן" לטוב בעולם בדירוג 100 הכדורגלנים לשנת 2020, ומה נגיד, באמת מגיע לו, או לפחות מרגיש ככה.
כי קודם כל, מגיע לו "לזכות בהכרה". לקבל את ההערכה. יש לו באמת רזומה מרשים, בטופ של אירופה, כבר הרבה שנים, וב-2020 הוא התעלה אפילו בסטנדרטים שלו. מגיע לו כי באיירן מינכן שלו הייתה באמת נהדרת. לא רק הטובה מכולן, לא רק ניצחה את כולן, לא סתם אלופת אירופה, אלא גם אחראית על המשחק הבלתי נשכח של השנה, אולי של העשור. מגיע לו כי אתה בוחן את רשימת המועמדים, ומבין שאין אף אחד שמגיע לו יותר. מסי, רונאלדו, ואן דייק, מאנה, דה בריינה, ראמוס, בנזמה, אמבפה - אף אחד אפילו לא מתקרב ללבנדובסקי מבחינת מספרים, הישגים או דומיננטיות. אז למה בכל זאת אני רואה את השם שלו במקום הראשון, ומרגיש שזו פשרה?
למה אני מעקם את הפה בתחושת חמיצות? למה אני לא מסופק, משמיע קולות חריקה כמו של ג'ימי טורק? ושוב, אבהיר שאילו הייתי נדרש לבחור, אילו הייתי נכלל בצוות השיפוט של פיפ"א או של "הגרדיאן", הייתי בוחר בלבנדובסקי ללא ספק. הייתי יודע ש"מגיע לו", ש"אין ברירה", שאם לא העונה אז מתי. כמו עם לוקה מודריץ' ב-2018, "כי צריך". שאי אפשר לבחור כל הזמן כל הזמן במסי מסי מסי, מגיע גם לאחרים, ובמיוחד השנה. יותר מזה - אם הוא לא היה זוכה, הייתי רותח! טוען שזו שערוריה, ביזיון, אפליה, שנמאס כבר מכוכבי הפרמיירליג וספרד, תנו למישהו אחר. ועדיין, בכל זאת, אחרי כל זה, לראות את לבנדובסקי מוכתר לטוב בעולם, להבין שמכל הכדורגלנים ביקום הוא במקום הראשון, יש בזה משהו שמעורר חוסר נוחות.
מה הבעיה שלי? אולי בגלל שזו הבחירה המובנת מאליה, הנכונה, המתבקשת, שאי אפשר להימנע ממנה, ולכן צפויה, משעממת, וקצת מאכזבת. אולי כי למרות המספרים המדהימים שלו, התחושה היא שבאיירן מינכן היא יותר מהכל קבוצה, מכונה אדירה (ממש לא במובן הרע של המילה), ולבנדובסקי הוא רק החוד שלה, הקצה, המחט שדוקרת. אולי כי אף פעם לא כיף לפרגן לקבוצה גרמנית, במיוחד כשהיא לוקחת אליפות שביעית ברציפות בליגה "נהדרת" שקשה להתחבר אליה. אולי כי הוא "רק" חלוץ רחבה, שזו כמובן אמנות בפני עצמה, אבל זה תפקיד שמשדר יעילות וקילריות, ואין בו את היצירתיות, ההפתעה, הניצוץ (מחמאות לאבי רצון, אין תחליף ל"פנטזיסט").
ואולי זה בגלל שהוא מקדים ברשימה את ליאו מסי, מה שמעורר רתיעה אינסטינקטיבית, איך לעזאזל ייתכן שלבנדובסקי לפני מסי. הרי גם בעונה הכי גרועה ועצובה בקריירה של הפרעוש, שאחריה התחשק לו לשבור את הכלים ולברוח, גם בה הוא במימד אחר. אין לכם מה להתעצבן, אני יודע את התשובה, ברור שכל איש כדורגל ששותף לבחירות של פיפ"א ו"הגרדיאן" יודע שמסי גדול יותר, טוב יותר, כישרוני יותר, אבל גם יודע שהשנה ללבנדובסקי הייתה עונה טובה יותר, זה הכול. ועדיין, האם אפשר לראות אותו ברשימה מעל מסי בלי להרגיש שיש פה משהו מעוות?
אולי זה קצת כמו ב-NBA, כשיאניס אנטטוקומפו נבחר שנתיים רצוף ל-MVP, אבל לכולם ברור שלברון הוא השחקן הכי טוב בליגה. בסדר. למי אכפת. ואולי יש בעיה מהותית עם הדירוגים האלה (שברור שאין להם שום תוקף או חשיבות, ומטרתם המובהקת היא לעורר עניין ודיון), כי איכשהו טבעי והגיוני שלבנדובסקי הוא שחקן השנה של פיפ"א, אבל לא מקום ראשון בדירוג הכדורגלנים. כי בדירוגים האלה, שום תשובה לא מספקת. ההכרעה הזאת - מאות כדורגלנים, זה מעל זה, אחד למעלה, השני למטה - היא מקוממת במהותה. ולא רק כי כל שחקן נחווה אחרת על ידי כל אוהד, אלא איך אפשר לדרג אותם בכלל? האם נתקלתם בחייכם בדירוג שנתפס בעיניכם כהגיוני, שלא רציתם להפוך אותו לגמרי? יוזואה קימיש מעל בנזמה? ניימאר מעל הארי קיין? לא יודע. הכול מעצבן.
המוות של דייגו מראדונה והדיון על גדולתו ההיסטורית רק המחישו כמה הוא חסר טעם. כי מבחינת הישגים, שערים, תארים - כל דבר שאפשר למדוד במספרים - מראדונה לא יכול להיחשב כגדול מכולם, אבל עבור מי שראה אותו, זה ממש לא מזיז. אולי זה עניין של גיל, אבל ממש לא אכפת לנו מה אחרים אומרים. אנחנו יודעים מה ראינו, מה הרגשנו, איך נדהמנו. נובאק דג'וקוביץ' יעבור את רוג'ר פדרר במספר הגרנד סלאמים, אבל עבור רוב חובבי המשחק לעולם לא ייחשב גדול ממנו (שלא לומר אהוב, אבל זה עניין אחר). אי אפשר להתווכח עם תחושות ששחקן מעורר, עם הרגש שהוא מייצר, עם הרושם שהוא מותיר. לכן ממש לא ברור מה בעתיד נאמר על לבנדובסקי, מעבר ל"הגיע לו". אגב, בהחלט מגיע לו.