ביום שישי האחרון הזדמן לי לצפות שעות ארוכות בערוץ הספורט ולהקדיש את יומי לכדורגל ישראלי (אל תשאלו אותי למה). זה התחיל בשעתיים רצופות של שידורי הליגה הלאומית, ונמשך בעוד כשעה עם "קבלת שבת" (כולל הפינה עם הרב גלויברמן), תוכנית שאני לא יודע מי מסוגל לצפות בה לפני ארוחת שישי וכניסת השבת, ובכל זאת, בשלו התנאים בבית (כלומר, היה בית ריק). כנראה שעדיין טמועים בי ערכים מעוותים לפיהם זה "קלאסי" להעביר שישי עם כדורגל ישראלי, וכך יצא שביליתי כשלוש שעות רצופות עם כתבינו הפרוסים במגרשי הליגה הלאומית, ובחדר הקטן הדהד קולם של שייע פייגנבוים ואלון מזרחי, פאדי מוסטפה ותומר לוי, משה פרימו ורז זהבי, ידידנו ואחינו, חבורה שבלשון העם ניתן לכנות "שבורים" (בבי"ת דגושה), ואין הכוונה להתנשא, הרי אני נמנה עמם.
השעתיים בליגה הלאומית לא כללו הפתעות מיוחדות, להיפך, הכל היה צפוי, כדורגל ברמה בינונית (בהחלט לא נמוך בהרבה ממשחק האימון שראיתי בחצי עין לפני כן בין בית"ר ירושלים לכפר סבא, שוב, אנא, אל תשאלו אותי למה), צעקות נלהבות של שדרים ופרשנים שמגיבים בצורה חסרת פרופורציות למשחקים של נס ציונה, הפועל איכסל ורמת השרון, מדי פעם מבצע נאה, צירופי מסירות, החלטות שיפוט מפוקפקות (כל שונאי ה-VAR פתאום מתחרפנים מהיעדרו), המון התפתלויות על הדשא, מהמורות על הדשא, צעקות מקורבים, מעט מאוד שערים, ובסיום שוב הטבלה צפופה ובלתי אפשרית למיפוי, כשנקודות בודדות מפרידות בין 10 המקומות הראשונים, ובבינוניות המוכרת הזאת אפשר בהחלט לחזור לקלישאות של "התחושה החמימה של הכדורגל של פעם" ולהבין למה מעריצי הליגה הזאת טוענים שהיא "הדבר האמיתי" וש"אין כמוה".
העניין הוא שדווקא אחרי אותן שעתיים של הליגה הלאומית המנומנמת של שישי בצהריים, חוויה שהקשר בינה לבין כדורגל וספורט רופף ביותר, דווקא אז התכנס הפאנל כדי להתכונן למשחק של נבחרת ישראל מול צ'כיה, ועל רקע ההעפלה של סקוטלנד וצפון מקדוניה ליורו, שוב החברים ניסו לנתח "למה הם כן ואנחנו לא". קשה היה שלא לתמוה בנוגע לתזמון השאלה. אחרי שזגזגנו עכשיו בין המגרשים הקטנים, אחרי שהקשבנו לניתוחי הפרשנים וצפינו בביצועי השחקנים ("בליגות הנמוכות מסתתרים הכישרונות הכי גדולים"), אחרי שבמשך שעתיים ספגנו לגוף את כל המראות והקולות וההיסטוריה של הכדורגל הישראלי - דווקא עכשיו אתם שואלים "למה הם כן ואנחנו לא"?
אתם רציניים? האין זה ברור? האם לא קיבלתם מספיק תשובות ודוגמאות בשעתיים האחרונות? לא הספיקו לכם כל יציאה אומללה של שוער, עסקן שצווח, או חלוץ צעיר שחוטפים לו כדור ונשאר לשכב על הדשא בניסיון להראות למאמן שלו שבעצם היה פאול והוא לא סתם איבד, ולכן הוא מעכב את המשחק וגורם לכולנו לצפות בהצגה המגוחכת הזאת? (קום כבר ילד, אתה בן 19!). בחיאת, את כל זה אתם לא ראיתם? באמת צריך לשאול "למה הם כן ואנחנו לא"?
הדיון באולפן כמובן סוער ומלא אנרגיות, אבל שוב, הוא מנוהל על ידי שייע פייגנבוים ואלון מזרחי. ושייע, מה נאמר, הוא באמת כל כך אהוב וחמוד, אבל די. ומזרחי, סקורר ישראלי גדול, ייתכן שיש לו מה ללמד את הדור הבא של חלוצי ישראל, אבל גם הוא לא האיש הנכון לקיים דיון רציני, ולמעשה מלכתחילה תמוה איך כדורגלן שהיה כושל בלשונו שוב ושוב, שהיווה השראה לסדרת הספרים "הוצא מהקשרו", למה דווקא הוא נבחר לבאר ולהרחיב במילים. וכצפוי, הדיון מלא בקלישאות, שנאמרות כבר דורי דורות, שוב אותם רעיונות ויוזמות והצעות (ידעתם שהכול מתחיל מלמטה, עוד מהילדים?), ובאיזשהו שלב שייע תוהה "למה מעולם לא הזמינו אותי לוועדות האלה של ההתאחדות, למה הם לא רוצים ללמוד מאיתנו?", כלומר מאנשי מקסיקו 70 ודור הזהב, ושוב תחושת ייאוש עוטפת את הצופה, כי כן, זאת הבעיה, הכל ייפתר אם יזמינו את שייע לוועדת האיתור.
ואלון מזרחי כמובן מסכים איתו, מבחינתו כן, בהחלט יש מה ללמוד מגדולי העבר, הרי הוא היה בנבחרת הגדולה שהביסה את אוסטריה והעפילה להצלבה. ולכן הוא גם תומך במינוי של איל ברקוביץ' למאמן, "ואם יבקשו ממני לעזור לנבחרת עם החלוצים לא אסרב" מוסיף מי שכונה האווירון. ועוד אומר מזרחי ש"ברקוביץ' למד הרבה משלמה שרף הגדול", ומיד הצופה נזכר בפה הגדול של ברקו, ושאותו שלמה שרף בכלל נמצא עכשיו בהשעיה בעקבות אמירה גזענית בשידור חי, וכמובן אין קשר בין הדברים, אבל הכול מתערבב, כי אלה הם גדולי האומה שלנו.
ואז שוב נזכרים בשאלה "למה הם כן ואנחנו לא", כי סביר להניח ששידורי הליגה הלאומית של סקוטלנד והונגריה הם לא פחות עממיים, והרמה שם כנראה זהה, לא שם נבחן ההבדל; אבל גדולי האומה של הונגריה למשל זה פרנץ פושקאש. כשאנחנו התגאינו ב-5:0 ההרואי מול ברית המועצות, להם הייתה את נבחרת הפלא, שעשתה יותר מלנצח את אוסטרליה. וסקוטלנד אולי לא העפילה לטורניר גדול מאז 1998, ובהחלט ראינו שהיא לא טובה מאיתנו בהרבה, אבל כששם מזמינים לאולפן שחקני עבר לא רלוונטיים שמדברים שטויות ארכאיות, אלה לא גיבורי ההעפלה להצלבה ב-1999, אלא שחקנים שזכו באליפות אירופה עם סלטיק. ואם, נניח, היינו מוגרלים בפלייאוף מול סרביה, נבחרת ש"ביום נתון אפשר לעבור", כוכבי נבחרת הכדורגל לא יעלו למגרש בתחושה שהם כוכבי על, כי זו מדינה שיש לה את נובאק דג'וקוביץ' וניקולה יוקיץ', ומי שכובש צמד בליגה ההולנדית או הבלגית לא חושב שצריך לבנות פסלים שלו.
ואחר כך מצטרפים לדיון רז זהבי ומשה פרימו, וגם הם כמובן בעד מינוי ברקוביץ', ודי כבר להביא זרים, "זה לא שמביאים את אנצ'לוטי", אומר רז זהבי. ופרימו עדיין כועס על רוטנשטיינר ועל "ההרכב הפחדני" שאיתו פתח נגד סקוטלנד ואיך ייתכן שרפאלוב לא בפנים, "חייבים לשלוח את וילי הביתה", ומצד שני חושב שצריך להביא מאמן זר "ושלא יהיה איתו שום אלון חזן שיבחוש לו באוזן". במקביל פרימו גם בעד ברקוביץ', אבל הוא גם מזכיר שברקוביץ' מסרב להתייצב בפני ועדת האיתור של אורן חסון, ובסוגיה המגוחכת הזאת קשה להחליט איזה צד צודק. ובכלל, מתי ייגמר הלופ הזה, של סוגיית המאמן הזר או ברקו, כמה זמן זה כבר נמשך?
ופתאום, משום מה, משום מקום, מבצבצת בראש התמונה מ"שער השבת" האחרון, שבה איל ברקוביץ' ראיין את אחיו ניר. איך כל הפאנל צחקק, בזמן שהצופה התפתל בכיסאו. לא ברור איך זה קשור, סתם פתאום נזכרנו. והדיון נמשך, והמצלמה ממשיכה לזגזג בין זהבי לפרימו. בין שייע לאווירון. וכולם נרגשים וסוערים, ומדברים מדם לבם. וזו בוודאי שלא אשמתם של פרשנים, רבים מהם באים מאהבה ודאגה. אבל אחרי שלוש שעות של כדורגל ישראלי, שכללו מסע בין מגרשים לאולפנים, קשה שלא להבין למה "הם כן ואנחנו לא".