מהי תחרותיות? מה המניעים שלה, ואיך היא באה ליד ביטוי? תחרותיות מצטלמת הכי טוב אם אתה במקרה מעל שני מטרים, מזיע ומתנשף, ובנוי כמו כמו פסל שיש ניאו-קלאסי. אריק ספולסטרה לא בדיוק עונה להגדרה - מאמן ממוצא אסיאתי-אמריקני, עם תסרוקת מוקפדת, ידיים שלובות בכוח, וחזות ממוצעת בעליל. רייצ'ל ניקולס לא צריכה לעמוד על שרפרף בשביל הריאיון עמו בפתיחת הרבע הרביעי (ספו אמנם מתנשא לגובה של 188 ס"מ, אבל בואו לא ניתן לעובדות לבלבל אותנו).
היא שואלת שאלה, וכיאה למאמן לחוץ שיש לו דברים אחרים על הראש בעיצומו של משחק שעשוי להגדיר לו את הקריירה, הוא מתעלם ממנה כליל בתשובתו: "זה מה שכולם רוצים. זו תחרות נהדרת… שתי הקבוצות, בזירה… בשביל זה באנו". על פניו - תשובה ריקה שקל לדלג מעליה. במיוחד כשהמשחק מתרחש במקביל. אבל משהו במבט המרוכז של ספו, שיכול לרתך מתכות, משהו באינטנסיביות השקטה הזו, חושפים לגביו אמת עמוקה יותר.
הדרך של אריק ספולסטרה לכתבת בפרופיל בוואלה (ולסדרת גמר חמישית כמאמן ראשי) לא הייתה ממש סלולה עבורו מינקות. אולי רגע לפני שניפול לשבלונה המוכרת של סיפור סינדרלה ראוי להבהיר - כשאנחנו מדברים על השחקנים והמאמנים שמרכיבים את הליגה הזו, אנחנו מדברים על האנשים הכי טובים בעולם במקצוע שלהם. ככאלה, כולם הגיעו לשם בניגוד לציפיות, ולכולם אפשר לתפור נרטיב כזה או אחר שמשווה להם פן הירואי מסוים - ובצדק! אם כן, מה הופך את ספו לשונה, אם בכלל?
אולי זו העובדה שהוא עשה הכל לפי הספר, בלי לעגל פינות, בלי יותר מדי פרוטקציות או אפילו מזל. אולי מה שחריג בסיפור של אריק ספולסטרה הוא שהסיפור שלו לא כזה חריג - מהבחינה הזו ספולסטרה הוא מיקרוקומוס של ההיט: "תראו כמה אפשר להשיג רק דרך עבודה קשה!" בעולם שבו הנסיבות הן הכול - כישרון, נתונים, מזל, והזדמנות - בא אדם כל בוקר למשרד, הוריד את הראש, והמשיך מאיפה שעצר ביום הקודם. בלי טריקים ממולחים, בלי צירופי מקרים, בלי קאץ'. וזה עבד. מי היה מאמין. לעבוד זה עובד.
ב-1995, לאחר שתי עונות בליגה השנייה בגרמניה, בהן שימש כעוזר מאמן-שחקן, ספולסטרה קיבל הצעה להצטרף לצוות של ההיט כעורך וידאו. למעשה, ספו נמצא בארגון לפני פט ריילי, שהגיע לא הרבה אחריו. בחסות מוסר עבודה, אפס הסחות דעת, ונחישות שקטה שימשיך להקרין גם שנים אחר כך, בראיונות עם רייצ'ל ניקולס, אריק התקדם במעלה סולם המשרות, עד שיום אחד ראה שאין אף אחד מעליו. ב-2008, כשריילי החליט להפסיק לאמן את הקבוצה הוא קידם את ספולסטרה. 12 העונות של ספו כמאמן ראשי הופכות אותו למאמן הוותיק ביותר ב-NBA אחרי גרג פופוביץ'. בזמן שלמאמן הממוצע יש חיי מדף של חלב 3%, ספולסטרה הפך לחלק בלתי נפרד מהארגון.
שגיא רפאל ואורן לוי כותבים ספר לסיכום עונת 2019/20 ב-NBA. בואו להשתתף בחגיגה
למען האמת, ספולסטרה מצוי בכזה סינכרון עם ריילי ומיאמי, שאנחנו לא תמיד שומעים על הארכות החוזה שלו אפילו - הוא פשוט חלק מהתפאורה בשלב הזה. לאחרונה גילינו, כמעט במקרה, שיש לו תמריצים בחוזה שמספקים לו 120 אלף דולר על כל ניצחון, למשל. מה ששמעתם. לאחר שמוסיפים את הסכום שכבר צבר מהניצחונות לשכר הבסיס העומד על כ-3 מיליון דולר על פי הדיווחים, אנחנו כבר מתקרבים ל-10 מיליון דולרים העונה. מסתבר שריילי ובעלי הקבוצה, מיקי אריסון, יודעים מה יש להם ביד.
אבל ביטחון תעסוקתי לא היה תמיד חלק מובן מאליו מהקריירה שלו. כמו כל מאמן שעולה מתוך הארגון, היו הרבה ספקות לגבי יכולותיו במרכז הבמה. שטף השאלות רק התגבר כשריילי הצליח לגייס את לברון ג'יימס וכריס בוש שיחברו לדוויין ווייד בקיץ 2010. משהו באפרוריות של ספולסטרה כלפי חוץ העלה את התהיה - האם המאמן הצעיר בנוי להתמודד עם סוללת כוכבים חד-פעמית שכזו? האם לא ראוי שמי שינהג במכונית מירוץ יהיה נהג מירוצים?
הסקפטיות התקשורתית המשיכה לדפוק על דלתות הארגון בכוח, במיוחד אחרי פתיחת עונה מבשרת צרות ומאזן 8:9. אפילו הקהל במשחקי הבית דרש מריילי לחזור לאמן - ממש כמו שעשה ריילי ב-2006, כשפיטר את סטן ואן גנדי בעונת האליפות. גם הכוכבים לא התעלמו מהקולות שבחוץ. והרגישו שאולי דרוש שינוי. על פי דיווחים, ווייד וג'יימס נכנסו למשרדו של ריילי, וזה היה ווייד, שהתנסח בזהירות: "תגיד פט, מדגדג לך לחזור לאמן לפעמים?" ריילי לקח את הרמז העבה ומחץ אותו בתקיפות בו במקום. ספולסטרה הוא מאמן. הוא לא הולך לשום מקום. יש לכם בעיה? לכו אליו.
ריילי דאג ליישר את ההדורים גם בצד השני. דייויד פיזדייל, שהיה אז עוזר מאמן בקבוצה, תיאר את האינטראקציה של צוות האימון עם ריילי באותה תקופה, בשיחה מרתקת שנערכה עם בריאן ווינדהורסט מ-ESPN. "בוקר אחד מוקדם, אנחנו יושבים במשרד, בלחץ איום… חייבים להתחיל לנצח. דפיקה על הדלת - זה היה פט. חשבנו שהוא עומד לפטר אותנו. הנה זה בא…פט מתיישב ואומר לנו: חבר'ה, אני צופה באימונים בכל יום…אתם עושים הכול נכון. תסמכו עלי - הקבוצה הזו הולכת להתפוצץ. וחסר לכם שלא, כי אני לא חוזר לאמן".
וכך היה. ההיט ניצחו את 12 המשחקים הבאים שלהם, ו-21 מתוך 22. הם הפסידו את האליפות לדאלאס של דירק נוביצקי, אבל זכו בשתיים הבאות כחלק מארבעה גמרים רצופים תחת ספו - המאמן שאף אחד לא טרח לספור. גם אז, כמו היום, הוא לא נראה מוטרד מהפער שבין כמות הקרדיט שהוא מקבל לכמות שמגיעה לו בפועל. למאמן ב-NBA יש יותר מדי עבודה גם בלי העיסוק בדברים כאלה.
עוד בוואלה!
בכלל, מצחיק לחשוב על ההיט כעל ארגון צווארון כחול, שמתחזק אתוס נוקשה כל כך, מיליטנטי אפילו, במיקום גיאוגרפי כיפי ומטורלל כמו מיאמי. כך למשל את מחנה האימון הראשון של השלישייה הגדולה הם ערכו בבסיס צבאי של חיל האוויר האמריקאי. עצירות הגנתיות לא נקראות "Stop" אלא "Kill". השחקנים נדרשים להגיע בכושר למחנה האימונים לפני כל עונה, ונמדדים לפי אחוז השומן שבגוף שלהם. כשמישהו לא מתיישר - הוא לא נכנס לאימון. תשאלו את ג'יימס ג'ונסון. אין חוכמות, ולאף אחד לא אכפת אם אתה מרוויח 13 מיליון דולרים לעונה.
ההיט וריילי לא חפים מטעויות - ג'ונסון, דיון ווייטרס וחסן וויטסייד הם רק חלק מהחוזים הרעים שהכבידו עליהם בשנים האחרונות לפני שהם מצאו להם בתים חדשים. הם ניסו להיפטר מגוראן דרגיץ' - שנראה כמו אולסטאר בפוסט-סיזן הזה - לפני תחילת העונה ונכשלו. אך לצד כל אלה, הקבוצה שמה את עתידה בידיים של האנשים הנכונים, שתחת ספולסטרה וריילי בנו תרבות ארגונית שהיא מושא להשראה ל-29 המקבילות שלה בליגה. בין חריצי הבלטות הם מצאו את דאנקן רובינסון, דריק ג'ונס ג'וניור וקנדריק נאן. באם אדבאיו וטיילר הירו הגיעו בבחירות מאוחרות בלוטרי. ההיט לא מסתמכים על שום דבר חוץ מעל עצמם.
ומהצד השני ניצבת קבוצה שדווקא שואבת בשמחה את כל האופי הזוהר של העיר שאותה היא מייצגת. כשלוס אנג'לס עלתה לגמר, אחרי הניצחון בסדרה מול הנאגטס, ממטרי הקונפטי כיסו את הפרקט. קונפטי לא היה חלק מהסצנה לאחר הניצחון מול בוסטון. במיאמי עושים דברים אחרת. נשארה להם עוד עבודה. סדרת הגמר תחל ב-4:00 לפנות בוקר.
הלייקרס מציגים להיט את המשוכה הגבוהה ביותר שראו בבועה. על הנייר זו הסדרה של הלייקרס להפסיד, אבל אלה היו רוב הקולות גם מול הבאקס, שההיט העיפו בסוויפ ג'נטלמנים, והסלטיקס, שזזו הצידה אחרי שישה משחקים. ג'ימי באטלר ואדבאיו רגילים לתפקיד של האנדרדוג שבא לחרב מסיבה של מישהו אחר - ומצטיינים בו. הסגל של ההיט עמוק משל הלייקרס. ההגנה האזורית המפורסמת של ספו תעשה עוד סיבוב הופעות, בהנחה שהלייקרס לא יאכלו אותם בריבאונד ההתקפה, ובצד השני נראה את הקלעים של מיאמי מתרוצצים עם ובלי הכדור סביב צמד הכוכבים עד שמשהו יפתח.
ההיט באים לעבוד, והם יכריחו את היריבה לעמוד ברף המאמץ שהם מציבים. הבועה עשתה להם רק טוב - בניגוד לקבוצות אחרות, ההיט לא זקוקים לצעקות של 15 אלף צופים בשביל לבוא לשחק (ואפשר להכניס כאן גם בדיחה על הקהל המנומנם שלהם, פתוח להצעות). השחקנים ניצלו את הפגרה בשביל להשתפר ולהתחזק - דראגיץ' בכושר משוגע, והרו כבר לא רוקי, לא מעניין אותי מה כתוב ב"באסקטבול רפרנס". בזמן שקבוצות אחרות מתמודדות עם בעיות של דיכאון, בדידות ושעמום, נראה שתנאי הבועה נתפרו במיוחד עבור הקבוצה הזו ומה שהיא מייצגת.
והלייקרס? הם כהרגלם, בלה לה לנד - מבחינתם יש רק סיום אפשרי אחד לשנה המטורפת הזאת. האוהדים מהוליווד מדברים כבר במונחים של גורל. זה לא שהם מרגישים שהם ניצחו כבר, אבל מבחינתם אפשר כבר לדלג לשלב הזה כי הוא בלתי נמנע. ויש כמובן את המורשת של לברון ג'יימס. לא שההיט צריכים אקסטרה מוטיבציה, אבל תהיו בטוחים שריילי חיכה לרגע הזה מאז שלברון עזב ב-2014. אם יש חורים בשריון של לברון, ספו הוא המאמן שידע איך לתקוף אותם. ההיט יבואו מוכנים ויעשו את מה שהם עושים כמו תמיד - בלי שומן עודף ובלי בולשיט.
בנובמבר ספולסטרה יחגוג יומולדת 50, הוא ישמח אם המתנה שלו תגיע קצת מוקדם יותר הפעם.
שגיא רפאל ואורן לוי כותבים ספר לסיכום עונת 2019/20 ב-NBA. בואו להשתתף בחגיגה
