כשאתם צופים הערב ב"שער השבת", תיזכרו בשידור ליל הדראפט של ערוץ הספורט, ותנסו לזהות את ההבדלים. בגישה, בהגשה, ביסודיות. ביחס לענף. בתחושה שמועברת לצופה. כי מה נאמר, היה תענוג בדראפט. כיף אמיתי. ולא רק בגלל "פסטיבל דני אבדיה", שהיה מוצדק וראוי, אלא גם בזכות השידור של ערוץ הספורט. פאנל טוב, הפקה טובה, הגשה מיומנת, חבר'ה טובים. למעשה, אפשר להגיד שזה הצד הכי חזק של ערוץ הספורט, תוכניות ה-NBA. פעם זה היה אולפן ליגת האלופות, שקצת מיצה את עצמו והתעייף, כמו כל המפעל הזה. כיום זה אגף ה-NBA, שהצליח לגבש שם צוות משובח.
מי שמכיר את מגזין ה-NBA של הערוץ, לא באמת הופתע שגם ערב הדראפט היה מוצלח, עם מנחים ומגישים כמו ערן סורוקה, ירון טלפז, עידו גור, גיל ברק ודניאל זילברשטיין, כשגם שימי ריגר תורם את חלקו על תקן סלבה ברזילאי של הכדורסל, האיש שכבר מעבר לשיאו ולא עומד בקצב אבל עדיין אהוב ומעורר אמפתיה. כל המוזכרים מעלה הם ידענים. שולטים בחומר. רציניים אך קלילים. לא מתלהמים, שומרים על פרופורציות נכונות ויודעים להתרגש כשצריך (והשבוע בהחלט היה מותר להתרגש). יש ביניהם כימיה טובה, והכי חשוב, אנרגיות חיוביות. כן, תחשבו על האנרגיות האלה כשאתם צופים ב"שער השבת".
על פניו זה לא נכון ולא הוגן להשוות בין סיקור NBA לסיקור כדורגל ישראלי, כי הכדורסל האמריקאי רחוק ומרוחק, קצת גדול מהחיים, ולכן הטיפול בו הוא בצורה מכובדת יותר, שמהולה בהערצה. זה סיקור שאין בו את האמוציונליות שיש בכדורגל הישראלי, שבו כל הדמויות מלאות מטענים ואינטרסים, כשפרשנים ומגישים הם שחקני עבר שמעורבבים בקלחת הזאת ומכירים אותה טוב מבפנים.
אבל גם זה לא מצדיק את הפער. הכול זה עניין של בחירה. בשנים האחרונות היו כמה החלטות ליהוק משמעותיות בערוץ הספורט, שמרמזות על ערכים מערכתיים ואסטרטגיים. למשל, המהפך שנעשה השנה בפאנל שמגיש את "שער השבת". בואו נניח שאנחנו מבינים את ההחלפה של יונתן כהן בבוני גינזבורג בתפקיד המגיש (וממש לא בטוח שאנחנו מבינים). ובגלל שאנחנו לא נאיבים, נודה שהבחירה באיל ברקוביץ' לתפקיד הפרשן היא מהלך ריאלי (בכל זאת צריך רייטינג, וברקו הוא כבר כוכב על, מעבר לסתם פרשן). אבל בשביל מה צריך שם גם את רז זהבי, אם לא בשביל להוריד קצת למטה ו"להנגיש". לייצר אקשן בכוח. למה הביאו אותו, אם לא בשביל להבהיר לצופה ש"אצלנו בתוכנית לא יהיה רק את התקצירים שכנראה ראיתם כבר בצ'רלטון, אלא יהיה צחוקים ובלגנים". איך מה שהיה קוריוז, הפך למיינסטרים, למנה העיקרית.
ושוב, זה לא בגלל שמדובר בענפים שונים. גם NBA אפשר להעביר בצורה סנסציונית, פרובוקטיבית. בארה"ב יש לא מעט פרשנים אגרסיבים כמו ברקו וזהבי, נחרצים וחסרי סבלנות, שמפטרים מאמנים, קוטלים מנהלים, מספידים כוכבים, אוהבים לפוצץ את הבלון (שרק לפני שבוע הם בעצמם ניפחו) ונהנים מלרקוד על הדם. הכול זה עניין של בחירה. להחליט את מי אתה מציב מול המסך, להגיד לו מה אתה מצפה ממנו. או יותר נכון, להגיד לו מה אתה חושב שהקהל מצפה ממנו.
התחושה היא שבערוץ הספורט עושים הפרדה ברורה בין הקהל של הכדורגל הישראלי לקהל של ה-NBA. ונניח שזה לא באמת בדיוק אותו קהל, אבל האם הוא עד כדי כך שונה? הפערים עד כדי כך גדולים? תחשבו למשל על פרשן/שדר/פאנליסט כמו עודד הלפרין. לכדורסל הוא קלאסי, מה שנקרא "חנון" בלשון העם, מז'אנר "מאמני הלפטופ" (הגדרה מהימים בהם שימוש בסטטיסטיקה ומחשב נייד נחשבו לטכנולוגיה מתקדמת), תמיד מקצועי, רציני, ענייני, יודע הכול בצורה חולנית, אבל כן, קצת יבש. מה רע? רק קצף בפה אתם רוצים? האם אפשר לדמיין טיפוס כזה בכדורגל? ומנגד, האם לתוכניות ה-NBA יביאו את הצעקנים? האם ערוץ הספורט היה מביא את סטיבן איי סמית לפאנל שלו?
יש משהו מיושן בהפרדה הזאת, שכונתה בעבר "הפרופסור ונהג המונית", כאילו ה-NBA זה לקהל אינטליגנטי והכדורגל זה לעמך שאוהב צעקות. יש חפיפה גדולה בין הקהלים. יש המון אוהדי כדורגל שמעריכים ניתוח אלגנטי, מקצועי. יש ברשת מגוון מהנה של אתרים קטנים ופודקאסטים ופרשנים ועמודי פייסבוק וצייצנים חכמים שמראים שאפשר לטפל בכדורגל הישראלי בצורה מכובדת יותר. חלק מהם רואים גם בערוצים האחרים, וואן וצ'רלטון.
משדר הדראפט הוא דוגמה טובה. הוא לא היה מיועד לקהל קיצוני, חובבי NBA מושבעים, שקמים במיוחד כדי לראות במי בחרו הוולבס והפליקנס ומעריצים את סם פרסטי. הוא היה עבור הקהל הרחב. המסעודות של הספורט. לא אנשי כדורסל הארדקור, אלא טרמפיסטים ועוברי אורח, שרצו להתרגש עם כל עם ישראל ולצפות בפסטיבל. ספק אם הם התאכזבו לקום בשלוש בבוקר ולקבל את החנונים הקבועים, הסורוקות וההלפרינים, משעממים שכאלה, הנחמדים והמנומסים, שהעזו לדבר לעניין.