וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שרביט הקסם: לברון ג'יימס מעביר את המושכות לאנתוני דייויס, וזה מפחיד

25.9.2020 / 19:00

בסדרה מול דנבר הלייקרס מצאו את הנוסחה שתגרום להם לשילוב המפחיד בין שני הכוכבים הגדולים שלהם להאריך ימים: ה-MVP דייויס הופך למוציא לפועל, המנטור לברון מאציל סמכויות והופך כל טראבלמייקר לנכס. ואיך מיאמי שוב הצליחה למתוח את גבולות ההיגיון? רביץ מנתח

פרנק ווגל נואם אחרי הניצחון של לוס אנג'לס לייקרס/מתוך האתר הרשמי של הלייקרס

שתי סדרות הגמר האיזורי נמצאות כרגע במצב של 1:3, מה שאומר שאין שום סיכוי שיהיה מהפך באף אחת מהן. אנחנו נמצאים בשלב בסדרה בו רוב הקלפים של שני המאמנים נשלפו והמשחקים מוכרעים על ידי רמת ביצוע, התפתחויות חריגות והיכולת להגיב אליהן ביום נתון. משחק 4 בגמר המערב היה דוגמא יפה למשחק בו שתי הקבוצות קרובות לשיא היכולת שלהן וניצחה אותו הקבוצה שיש לה מעט יותר כלים בשני הצדדים. משחק 4 בגמר המזרח היה דוגמא יפה למשחק בו שום דבר לא מתנהל בהתאם לתוכניות, שתי הקבוצות מתקשות לתפקד במחצית הראשונה וכוכב לא צפוי עושה את ההבדל.

רייג'ון רונדו, לוס אנג'לס לייקרס מול דנבר נאגטס. AP
הלייקרס פשוט יותר טובים. רונדו מול פורטר ג'וניור/AP

גמר המערב

אנתוני דייויס הוא כרגע המועמד המוביל לתואר הלא קיים של ה-MVP של הסדרה, וכל משחק שעובר הוא מחזק את הקייס שלו לתואר ה-MVP של הלייקרס בפלייאוף הזה. הפעם היחידה בקריירה של לברון ג'יימס בה ניתן היה בכלל להעלות את השאלה מי השחקן הטוב ביותר בקבוצה שלו הייתה ב-2011 עם דוויין ווייד, וגם זה קרה רק בגלל הקריסה של לברון בגמר מול דאלאס, לפני כן לא היה ספק מי השחקן הבכיר של מיאמי. זה קורה השנה, בין היתר, בגלל שנדמה שלברון נמצא מעט מעבר לשיא, הוא כבר לא משתלט על משחקים ועל סדרות כפי שעשה בקליבלנד. אבל קינג ג'יימס הוא עדיין השחקן הטוב בעולם, גם בגלל שרוב המתחרים על התואר נחשפו בחולשותיהם בפלייאוף, לכן היכולת של AD להגיע לרמה דומה מעידה קודם כל עליו.

דייויס הגיע לפלייאוף הבועה כשבאמתחתו רק 13 משחקי פלייאוף ורק סדרה אחת אותה ניצח. מכיוון שרק בפוסט סיזן ניתן להעריך את גדולתו האמיתית של שחקן, הרזומה הדל הותיר אותנו עם סימני שאלה משמעותיים לגביו. הפלייאוף הזה עונה על כל סימני השאלה ומבהיר שדייויס הוא כיום אחד השחקנים הטובים בעולם ורק נכנס לשיא הקריירה שלו, כבר אין ספק שההצטרפות שלו לקבוצה של לברון היא המהלך המשמעותי של העונה הזו וכנראה גם של העונות הבאות. דייויס הוא סקורר שאין דרך לעצור באחד על אחד כשהוא חם ואחד משחקני ההגנה הטובים בליגה גם על הכדור (מול שחקנים מחמש עמדות) וגם רחוק מהכדור, היכולות הללו רק הופכות למשמעותיות ובולטות יותר בשלבים המאוחרים של הפלייאוף. הוא למד להשתלט על המשחק בדקות המנוחה של לברון, ובמשחק 4 למד גם לדרוש את הכדור כשהוא חם, לא לשמור כוחות לרגעים אחרים אלא לנצל את המומנטום בזמן שהוא קורה.

ניתן להניח שעם השנים דייויס יהפוך למוציא לפועל העיקרי של הלייקרס בזמן שלברון יעשה את כל השאר. לברון מסוגל להשפיע על המשחק ועל הקבוצה שלו בכל כך הרבה דרכים פרט ליכולת להשיג נקודות, ואם הוא ו-AD ימצאו את האיזון הנכון הוא יוכל להמשיך לעשות את זה גם כשכבר לא יהיה שחקן של 25-30 נקודות למשחק. אולי הדוגמא הטובה ביותר להשפעה של לברון על שחקנים היא היכולת של שני הוותיקים שהפכו לחשובים ביותר בצוות המסייע בסדרה הזאת: רייג'ון רונדו ודוויט הווארד. השניים נעו בין קבוצות רבות ובשנים האחרונות גרמו ליותר נזק מתועלת בחדר ההלבשה ועל הפרקט, אבל בקבוצה של לברון הם מתגייסים למשימה ומבצעים בצורה מושלמת את תפקיד השחקן המשני. לברון הופך עם הזמן לשחקן שהקבוצות שלו חסינות מבעיות בחדר ההלבשה, גם השחקנים הבעייתיים ביותר בליגה יודעים להתמקם לצידו.

עוד בוואלה!

אחרי ההתעלות ההגנתית: לברון "עדיין מדהים", או מקבל יותר מדי כבוד מהשופטים?

לכתבה המלאה
שחקני לוס אנג'לס לייקרס לברון ג'יימס, אנתוני דייויס. AP
אחד לומד להשתלט על משחקים, האחר לומד להאציל סמכויות. לברון ואנתוני דייויס/AP

סימן השאלה האחרון שנותר ללייקרס לפתור, מבחינתי, קשור למשחק ההתקפה במאני טיים. בשלושת המשחקים האחרונים, השיטה הקבועה בה בדקות ההכרעה לברון כופה חילוף ומשחק אחד על אחד מול מיס-מאץ' או שומר חלש נראתה הרבה פחות אפקטיבית, השומרים של דנבר פיתו אותו לזרוק מבחוץ והוא בעיקר החטיא. התקפת הלייקרס היא התקפה קלאסית של קבוצת לברון כפול שתיים, עמדת המוצא שלה היא של כוכבים בלתי ניתנים לעצירה באחד על אחד או בפיק נ' רול והיכולת להגיב לכל ניסיון של ההגנה להתמודד עם המצב. רוב הזמן זה עובד, אבל במאני טיים לברון מתקשה לשכנע את ההגנה שצריך להגיב מולו בפאניקה. ההתקפה הכי טובה של הלייקרס בדקות ההכרעה מול דנבר היא ההגנה שכופה עצירות ואיבודים ומאפשרת להם לרוץ וריבאונד ההתקפה, מאוד יכול להיות שהשנה זה יספיק כדי ללכת עד הסוף.

קבוצה שלא קוראים לה דנבר נאגטס הייתה יכולה להישבר אחרי משחק 4. זה היה משחק טוב מאוד של הקבוצה של מייק מאלון, שקיבלה הצגה גדולה מג'מאל מארי ויכולת גבוהה של שלושה שחקני משנה. מכיוון שזו דנבר, ניתן לראות במשחק הזה מסר ללייקרס להמשך הסדרה: אנחנו לא הולכים לשום מקום, בשביל לסגור את הסדרה תהיו חייבים להמשיך לשחק ברמה של המשחק האחרון עד לרגע האחרון. כל משחק מחדש ההתקפה של הנגאטס מוצאת דרך להיות יעילה, למרות שההגנה שמולה עושה עבודה נהדרת. זו היריבה הראשונה שמנצחת חלק גדול מהפוזשנים בהם יוקיץ' מנהל את המשחק ושאר השחקנים נעים ללא כדור. לברון ודייויס הם שניים ממכסי השטח הטובים בליגה, וגם שאר שחקני הלייקרס מפריעים למסירות ולזריקות כל הזמן. לשבעה מתשעת שחקני הרוטציה של ווגל יש לפחות חטיפה למשחק, לשישה מהתשעה יש לפחות חצי חסימה. ואיכשהו, למרות הכל, היעילות ההתקפית של דנבר גבוהה מאוד (114.3 נקודות ל-100 פוזשנים).

משחק השחמט בין ההתקפה של דנבר להגנה של הלייקרס זה החלק המהנה ביותר בסדרה הזאת. ווגל סימן לעצמו כמטרה לקחת ממארי ויוקיץ' את השלשות בפיק נ' רול ביניהם, אז מאלון החל להביא למהלך שחקן שלישי שמייצר חסימה נוספת ונותן לכוכבים מעט יותר מרווח. במשחק השלישי ווגל שלף את האיזורית שכמעט הובילה למהפך, למשחק הרביעי מאלון הגיע עם פתרון: במקום לדחוף כדור בכוח ליוקיץ' בהיי-פוסט מול איזורית מתכווצת, הוא עוקף אותה מסביב ומגיע די בקלות לשלשות חופשיות מהפינה. במאני טיים לברון עבר לשמור על מארי בזמן שדייויס נשאר בתפקידי עזרה ביום בו יוקיץ' התקשה ליצור לעצמו מצבי זריקה. המשך יבוא. מבחינת דנבר, הסדרה רק התחילה.

ניקולה יוקיץ', לוס אנג'לס לייקרס מול דנבר נאגטס. AP
הנאגטס הבהירו הלילה: לא נוותר עד שלא יורידו אותנו מהפרקט בכוח. יוקיץ'/AP

גמר המזרח

במזרח, בינתיים, מיאמי עלתה ליתרון של 1:3 בגמר האיזורי ולמאזן של 2:11 בפלייאוף תוך שהיא ממשיכה למתוח את גבולות ההיגיון. המשחק הרביעי מול בוסטון ייזכר כמשחק של טיילר הירו: רוקי נחמד שתפקד כשחקן משלים ראוי לאורך הפלייאוף ומדי פעם הראה פוטנציאל להתפתח לשחקן משמעותי, שפתאום סיפק את אחת ההצגות הגדולות ביותר של רוקי בשלב כל כך מתקדם של הפלייאוף אי פעם. הדבר המרשים ביותר במשחק 37 הנקודות שלו, אחת התצוגות ההתקפיות האיכותיות ביותר בפלייאוף הבועה, הוא שזה לא נראה כמו הבלחה חד פעמית של שחקן שתפס יום, אלא כמו משהו שעוד כמה שנים הוא יוכל לעשות בעקביות.

הירו כבר עבר את הגבול שבין מומחה שלשות לבין שחקן התקפה שלם שהשלשות הן עמדת המוצא של משחק ההתקפה שלו. הוא יכול לעלות לקליעה גם מכדרור וגם ביציאה מחסימה (ובאם אדבאיו הוא כנראה החוסם הטוב בליגה לשלשנים), והצורך של ההגנה להגיב לכך מאפשר לו לחדור, למסור ולנוע לסל ללא כדור. הוא מקבל החלטות עם הכדור ברמה גבוהה מאוד (3.9 אסיסטים על 1.6 איבודים בפלייאוף) ויכול לשמש כמוביל כדור משני. אחרי כזאת הצגה בכזה מעמד, צריך להתחיל להתייחס אליו ככוכב נוסף בקבוצה המסקרנת שנבנית במיאמי לשנים ארוכות. פט ריילי מצא עוד אולסטאר פוטנציאלי בקצה הלוטרי.

זה לא מקרה שההצגה הנדירה של הירו הגיעה בקבוצה שיודעת לשחק עבור השחקנים החמים שלה טוב יותר מכל קבוצה אחרת בליגה. הנתון שמסביר הכי טוב את מיאמי הנוכחית הוא שלשישה שחקנים שונים שלה היה בפלייאוף הזה משחק של לפחות 22 נקודות. אני לא בטוח אם יש לזה תקדים בתולדות הליגה. כאשר דאנקן רובינסון חם כל הקבוצה תעבוד כדי לסדר לו זריקות גם כשההגנה עושה הכול כדי לעצור אותו, בתקופה בה ג'יי קראודר להט החברים לקבוצה כל הזמן חיפשו אותו על הבלטה האהובה עליו, אם באם אדבאיו חד מיאמי תעזוב הכל כדי לשחק עליו בפיק נ' רול, אם ג'ימי באטלר מוצא מיס-מאץ' שהוא אוהב כולם יזוזו הצידה וייתנו לו לחצוב את דרכו לצבע.

זה לא מקרה שבאטלר מופיע כאן כעוד שחקן בחבורה. הוא אמור להיות כוכב הקבוצה, אבל הוא מתעקש לא לתפקד ככוכב סטנדרטי, לא לדרוש את הזריקות שלו אלא לתת להתקפה ללכת לאן שמתאים לה באופן טבעי. יש פרשנים שמבקרים אותו על כך שהוא לא לוקח על עצמו מספיק ממשחק ההתקפה עד למאני טיים (עליו הוא נוטה להשתלט), אבל זה בדיוק מה שמאפשר את הזהות הייחודית של מיאמי. באטלר נחשב לאורך השנים לשחקן שלא קל לאמן ולשחק לצידו, אבל מאז ומתמיד הוא חיפש מערכת וחברים לקבוצה שהוא יכול לסמוך עליהם, ובמיאמי הוא קיבל את זה. למשחק 4 הוא דווקא הגיע אגרסיבי, מהפוזשן הראשון הוא חיפש לכפות חילוף שישאיר עליו את קמבה ווקר ותכנן להמשיך בכך לכל אורך המשחק, אבל ברגע שהירו התחיל ללהוט הוא שוב זז מעט הצידה כדי לתת את הבמה לכוכב החדש.

שחקני מיאמי היט טיילר הירו, גוראן דראגיץ'. GettyImages
לא הבלחה חד פעמית. טיילר הירו/GettyImages

בוסטון יכולה להרגיש שהסדרה הזאת שוויונית לחלוטין (שתי הקבוצות קלעו מספר זהה של נקודות) ושהיא מסוגלת להטות אותה מעט לכיוונה, אבל היכולת של מיאמי למצוא כל משחק דרך חדשה ומפתיעה ליצור נקודות הופכת את הסיכוי לנצח אותה שלוש פעמים ברציפות להרבה יותר קטן. בראד סטיבנס כבר חשב שהחזרה של גורדון הייוורד שינתה את יחסי הכוחות בסדרה באופן משמעותי, בעיקר בזכות ההרכב הנמוך שנראה מצוין בינתיים. זה מדגם פצפון, אך ב-11 דקות החמישייה של ווקר, הייוורד, מרכוס סמארט, ג'ייסון טייטום וג'יילן בראון סיפקה רייטינג התקפי מטורף של 169.2 נקודות ל-100 פוזשנים. זה לא הרכב נמוך קלאסי, הוא יכול להתקשות מאוד בריבאונד ואין בו אף שחקן שבנוי להתמודד עם שחקני פנים, אבל ג'יילן בראון מצליח לכפות על שחקנים גבוהים ממנו זריקות קשות בצבע. במשחק הדחה, יכול להיות שלא תהיה לסטיבנס ברירה אלא לתת לחמישייה הזאת הרבה יותר דקות. במקרה כזה, מעניין יהיה לבחון את התגובה של ספולסטרה, למשל האם הוא ינסה לתת לבאם כדורים בפוסט - זה לא המשחק שלו אבל הוא יודע לנצל שם מיס-מאצ'ים.

לאורך הפלייאוף בוסטון נראית כמו קבוצה טובה מאוד שצוברת ברגעים אלו את הניסיון שיהפוך אותה למועמדת של ממש לאליפות בשנה הבאה. קמבה עוד לא התחבר לקבוצה עד הסוף, סמארט ובראון נהדרים אבל לא יציבים בקליעה שלהם, ובעיקר נראה שלא מרגישים מספיק מתי הם חמים ומתי הם קרים, הייוורד רק חזר מפציעה, אפילו טייטום הנפלא עדיין נמצא בתחנה הלפני אחרונה בדרך לליגה של הגדולים ביותר. על הספסל יש כמה צעירים שעם עוד קצת השתפשפות יוכלו להיות שחקני רוטציה משמעותיים, בעיקר הוויליאמסים גרנט ורוברט. לפעמים הצעד הנוסף קורה תוך כדי הפלייאוף, ואולי ההרכב הנמוך יאפשר את זה, אבל גם אם מיאמי תתברר כיותר מדי עבורם השנה יהיה הרבה למה לצפות מהסלטיקס בשנים הקרובות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    5
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully