בואו נפתח דווקא בחדשות המעניינות שלא דיברו אתכם עליהן במהלך השבוע האחרון בכלל ואתמול בפרט. בניגוד למצב האוכלוסייה הכללי, נראה שליגת העל בכדורגל דווקא כן מסוגלת לפתח חסינות עדר לקורונה. הפועל חדרה, בני סכנין ועכשיו גם מכבי תל אביב עם מכת הידבקות, שעוד עשויה להתפשט למספר גדול יותר של שחקנים. אחרי הכול, בניגוד לאוכלוסיה הכללית, פה מדובר בדבוקות מצומצמות, כשנשא אחד יכול להדביק חצי קבוצה. בהנחה (שטרם הוכחה, יש להדגיש, אבל סבירותה גבוהה) לפיה נדיר עד בלתי אפשרי להידבק שוב, לא מן הנמנע שבתוך חודש עד חודשיים יימצאו תסמיני קורונה בקרב רוב שחקני ליגת העל, מה שיאפשר בתאוריה את המשך קיום המשחקים באופן שוטף יחסית.
עד כאן התאוריה, שאולי הגיונית אבל מרחיקת לכת, וכעת למציאות הכואבת: איש לא תכנן או בנה על כך ש-13 שחקנים ואנשי צוות של האלופה יימצאו חיוביים יומיים לפני משחק מכריע על ההעפלה לליגת האלופות. אף אחד גם לא כיוון לכך שמכבי תל אביב תקפיא את פעילותה בליגה למשך שבועיים לפחות, אבל זה קרה, וזה מחייב היערכות מחודשת של כל הגורמים, מהקבוצה ועד מנהלת הליגות.
לפני מספר חודשים היה לי דין ודברים עם גורם במנהלת הליגות. הוא טען שהם עושים הכול כדי למגר את הקורונה מהמגרשים ולהמשיך לשחק בבטחה, אני טענתי שהם לא חושבים דיים על טובת השחקנים. ניטש בינינו ויכוח, חלק מהנקודות שלי היו נכונות, גם חלק לא מבוטל משלו. "ומה לגבי החיבוקים אחרי גולים?" שאלתי והוא השיב "השחקנים נמצאים באותו חלל. נכון, רצוי שיקפידו לא להתחבק, אבל בסופו של דבר יש קומון-סנס".
קשה היה להאשים אותו אז על העלאת הטיעון הזה. שחקן כדורגל מבקיע, אין קהל באצטדיון, הממתק היחיד שנשאר לו הוא לחלוק את הרגע הגדול עם חבריו. אינסטינקט. זה לא חל רק בארץ, זה קרה ועדיין קורה בכל העולם, אבל אחרי תוצאות הבדיקות אתמול אפשר להגיד את המשפט שהביאו אנשי כחול-לבן לתודעתנו, לאחר שחברו לממשלת הליכוד ונשאלו על אמירותיהם בעבר על ראש הממשלה ומפלגתו: "אמת שהייתה נכונה לשעתה". עכשיו הופך פתאום העניין הזה של חגיגות השחקנים, שהיה קומון-סנס, לראשון במעלה. יפה תעשה מנהלת הליגות אם תורה כעת לאכוף אותן במשנה תוקף ובכל האמצעים העומדים לרשותה. נכון, זו לא הבעיה היחידה, כשאתה יורד לגליץ' מול שחקן יריב או לוקח ביד כדור אאוט מחבר לקבוצה עדיין גדול הסיכוי שתידבק, אבל במקרה כמו זה של מכבי תל אביב אין לנו אלא ללכת לראיות הנסיבתיות: החגיגה המתועדת היטב אחרי כל שער היא החשודה המיידית בהתפרצות.
עוד בוואלה!
את אירופה נעזוב לרגע בצד. ההחלטות שם ממילא לא קשורות אלינו ואין לנו כל השפעה, בין אם המשחק יידחה ובין אם לאו. המשך הפעילות של ליגת העל הוא שנמצא כרגע בסכנה. גם אם הליגה פעילה רשמית, במתכונת הנוכחית מדובר בגווייה מהלכת. הפועל חדרה הוחשכה אחרי משחק אחד, סכנין מנסה למחות משפטית על מה שכבר כינתה "משחק הקורונה" בנתניה, ואנחנו צפויים לעוד הרבה טלטלות ומצבים אבסורדיים שבהם לקבוצה זו או אחרת 5 ו-6 משחקים חסרים, אותם תצטרך להשלים באינטנסיביות לאחר הפסקת פעילות של מספר שבועות. תחרותיות והזדמנות הוגנת אין פה.
ועדיין, מדובר בענף שמפרנס אלפי משפחות ושניזון מתעשיית כסף ומעניין רב סביבו. אי אפשר פשוט להוריד את השלטר, לכן מנסים לתמרן ככל האפשר ובאמצעים הקיימים. האתגר שמונח בפתחה של המנהלת להמשך העונה עצום. שם ובקבוצות עצמן יעשו הכול כדי למזער את הנזקים העתידיים, אבל לא ברור איך יעמדו במשימה הזאת. בועה כמו ב-NBA אי אפשר לייצר פה, וישראל של היום היא כבר לא מדינה אדומה, היא מדינה שחורה, שונה לחלוטין מהחזון הוורוד של סוף מאי. בידוד אמיתי לשחקנים? הצחקתם אותנו. גם אם הם לא יילכו למסיבות הם ימשיכו לקנות בסופר או להוציא את הילד מהגן, כי מה לעשות, יש להם מחויבויות של בני אנוש.
למה שקורה עכשיו עוד יהיו השלכות רבות בהמשך העונה. קשה לסמוך על קטיעה מידית של שרשרת ההדבקה, אבל נדמה שהגענו למצב שבו גם מנהלת הליגות, גם הבעלים וגם השחקנים הבינו שאי אפשר יותר לבלף ולעגל פינות, שבידוד צריך להיות בידוד, שחגיגות מרפקים צריכות להיות הטרנד היחיד - לא העיקרי ולא המוביל, היחיד - אחרי שער. אולי עכשיו כולם, מהשחקנים ועד אחרון אנשי הצוות, יבינו שלא מדובר בהמלצה, אלא בעניין קיומי.