שום דבר להגנתם: על עוד תצוגה מביכה של מכבי תל אביב

קצת אחרי הדקה ה-70 רץ דן גלזר לכדור בחלק המגרש של מכבי תל אביב. בעצם, "רץ" זו מילה גדולה קצת. גלזר דידה, לא הגיע לכדור ונשכב על הדשא. גאורגיוס דוניס ראה את זה וסימן על חילוף. דור פרץ נכנס למשבצת, גלזר יצא.

מי שהיה הגרזן של מכבי תל אביב במשך שתי עונות נראה כבוי ורצוץ. עד לפני העונה הנוכחית אין סיכוי שהיה מפסיד במאבק על כדור כזה, אבל במקרה שלו ניתן לייחס את זה לעייפות נטו. הקורונה והעומס, שני דברים שנותנים הנחה ענקית לשחקן הכי יציב בקבוצה הכי יציבה של 2018-20. את ההנחות האלה אי אפשר לעשות לארבעת התורנים שמרכיבים את הדבר העגום הזה שנקרא "הגנת מכבי תל אביב".

השער הראשון שספגה האלופה היה שערורייה. לואיס הרננדס התנהל במהלך הזה, וגם בזה שקדם לו, כמו ברנש עייף מגולטיים שרק מחכה שהחבר'ה יילכו הביתה. איתן טיבי, ששפע סופרלטיבים בשנה שעברה, מוכיח גם העונה שהוא יכול להיות כינור שני רק לצד בלם טוב באמת. מאור קנדיל לא מטביע חותם וגם אנריק סבוריט, הזר היחיד שממשיך מתקופת איביץ', נגרר לבינוניות. מכבי תל אביב, וזו הסתכנות בהצהרה לא אחראית, נראית כמו קבוצה שאפילו הפועל תל אביב יכולה להבקיע נגדה.

הפער בין מכבי חיפה למכבי תל אביב עומד על שני משחקים, וזה לא שהמוליכה מציגה יכולת כזאת גדולה. 6 נקודות הן פער סביר וסגיר. הנה, ברצלונה, אחרי פתיחת עונה זוועתית, נמצאת במרחק זהה מהפסגה. יובנטוס מרוחקת 4 נקודות ממילאן המוליכה ועדיין פייבוריטית לעוד אליפות בשושלת האינסופית שלה באיטליה. 6 נקודות הן הפרש נזיל. הבעיה של מכבי תל אביב היא שה-6 הללו נראות כמו 12, אולי אפילו 18.

אפשר לפצוח בסיסמאות ולספר את כל הדברים המוכרים - שעברו רק עשרה מחזורים, שהעסק ישתפר, שמכבי תל אביב היא מכבי תל אביב, שיש לה סגל עמוק וכו'. דוניס בוודאי "יעבוד על משחק ההגנה", פלוני אלמוני מהסגל יספר ש"חייבים להפיק לקחים ולזכור שאנחנו מכבי תל אביב" וכולם יספרו שזה לא יכול להימשך כך וישכנעו את עצמם שהמספרים, בסופו של דבר, יתיישרו.

לא, הם לא. לא עם הגנה כזאת, ובאמת לא משנה מי משחק בה, כולם גרועים, לא עם בלגן כזה במגרש, לא עם דפוס שהפך לקבוע, ובו מכבי תל אביב נקלעת לפיגור בבית וצריכה להתחיל לרדוף. שני האחרונים הם בהחלט אשמה של מאמן. שישה משחקים מכבי תל אביב קיימה בבלומפילד העונה (אחד בחוץ מול בני יהודה), בארבעה מתוכם נקלעה לפיגור. בכל הארבעה הללו גם ספגה לפחות שני שערים. נתון בלתי נתפס לקבוצה שרק בשנה שעברה הוציאה במגרש הזה שלושה כדורים מהרשת כל העונה.

בצד החיובי, כביכול, של המטבע, גם המשחק הזה הסתיים ללא הפסד למרות הפיגור. להגיב לסיטואציות דוניס יודע, וזו בדיוק הבעיה: מכבי תל אביב היא לא קבוצה שאמורה להגיב לסיטואציות. מכבי תל אביב היא קבוצה שאמורה ליצור אותן.

בתחילת שנות ה-80 ראתה קוקה קולה כיצד פפסי מכרסמת בפופולריות שלה. הפער העצום שלה מול המתחרה נמחה, וב-1985 יזמו בחברה מהלך "מנצח": ליצור קולה בטעם חדש, New Coke. הצרכנים הגיבו בזעם. המחאה הייתה כל כך גדולה, שקוקה קולה החזירה את הטעם הקלאסי בסך הכול שלושה חודשים מאוחר יותר ומאותו רגע לא ראתה את פפסי ממטר. כולם, החברה והצרכנים כאחד, העריכו מחדש את המותג המנצח. מאירוע הקאמבק זכורה במיוחד הכרזתו של סמנכ"ל התפעול של קוקה קולה דונלד קיאו, שאמר: "יש כאלה שטוענים שזו בעצם הייתה קונספירציה שלנו. להם אני יכול לומר - אנחנו לא עד כדי כך חכמים ולא עד כדי כך טיפשים".

נזכרתי בסיפור הקלאסי הזה השבוע כשראיתי את ג'וש כהן בשער של מכבי חיפה. כהן, למי ששכח, פתח לא טוב את העונה. ההגנה לא הייתה יציבה, הוא היה אשם במספר שערים ובאופן כללי לא הביא ערך מוסף לקבוצה. ברק בכר ספסל אותו והעלה את עמרי גלזר במקומו. אחרי שני הפסדים רצופים ותיקו נגד מכבי תל אביב, הוא הבין שאולי עדיף לחזור לכהן. מאז, במשך ארבעה משחקים, מכבי חיפה לא ספגה.

מכבי חיפה היא לא קוקה קולה ובכר הוא לא סמנכ"ל תפעול. האמת הפשוטה ונטולת התחכום היא שהוא מאמן כדורגל שניסה להציב בשער את מי שלדעתו ייתן לו את הסיכוי הגדול ביותר לנצח. עם כהן זה לא כל כך הלך בהתחלה ועם גלזר זה הלך אפילו פחות, אז הוא חזר לאופציה הראשונה. אלה היו מהלכים עם סיכון עצום. בכר יכול היה לאבד את שניהם. למזלו ולשמחתה של הקבוצה, כהן הוא לא ילד מפונק, אלא שוער שבא לעבוד ולוקח כל הזדמנות בשתי הידיים, תרתי משמע.

מה יהיה בהמשך? אין לדעת אילו משברים עוד יגיעו, אבל נראה שמכבי חיפה וכהן עלו על המסלול הנכון. לפחות נכון לעכשיו נראה שהמחיר שבכר שילם על ההחלטות לא היה כבד מדי. הוא לא עד כדי כך חכם, אבל גם לא עד כדי כך טיפש.

בהתחשב במוניטין של The Marker, מהמו"ל ועד אחרון העיתונאים, יש יסוד להאמין שהדברים שנחשפו אתמול על ידי העיתון מבוססים. אם אכן משה חוגג ימשכן את הכרטיסים של שחקני בית"ר ירושלים בידיו של עבריין מורשע (או בכלל, בידיו של כל אחד שממנו לקח הלוואה), כמה אנשים במשרדי ההתאחדות לכדורגל וברשות לבקרת התקציבים יצטרכו לענות על הרבה שאלות. סיפורים כאלה מציתים תמידית את החשד הציבורי כלפי מוסדות הענף, שלא אחת נוהגים כאילו המטרה היחידה היא להשאיר אותו פעיל, גם במחיר העלמת עין מעוולות מוסריות חמורות ביותר.

יותר מדי פרשיות עקלקלות, תביעות וחיכוכים נקשרו כנגד חוגג מאז שהגיע לבית"ר. את חלק מהטענות הוא הכחיש, חלק אחר יתברר בבית המשפט, שם הוא נתבע על ידי מספר חברות שטענו כי הפר עמן הסכמים ולא שילם חובות במסגרת החברות בבעלותו. השורה התחתונה לגביו היא שלא מאמינים לו. חוגג עשה או מתכוון לעשות הרבה דברים יפים בבית"ר, אבל חוסר האמון כלפיו כל כך גדול וסימני השאלה כל כך מרובים, עד שהמניעים שלו תמיד מעלים סימני שאלה ורב הנסתר על הגלוי.

בתוך כל הפרשיות מחוץ למגרש, אסור לשכוח את המצב המקצועי הגרוע של בית"ר, שלקחה נקודה אחת מ-15 ומדשדשת קשות בחלק התחתון של הטבלה. בית"ר תנסה הערב לצאת מהמשבר מול קרית שמונה. לכאורה אין קשר בין הצרות שחוגג מזמין מחוץ למגרש לתפוקה הבעייתית של השחקנים, אבל תמיד, בעצם, יש מכנה משותף. בלגן ניהולי מזמין בלגן מקצועי. האם בכל מסירה שחקני ההרכב של בית"ר יחשבו על כך שייתכן שכרטיס השחקן שלהם ינדוד לבעלות אחרת? סביר להניח שלא, אבל הוותיקים שבהם בוודאי תוהים איך העסק היה נראה אם הבעלים שלהם היה מושך קצת, רק קצת, פחות אש.