הפריך עוד מיתוס: על הדמעות של ערן זהבי

לכל ספר יש, או לפחות אמורים להיות, שלושה חלקים עיקריים: הפתיחה, השיא והסיום. נקודת הפתיחה, האקספוזיציה, עלולה להיות מייגעת וטרחנית. בהרבה מקרים היא גם נשכחת. זה נכון, למשל, לרומן "ערן זהבי בנבחרת ישראל" שרץ מזה כעשור במהדורות שונות. מי זוכר מתי הוא הגיע לנבחרת, באילו נסיבות, מה היה משחק הבכורה שלו? לאף אחד לא אכפת. אם ככה, מותר לדלג היישר לשיא, ל-2 בספטמבר 2017.

זו הייתה נקודת השפל של זהבי בגלגול הנוכחי שלו ככוכב-על. קפטן נבחרת ישראל משליך את הסרט לדשא, אוי לבושה. בעידן שלפני הקורונה זו הייתה סיבה מספקת כדי שהארץ תגעש. יודעים מה? סביר להניח שזה היה מייצר אפקט דומה ופותח מהדורות גם בעידן הקורונה. אין עוד ספורטאי פעיל בישראל שמעורר כזאת התפרצות של אמוציות כמו זהבי, עיין ערך "פרשת הרמקולים" בסביון.

אחרי השיא הזה באו עוד מיני-שיאים - ההתנצלות, החזרה, השלושער נגד אוסטריה ובכלל, הקמפיין המוצלח שכמו שאומרים חברינו באמריקה, הוריד לו את הקוף מהגב והסיר את הטענה לכך שהוא לא תורם לנבחרת. במהותם, סרט הקפטן וצרור השערים במוקדמות היורו שונים אבל מאוד דומים - הם נתפשו כאקט אגואיסטי. הנה ערן שדואג רק לעצמו, שנעלב מקצת קריאות בסמי עופר, שכל גול שלו מכניס לו עשרות אלפי דולרים נוספים לחשבון, במישרין או בעקיפין. זהבי, העידו בעבר שחקנים לא מעטים, הוא אחלה חבר לקבוצה, אבל ציבורית הוא נתפש כרודף בצע ונהנתן. המעצר האחרון עשה שירות לא רע לתדמית הזאת.

הדמעות של זהבי הפוכות לכל מה שהכרנו. את העובדה שהוא רגיש ידענו, אבל כמעט תמיד זה נראה כאקט של הגנה עצמית, אולי אפילו נרקיסיזם. הוא מאז ומעולם ענה לעיתונאים, הגיב לכל כותרת קטנה נגדו, שמר על כבודו בכל הכוח. הפעם היה פה משהו אחר. הוא בכה. ולא סתם בכה, בכה אחרי משחק נבחרת. מתי, מאז אייל ברקוביץ' אחרי אוסטריה ב-2001, ראינו שחקן של נבחרת ישראל שופך ככה את הדמעות? ממתי בשני העשורים האחרונים למישהו בכלל אכפת מהנבחרת?

כשמתייחסים לדמעות של זהבי, צריך לזכור את הלך הרוח הכללי לפני ההתמודדות בגלזגו. זה היה משחק שניצחון בו מול נבחרת סקוטית חסרה ובהחלט לא עדיפה יקרב אותנו ליורו ראשון אי פעם. ובכל זאת, באוויר נמהלו בעיקר תחושות של אדישות, עייפות וסרקזם. עד שריקת הפתיחה זה לא הרגיש כמו משחק גדול, אבל פתאום, בזמן אמת, יש איזשהו חלחול, מעניין אותנו מה קורה בין נורבגיה לסרביה, אם כי במידה צנועה יחסית לגודל המעמד. בשעה שסדר היום שלנו נע סביב דאגות קיומיות כמו פרנסה, משפחה וכדורגל (לא בהכרח בסדר הזה), עוד ניצחון או פחות ניצחון של נבחרת ישראל הלעוסה גם כך לא באמת יוסיף לנו למורל.

דווקא התחושה האנמית הזאת מצדנו היא שמעצימה כל כך את העצבות של זהבי. הרי לו היה מרגיש כמונו, היה ניגש למיקרופון בסיום ויורה קלישאות כמו "זה הכדורגל" או "בקמפיין הבא נצליח יותר". לא, הוא מירר בבכי, הסתגר בחדר ההלבשה, הצהיר שימשיך עוד שנתיים, רוקן את הקישקע הרגשי. אפשר שוב ללבוש את מסכת הציניות ולטעון שכמו תמיד, הוא חשב רק על עצמו באותו רגע, אבל מהו "עצמו"? זהבי הרי כבר החטיא פנדלים בעבר, הוא כבר הודח עם הנבחרת מטורנירים, יש לו מורשת של ווינר ובעיטה כושלת אחת לא תשנה את זה. גם רוברטו באג'ו וסוקרטס החמיצו, וזה קרה במעמדים הרבה יותר גדולים. אין חוזה חדש על הכף, את הפינה הזאת הוא סגר לפני שלושה שבועות.

אלה היו דמעות נטו של ספורטאי. אפשר לאהוב את זהבי או פחות לאהוב אותו (בשני המקרים בצדק, הוא ברנש עם מורכבות), אבל קשה להתווכח על מהות הדמעות הללו. זה היה בכי של אחד שאכפת לו. לא צריך ללכת רחוק מדי כדי להעריך את התכונה הזאת. די אם נסתכל על אנשי הציבור שלנו, שמפרים את אמוננו יום אחרי יום, על המוסדות שמקשים על חיינו, על סדר היום הבלתי אפשרי שכפתה עלינו המציאות, על הדאגות הקיומיות שמחייבות אותנו לעשות אך ורק לביתנו, על מנת שנבין כמה "אכפתיות" היא מושג שכמעט לא קיים פה יותר. אם נוכל לקחת משהו מהמשחק של יום חמישי, זו העובדה שגילינו לפחות דמות ציבורית אחת בישראל שמסוגלת לקחת ללב.