חכם, אומר פתגם עתיק, לא נכנס למקומות שפיקח יודע לצאת מהם. ולאדן איביץ', למשל, היה מאוד חכם, לפחות במשחקי ליגה. גאורגיוס דוניס, המחליף שלו, מתעקש מתחילת העונה לנסות להיות החלק השני במשוואה. ההרכבים הסהרוריים, המערכים הבעייתיים,והפיגורים המרובים גורמים לו לנסות לצאת פיקח. בכל משחק ליגה שבו מכבי תל אביב כבשה העונה היא גם פיגרה. בכל משחק כזה היא גם יצאה מהפיגור. זה עבד לה באופן חלקי ביותר, כזה שהספיק לשתי נקודות מתוך תשע (ה-0:0 מול באר שבע לא במשוואה).
פעם אחת, ביום חמישי האחרון בטורקיה, הצליח לדוניס. הוא זרק למגרש את מה שהיה לו ולקח את כל הקופה. לא היה חסר שהפיקח יגרוף את כל הז'יטונים גם הפעם, כשהכניס למגרש את מאור קנדיל ואלכסנדר פשיץ'. מכבי חיפה הסחוטה והשחוטה לא תפקדה, מכבי תל אביב לא הפסיקה להניע כדור, אבל כמו שקורה לה כל הזמן העונה, בליגה היא פשוט לא יודעת לנצח.
לשרן ייני יש המון זכויות במכבי תל אביב. הוא עדיין שחקן לגיטימי והדבק שמחבר את המועדון, אבל הוא לא יכול לעלות כמגן ימני בעל אפס תרומה התקפית וחזרה מגה-איטית להגנה. אדוארדו גררו צריך עוד קילומטראז' גבוה לפני שיקבל את הזכות להיות מועדף על פני איתי שכטר והשער שכבש לא ישנה את הרושם הזה. כל מבקר צריך לשמור על צניעות בבואו לנתח אנשי מקצוע שעשו במשחק דבר או שניים יותר ממנו, רק שפה התוצאות ברורות לא רק לצופה מהצד. היום הן כנראה מובנות יותר אפילו ליווני עצמו.
ויש גם דברים שכל ניתוח מקצועי רק יעשה להם עוול. למשל, השער הראשון שספגה אמש מכבי תל אביב. אחד מאבד, השני לא סוגר, השלישי מחליק והתוצאה היא גול קליל של ערב בספורטק. אז לא, אין פרשנות טקטית לקריסת מערכות כזאת. עובדתית, זה משהו שפשוט קרה. עובדתית, אצל איביץ' זה לא היה קורה, לא במשחק כזה. דוניס לא צריך להיות איביץ', הוא פשוט צריך לפתוח משחקים בצורה הרבה, הרבה יותר טובה.
ההיסטוריה של 32 השנים האחרונות במשחקים שבהם אירחה מכבי חיפה את מכבי תל אביב מלאה ברגעים מכוננים של ניצחונות חד צדדיים, שהיטו את המטוטלת ויצרו השפעה פסיכולוגית עצומה על שני הצדדים - העשירייה הירוקה של 1988, שפתחה שרשרת השפלות של הצהובים בקרית אליעזר, ה-1:5 של מכבי תל אביב ב-1992, ששם קץ לעידן הטרור הירוק, כמובן ה-0:5 ביום הסגריר של 1994, ה-2:3 נטול נמני שהחל את המרוץ הצהוב לאליפות ב-2002/3 ועוד כמה נקודות ציון מינוריות יותר עד ל-3:4 הענק של יונתן כהן אשתקד.
אמש היינו אמורים לראות את המשחק המכונן הבא. בדקה ה-31 הגיע יאניק וילדסחוט לאחד על אחד מול דניאל טננבאום. כדור ברשת עושה 0:3, בדרך, אולי, לעוד 0:5 מהדהד כמו בניינטיז. אבל טננבאום הדף ומכבי חיפה כבתה באחת. הגול המקרי של גררו הגיע, יונתן כהן נכנס ובום, פלאשבק לינואר של השנה שעברה. סיטואציה קצת שונה, אבל אותו גול ואותו חץ לחזה הירוק. לפחות הפעם הוא לא היה קטלני כל כך.
ברק בכר הוא אחד שמבין בניצחונות מכוננים. בעונת 2015/16 הוא לקח את הפועל באר שבע, המפוחדת מבלומפילד עד אז, ועם ניהול מבריק ואמיץ הוביל אותה לניצחון 1:2 על מכבי תל אביב, שהתברר ככזה שהביא אליפות. היו לו את הכלים לעשות את זה גם הפעם, אבל בכר קפא. התגובות שלו לנעשה על הדשא היו מאוחרות, הוא פיגר אחרי דוניס ועשה את החילופים כשכבר היה קשה יותר לשנות מומנטום. לו מרקו בלבול עומד על הקווים, אתם כבר יכולים לנחש את התגובות ברשתות.
אל תפספס
המשחק הזה הוא אחד הקשים ביותר לניתוח. למי הגיע יותר לנצח, למכבי חיפה שבטירוף של 30 הדקות הראשונות הייתה צריכה לרדת למחצית עם שלישייה, או למכבי תל אביב שקמה מהקבר, שלטה ב-60 הדקות הבאות והצילה לעצמה, אולי, את העונה?
לכאורה, מכבי חיפה הייתה חייבת לנצח ויצאה המפסידה הגדולה מהמשחק הזה. חייבת, לא רק כי הייתה מגדילה פוטנציאלית את הפער ממכבי תל אביב ל-10 נקודות בכפוף למשחק החסר ומוציאה אותה מהמשחק כבר במחזור הרביעי (מי היה מאמין), אלא מסיבה פשוטה, מאוד פרוזאית - היא מעולם לא ניצחה אותה בליגה בסמי עופר, ואם היא רוצה להיות אלופה היא צריכה לעשות את זה. אמש נבנתה עוד לבנה בחומה המנטאלית של הירוקים בכל פעם שהם רואים את האלופה. יהיו להם עוד שלוש הזדמנויות לנתץ אותה.
אלא שכמו תמיד, צריך לנטרל את הרגש ולהסתכל על השורה התחתונה. כשמכבי חיפה התעוררה הבוקר, היא מצאה את עצמה ביתרון של 4 נקודות על הצהובים, כשלרשותה משחק חסר. רק תתארו לעצמכם מה היה קורה לו המהפך של מכבי תל אביב היה מושלם. התפקיד של בכר הוא להפיק לקחים מהמשחק הזה ולאגור נקודות. תיקו, גם אם הובלת 0:2, הוא לא אסון במשחק כזה, בטח אחרי שחודש לא שיחקת כדורגל. התפקיד של דוניס הוא לגרום למכבי תל אביב להתחיל לנצח, וכל עוד הוא לא עושה את זה, מכבי חיפה יכולה להמשיך לנסות להגדיל את הפער.
הגיג אחד לסיום על אלכסנדר פשיץ'. אחרי עזיבתו של וידאר קיארטנסון לא היה למכבי תל אביב חלוץ מטרה אמיתי, קיר שיזיז את הכדור בנגיעה אחת ויערער הגנות. עדיין לא ראינו מפשיץ' יכולות הבקעה, אבל את הנגיעה האחת הזאת, שמזכירה מאוד את חוכמת המשחק של ראדה פריצה, ראינו גם ראינו. כמה קסם יש בשחקן שפשוט משחרר כדור בלי להתמזמז איתו. כמה מוזר שאין כמעט עוד כאלה בליגה שלנו. עכשיו נותר רק לראות אם הוא מסוגל גם להבקיע כמו שני הסקנדינבים.