ברשותכם, כמה מילים על סקוטלנד. באמת קשה להחמיא לנבחרת הסקוטית הזאת אחרי התצוגה שלה אתמול (חמישי) ב-120 הדקות המאופסות מול ישראל. סביר להניח שתודח מול סרביה, אין פלא שהיא לא הייתה בטורניר גדול מאז 1998, וגם אם הייתה משחקת בהרכב מלא, זה כנראה לא היה נראה אחרת. קל ללגלג על הסקוטים, אפילו קצת כיף, לטעון ששחקני הכדורגל במדינה הם אלה שהיו חלשים מדי לראגבי, לצחוק על ההגבהות והסגנון המיושן והבלמים הגלמים, לזלזל ולהקטין ולהגיד ש"זו נבחרת חלשה, חייבים לעבור אותה" - גם כשהיריבה שלהם היא נבחרת ישראלית שבהרכבה פתח שרן ייני, בלם מעבר לשיאו שנכנע העונה למכבי פתח תקוה.
עם זאת, דבר אחד כן אפשר להגיד על סקוטלנד: הממשלה המקומית לא הייתה מעזה לעשות לכדורגל את מה שהרשויות שלנו עושות. לא היה עולה בדעתם של הסקוטים להתעלל ככה בענף שהם כל כך אוהבים. אף סקוטי לא היה משלים עם העובדה שיש סגר חלקי, מגוחך, סלקטיבי - ואת הכדורגל עוצרים. אוהד דנדי יונייטד, גם אם הקבוצה שלו אומללה וחלשה והשחקנים שלה גלמים בלי שיניים, לא היה מבין למה לא מרשים להם להתאמן. למה לא נותנים לשחקנים לרוץ ביחד באוויר הפתוח. זה לא היה עובר. התשובה ברורה, וסלחו לי על הקלישאה, אלה באמת מילים שנואות: תרבות ומסורת. המקום של הכדורגל בהוויה הסקוטית. התפקיד שהוא ממלא, הצורה שבה הוא נתפס. הידיעה שעד כמה שהוא חלש, הכדורגל הוא חלק מהמהות, מההווי, מאורח החיים.
דעת הקהל לא הייתה מאפשרת את זה. אצלנו פרופסור גרוטו טוען שהוא חובב כדורגל, אבל במקביל טוען שאי אפשר שהכדורגל יקבל עדיפות, שמגזרים שלמים יושבתו והכדורגל יימשך כרגיל. אבל למה לא? עצם העובדה שהחליטו להשבית את הענף, וההחלטה עוברת בממשלה בלי ששכבה משמעותית של פוליטיקאים מתרעמים ומוחים ולא מבינים את העוול - רק ממחישה את המקום השולי של הכדורגל בתרבות הישראלית. המחאה היא צרה ושולית, נישתית מאוד, נעשית רק במדורי הספורט, ולא זולגת לציבור הרחב. במובן הזה, המהותי, אנחנו רחוקים מאוד מסקוטלנד.
וכן, קל ללגלג על הסקוטים, אפילו קצת כיף, אבל תמיד כדאי לבחון מי מלגלג. ואין הכוונה לנתונים הטריוויאליים - השוואה בין ישראל לסקוטלנד במספר השחקנים בליגות בכירות, בהיסטוריה, בהופעות בליגת האלופות או בטורנירים גדולים, וכו' וכו' - אלא לדברים הכי פשוטים. כך למשל, מדהים לגלות כמה הפרשנים שלנו עדיין תקועים וצוחקים על המוגבלות הטכנית של הסקוטים לעומת הישראלים (כן כן, הם גדולים וקשוחים, אנחנו חכמים זוכי פרסי נובל, חחח). עד מתי? ולא פחות, מפתיע איך אנחנו עדיין משתעשעים מהנטייה שלהם להגביה - למרות שהם כמעט כבשו מולנו פעמיים בקרנות, ולמעשה אלה היו המצבים הכי מסוכנים במשחק (שהיה גרוע מאוד, וממש לא רק בגללם).
כי בשורה התחתונה מנור סולומון שלנו - הטכני, הנהדר, הזריז והבלתי ניתן לעצירה, האיש שלכאורה ממחיש את ההבדל בין ישראל המתקדמת לסקוטלנד המיושנת, הרי להם יש כוח, אבל אין להם אף מנור סולומון - השתעשע לו עם הכדור ורץ לרוחב בצורה מרשימה, הוכיח שבפוצ'יוולי אף סקוטי לא יכול עליו, אבל כמה מצבים מסוכנים הוא באמת יצר? האם הטכניקה שלו הובילה למצב מסוכן כמו הקרן שנעצרה בקורה, או הנגיחה החופשית של מקטומוניי? לכמה הזדמנויות הגענו? מי זוכר החמצות? ושוב, לא שהסקוטים גדולים, הם בהחלט לא, אבל העובדה היא שאחרי כל הגאווה ו"ירקנו דם" ו"נתנו את כולנו, אני גאה בבחורים" - לא עברנו את ההרכב המשני שלהם.
לצערנו, כולנו כבר מכירים את התרגיל. זה קורה אחת לשנה. מסיימים קמפיין נבחרת ומתפנים לקטול אותה, לדבר על "הצערה", אולי "מהפכה". להגיד "מי אנחנו שנזלזל". לנסות להבין איפה טעינו. לומר שזה "תהליך" (לפחות הפסקנו לדבר על "שכר לימוד" ו"השריר הקצר"). הכול אותה קלישאה. לופ בלתי נגמר. סביר להניח שבקרוב שוב יעלה הדיון על המאמן. סיכוי סביר ששוב תכונס ועדת האיתור עם חסון ואוחנה והשריף. אף אחד לא יתפלא אם שוב תעלה לפרק המועמדות של ברקוביץ'. נקבל עוד הגרלה ונגיד ש"זה אפשרי", כשלמעשה, ההפסד כבר מתקבל בטבעיות. הדבר היחיד שמשתנה בנבחרת זה אם מלגלגים עליה באיבה, או מרחמים עליה באמפתיה.
השנה קצת מרחמים, וזה סימן טוב - אבל יש סימנים אחרים, והם לא על הדשא. בשבוע שבו אלישע לוי מתפטר סתם ככה באמצע הפגרה; בשבוע שבו משה חוגג מתנהג כמו טרול באגו טריפ; בשבוע שבו כל הכותרות נוגעות רק לפוליטיקאים ומאבקי עסקנים, וגם אחרי הפסד ההתאחדות והאוהדים מתעסקים רק בשאלה למי התקשר נתניהו; אין פלא שזה נגמר כמו שזה נגמר, ומגלים שוב שהפערים מסקוטלנד הם קצת יותר מטכניקה, הגבהות, בעיטת פנדל וטיפת מזל.