11 נקודות אפשריות, הפסד אחד בלבד לקבוצה הרבה יותר טובה, חזרה מפיגור לניצחון בטורקיה והבדל של שמיים וארץ מההרפתקאות האירופיות האחרונות והמבזות שלה. מכבי תל אביב חתמה אמש קמפיין גדול. אולי חוסר ההייפ מסביב והקושי בהתלהבות מכל דבר, בעצם, שקורה בכדורגל במציאות של היום קצת מערפלים את ההישג העצום הזה, אבל במיוחד בהתחשב בכל התנאים שמסביב, מקצועיים ולא מקצועיים, מגיעות לגאורגיוס דוניס והשחקנים כל המחמאות. במבחן התוצאה הם עמדו.
באופן קצת בלתי מוסבר, הקורלציה בין דוניס לולאדן איביץ' הפוכה. הקבוצה של הסרבי לא נראתה מוכנה לאירופה, הובכה עם שערים שטותיים ומחדלים ובכלל, במשחקי נוק אאוט הייתה לסרבי בעיה גדולה, אבל בליגה הוא היה בלתי עביר. דוניס, לעומת זאת, הגיע מוכן כמעט לכל משחק באירופה, עשה את ההתאמות וניצח משחקים בליגה האירופית. זלצבורג קבוצה הרבה יותר טובה, היא לא אינדיקציה, גם לא ה-0:4 של ויאריאל. הבעיה: בליגת העל השוער שלו הוציא מהרשת בשמונה משחקים את אותה כמות הכדורים שהוציא, יחד עם יווני אחר, אשתקד במשך עונה שלמה, והחילופים וההתאמות של המאמנים היריבים הם אלה שמנצחים משחקים (ד"ש מגיא לוזון, אלישע לוי ורן בן שמעון).
אל תפספס
האופוריה מהניצחון של מכבי תל אביב תהיה קצרה מאוד, אם בכלל. אל תטעו, לדוניס והצהובים לא היה מה להרוויח אמש בבלומפילד מלבד למלא את חובתם המקצועית. הם עשו את מה שציפו מהם לעשות, ואוי להם לולא עמדו בציפייה הזאת. הפסד היה מייצר קטסטרופה, הניצחון קנה כמה ימים, אולי שבועות, של שקט. אם הידיעה שפורסמה השבוע בקפריסין על כך שהאלופה פנתה שוב לטימור קצבאיה נכונה, אפשר ללמוד משהו על הלך הרוחות היום במועדון. על איביץ' סיפרה התקשורת ביוון במשך שנתיים שהוא מחוזר על ידי קבוצות, אך לא הייתה אפילו שמועה אחת בכיוון ההפוך.
אבל גם אם מעמדו של דוניס יציב, וההצהרות שלו בבוקר שאחרי נוטפות ביטחון, הניצחון על סיבאספור נתן לו מרווח נשימה של ימים ספורים. לא רק שמכבי תל אביב, שראתה איך הפער בינה לבין מכבי חיפה גדל בשלושה ימים מנקודה לשבע, סופגת ומשחקת רע בליגה, היא סחבה את המחלות מאשדוד לבלומפילד. דן ביטון שמשתעשע על הקו ומאבד את הכדור פעמיים באותו מהלך ליד הרחבה, ההגנה שלא מעיפה אפילו כדור פשוט ונותנת לטורקים האנמיים לשכב לה על השער במשך יותר מדקה רצופה לקראת סוף המחצית הראשונה, יונתן כהן העייף ואפילו אנריק סבוריט, שעד לשער המרשים (עזבו את הבומבה בסיום, ההכנה העצמית לבעיטה הייתה פגז) נראה כמו צל חיוור של דמותו מהשנה שעברה. ההתקפה לא קיימת, פשיץ' מראה סימני שבריריות, ביטון נפצע - כל אלה לא בישרו ועודם לא מבשרים טובות.
במישור הכספי, דוניס כבר החזיר למיטש גולדהאר את ההשקעה בו. הקנדי אוהב מסורתית שהמאמנים שלו קודם כל מכניסים כסף, ורק אז הוא מרפד אותם במחוות אמון יקרות. כך היה עם פרדראג ראיקוביץ' אחרי ההעפלה לשלב הבתים בליגת האלופות ב-2015 ועם וידאר קיארטנסון אחרי העלייה לשלב הבתים בליגה האירופית שנה לאחר מכן. הסיטואציה כעת קצת שונה, החלון סגור, אבל דוניס הרוויח הרבה נקודות אצל גולדהאר. לזכותו ייאמר גם שבניגוד ליוקאנוביץ' בזמנו, הוא לא השמיע טרוניות על הרכש.
האם כל אלה הללו יעזרו ליווני אם לא ינצח את הפועל חיפה ביום ראשון? אל תבנו על זה. במכבי תל אביב, במיוחד בה, אין קשר בין הצלחה באירופה להצלחה בליגת העל. לפני דוניס הצליחו במכבי תל אביב שישה מאמנים - ניר קלינגר ב-2004/5, מוטי איוניר ב-2011/12, פאולו סוזה ב-2013/14, יוקאנוביץ' ב-2015/16, שוטה ארבלדזה ב-2016/17 וג'ורדי קרויף ב-2017/18 - להעפיל לשלב בתים בליגת האלופות או האירופית. מכולם, סוזה היה היחיד שהוביל אותה לאליפות באותה עונה (והיחיד עד דוניס שגם עבר את שלב הבתים). שלושה מהמאמנים - איוניר, יוקאנוביץ' שבחר לעזוב מרצונו וארבלדזה - לא הגיעו לינואר. קלינגר וקרויף סיימו עונות בינוניות עם הלשון בחוץ.
זה נשמע בעיתוי כזה קטנוני וקנטרני, אבל בראי ההיסטוריה בעידן גולדהאר, הניצחון של דוניס ומכבי תל אביב הוא לא סיבה למסיבה וגם לא חגיגה אמיתית. ההישג הזה בהחלט ראוי להערכה, אבל המאמן והשחקנים שלו נמצאים בקרב בלימה להצלת העונה. עד סוף דצמבר מצפים להם חמישה משחקים, ארבעה בבלומפילד ואחד בטדי מול בית"ר ירושלים. הם יצטרכו להיות הרבה יותר חדים ולהגיב טוב יותר לסיטואציות משתנות מכפי שעשו עד עכשיו. אם בסוף החודש דוניס ימצא את עצמו מחוץ למרוץ האליפות, הקמפיין המרשים הזה יישכח כלא היה.