באיזשהו שלב השבוע שתי הידיעות עמדו לא רחוקות זו מזו בעמוד החדשות, כל אחת מדווחת על אירוע אחר: הראשונה - דייגו מראדונה מת; השנייה - איל ברקוביץ' טוען שניר ברקוביץ' קילל את שטראובר "אני אזיין אותך" כי הוא שלח מסרונים לאשתו. הידיעה הראשונה היא דיווח היסטורי, על כוכב בינלאומי, אגדת כדורגל, מוות שטלטל את ארגנטינה וריגש את כל עולם הכדורגל; ואילו הידיעה השנייה היא קשקוש בלבוש רכילותי, אמיתותה מוטלת בספק, והיא כוללת דמויות קטנות וחסרות משמעות, של מאמן בני יהודה ופרשן שהיה ב"האח הגדול".
ועדיין מתישהו, באיזשהו חלק של אותו ערב דרמטי, עמוס בידיעות הרות גורל, נתוני ההקלקות של וואלה! הראו מספרים שעשויים להיראות מפתיעים: לדיווח על מראדונה ולציטוטים של ברקוביץ' היו בערך אותו מספר כניסות. היה בהן אותו מספר אנשים. חשוב גם לציין שבנוסף לחשיבותן ההיסטורית, אחת התנוססה בכותרות הראשיות ואילו השנייה נותרה בתחתונות, אך עוררו עניין באותה מידה. ואדם מביט בנתונים, ומתקשה להאמין: הייתכן שזה העולם שאנחנו חיים בו? זו לצד זו בצמרת? מראדונה מת, העולם כולו מתאבל, סצינות קורעות לב מכל עבר, ואתם נכנסים לציטוטי ברקוביץ' על הקללות לשטראובר?
אפשר למצוא לזה הסבר הגיוני, כי יש ידיעות שאין צורך אמיתי ממש להיכנס אליהן, הלא מספיק לראות שמראדונה מת, מה עוד יש להגיד, מה כבר יש לקרוא, הכותרת אומרת הכול. על מראדונה גם אפשר לקרוא באתרים מחו"ל, לפתוח טלוויזיה, לעלעל בפייסבוק, הסיפור מוצף. כמו כן, העובדה שאדם נכנס לידיעה מסוימת, אין לגזור מזה את מידת החשיבות שהוא מייחס לה. הוא רק נכנס, בודק, מגולל מעלה ומטה. זה לא אומר שמבחינתו לשני הסיפורים יש אותו ערך או משקל. חוץ מזה, זה לא חדש. אנחנו כבר רגילים לזה מנתוני הרייטינג בטלוויזיה, כשתוכנית עם זמר שלבוש כמו פלאפל מביאה פי שלושה צופים מתחקיר מושקע שעוסק בנושא בעל חשיבות מהותית על חיינו. ובכל זאת, יש עובדות, יש מציאות, יש מספרים, והם מעלים תמיהות. התחולל לו אירוע היסטורי, שיטלטל אומה שלמה וענף שלם, ואילו אתם, אנחנו, בוכים על מראדונה, מתאבלים עם ארגנטינה, אבל לא יכולים על הדרך להציץ לרגע פנימה לביובית, ולבדוק מה בדיוק קורה שם. מבחינתכם, מבחינתנו, בואו נניח לרגע את מראדונה בצד, ותנו לי את כל הפרטים על ברקוביץ'.
וברגעים האלה, שאין לך ברירה אלא לצלול לנבכי הסיפור, אי אפשר שלא לתהות - על מה לעזאזל מדובר פה? מי אלה האנשים האלה? מי זה אותו ניר ברקוביץ' ואיך הוא נכנס לחיינו? איך הגיע להיות מאמן בליגת העל? מה עבר לבעלים בראש כשהחליט להפקיד בידיו את האחריות המקצועית לקבוצה? איך עובד הסיפור הזה, של קבלת החלטות בקבוצה בליגת העל? על סמך מה ממנים פה מאמן? מה השיקולים? לפני כן בוחרים באלישע לוי, מפטרים אותו בפגרה, ואז מביאים את האח של ברקוביץ', בתקווה שמשהו מההילה הגאונית של האח (שכמובן מתפוגגת לה בכל יום שעובר) נגעה בו? האם בעתיד יקבל עוד תפקידים? הרי שני ניצחונות רצופים הם 6 מ-6, שבועיים של אופוריה, שהם כמו נצח. שבועיים שבהם נחקק בראשם של כמה אוהדים ומנהלים שוואלה, הוא כנראה אחלה מאמן. האם מישהו מאמין שזה סוף הדרך שלו, רק כי קילל פרשן ואיים עליו?
וניר ברקוביץ' עצמו, מה יש לו? מה הוא חושב על ההתפרצות שלו? שהוא הגן על כבודו וכבוד המשפחה? שלא משנה מה, העיקר שהוא הלך עם האמת שלו? איך זה עובד שם במשפחה, כל העניין עם האגו והיצרים? איך הם חיים, האנשים עם שיגעון הגדלות והביטחון העצמי, עם התחושה שהם חכמים וכישרוניים מכולם? מה עבר עליו באותה התפרצות? האם זה היה בגלל להט ההפסד? האם תיכנן את זה מראש? איך הוא חי עם הידיעה שאדם כמו ברק אברמוב חושב שהוא פוגע במוניטין שלו?
וכמובן, שטראובר עצמו. איזה טיפוס. איך מתאים לו להסתבך בשטות הזאת, להיקלע לאיזו פרשייה רכילותית. הוא מצדו מכחיש את הטענות של הברקוביצ'ים, אבל אף אחד לא יופתע אם זה יתגלה כנכון. כן, שטראובר, הפרשן שפירשן כי החליף את שלמה שרף, המאמן לשעבר של איל ברקוביץ', שמושעה בגלל אמירה גזענית, כולם קולגות מערוץ הספורט. והזיכרונות עולים על אותו שטראובר חלקלק, שאחרי כל גול היה מאשים את ההגנה, מניף ידיים וצועק. כמה מטענים, כמה היסטוריה, איזה דמויות.
ומי היה זה שהפיץ את הסיפור, שלא לומר "חשף"? כן, איל ברקוביץ'. האח של ניר. האיש שראיין אותו ב"שער השבת". המגיש של "אופירה וברקוביץ'". הקוסם. המלך. ואם לניר אין שום ספקות עצמיים ובטוח שהוא יודע כדורגל ולא צריך להוכיח כלום לאף אחד ומדבר בביטחון עצמי מופרז - הרי שהוא כלום בהשוואה לאיל. כי אם ניר חושב בקטן על בני יהודה, איל רואה את עצמו כמאמן הבא של נבחרת ישראל, ולעזאזל מהלך תקין, תנו לו את הג'וב, אין מצב שהוא בא לוועדה המצחיקה הזאת. מאמן נבחרת? איל לא מבין למה ראש הממשלה לא בא לתוכנית שלו, בין האורחים גלית גיאת ואיציק זוהר. ואז אותו איל מחכה לתוכנית הרדיו שלו, מערבב בטבעיות בין תפקידיו כמגיש ופרשן ואח של המאמן, מספר מה היה שם, ומקנח באיום: "ששטראובר לא ייתמם, כי אם הוא ייתמם יהיה בלגן!".
איזה יופי. איזה תמהיל. זה פשוט אושר טהור. האוהד מהופנט, צוחק בקול. צועק "וואו". ניר ברקוביץ', איל ברקוביץ', לירן שטראובר, ברק אברמוב, איזה שילוב. איזו חגיגה. כולם ביחד, בידיעה אחת. כמה אקשן. נדיר שדמויות שכאלה מצליחות להשתחל לאותה ידיעה, שאליה מתווספת פיקנטריה של האשמות ומתח מיני, חיזורים אסורים. יש פה כל מה שחובב כדורגל ישראלי יכול לבקש, ולמעשה כל מה שגורם לו לראות בשבת משחק של בני יהודה במקום כדורגל משובח מאירופה: בוץ ורפש, ניהול כושל, קללות ואמוציות, לכלוכים בשידור חי, איומים, ובעיקר דמויות שהולכות לצדנו חיים שלמים, טיפוסים מנופחים, נטולי מודעות עצמית, שבטוחים שהם מרכז העולם. ואכן, לכמה דקות הם באמת היו, עם כל הכבוד למראדונה.