שחקן גדול לקבוצות בינוניות: הפלייאוף שפוצץ את הבלון של ג'יימס הארדן

לא משתפר מדי שנה כמו הכוכבים ההיסטוריים, לא סוחף את חבריו כמו המנהיגים האמיתיים, לא מנצל את שטח ההפקר שאחרים למדו להשתמש בו בפלייאוף. יש הרבה אבות לכישלון של הרוקטס - אבל אורן לוי בטוח שג'יימס הארדן הוא האשם המרכזי. בקצב הזה, יוסטון יכולה לשכוח מאליפות

מפגינים חסמו אוטובוס של ה-NBA (מתוך טוויטר)

הוא טוב מדי בשביל לענות לתיאור "שחקן גדול של קבוצות קטנות", אבל בשלב הזה חייבים לקבוע - ג'יימס הארדן הוא שחקן גדול של קבוצות בינוניות.

נתחיל הפוך: לטעמי הארדן בהחלט יכול להיות המנוע ההתקפי של קבוצה אלופה, יש יקום אלטרנטיבי שבו זה קורה. דריל מורי הוא כנראה הג'נרל מנג'ר הטוב בליגה כיום. באמצע העונה הרוקטס התחתנו רשמית עם הסמול-בול כשהעבירו את קלינט קאפלה בטרייד שבו קיבלו את רוברט קובינגטון. המהלך שעשה מורי - יחד עם הארדן והמאמן מייק ד'אנתוני - הוא אמיץ, יצירתי, ובעל היגיון פנימי ראוי. הארדן מצדו הוכיח שהיעילות ההתקפית שלו בעונה הרגילה מתחרה עם השמות הגדולים בהיסטוריה. אז למה הבוקר ויתרתי סופית על האפשרות שהארדן יוכל להיות השחקן הכי דומיננטי בעולם לריצת פלייאוף של הרוקטס? למה הבוקר התפוצץ הבלון?

בזמן שכוכבים אחרים מגוונים את המשחק שלהם בכל עונה, מחזקים חולשות, ומוסיפים אלמנטים שיהפכו אותם לטובים יותר - הארדן מתמקד בטפל, והופך למעין קריקטורה של עצמו עם כל שנה שחולפת. כך למשל, בעוד והאחרים משפרים באוף-סיזן את היד החלשה, את הכושר הגופני, את ההגנה, ואת העבודה שלהם ללא כדור, הארדן בוחר לשים את מרצו במהלך אחד-על-אחד הזוי מספיק בשביל שהוא אפילו לא ינסה אותו במשחק רשמי. זאת אחרי שוויתר לגמרי על יצירה לעצמו ולאחרים מטווח חצי-מרחק.

הוא אפילו לא בכושר הגופני שהוא צריך להיות בו בשביל לשחק את כל הדקות שהוא עצמו מתעקש לשחק. הוא נופל מהרגליים בסיום כל עונה. אי אפשר לנתק את הפיזי מהמנטלי. מדובר בהקרבות ששחקנים מוכשרים פחות ממנו כבר עשו לפניו. עם כל הכבוד להתקפה המרשימה שהארדן בנה ביחד עם ד'אנתוני ומורי ביוסטון, ככה לא בונים חומה.

* שגיא רפאל ואורן לוי כותבים ספר לסיכום עונת 19-20 בליגת ה-NBA. בואו להשתתף בחגיגה

עוד בוואלה! NEWS

הלייקרס הביסו 96:119 את יוסטון, ועלו לגמר המערב לראשונה אחרי עשור

לכתבה המלאה
בדרך לאן? הארדן, הלילה (צילום: GettyImages)

ועוד מילה על השיטה - הדבר היחיד שפחות אפקטיבי במשחק המודרני מזריקה שמגיעה מחצי מרחק, הוא ויתור טוטאלי על שימוש בכל השטח הזה במהלך המשחק. ההתקפה של יוסטון פורחת בעונה הרגילה, אבל ההתאמות ועליית הרמה בפלייאוף נוגסות ביעילות שלה יותר משהן נוגסות ביעילות של התקפות אחרות (אפשר להוסיף לספסל הנאשמים גם את קואץ' באד והבאקס). זה קורה עונה אחרי עונה וזה כבר יותר מבליפ בראדר. הארדן בן ה-31 סיים זה עתה את הפלייאוף השמיני שלו עם הרוקטס. לצד שני הפסדים בסדרות מרשימות מול הווריירס, הרוקטס אכזבו, בצורה אפית, לא פעם ולא פעמיים, כאשר משחקו של הארדן נותר הרחק מהסטנדרטים שהציב בעונה הרגילה.

לציוות עם ד'אנתוני יש חלק מרכזי בכך - בזמן שהוא מעודד את השחקנים המשלימים לזרוק בלי חשבון, ד'אנתוני ממש לא מעצים אותם. מדובר במאמן מבריק ופורץ דרך, אבל יש משהו ציני כמעט במשחק ההתקפה של יוסטון. משהו שסותר לחלוטין את האופי הספונטני והמהנה של משחק כדורסל כפי שהוא משוחק ברמות הגבוהות באמת. כשהכדור בידיים של הארדן עולה היעילות של כל פוזשן בפני עצמו, אבל על הדרך נרמסת היצירתיות, הרוח הקבוצתית, וכל סיכוי שהיה לרוקטס להגיב באופן מפתיע להגנות שיודעות איך להאט ולתסכל את הזקן. עוד ניגע בשילוב החורק עם ווסטברוק, אבל שורש הבעיה לא מצוי שם.

אנחנו נוטים לשכוח, אבל הכתם הכי גדול בקריירה של הארדן הגיע בכלל בניצחון. הקאמבק ההיסטורי של הרוקטס מול הקליפרס במשחק השישי בסדרה מ-2015 הגיע אחרי שהארדן כבר ויתר לחלוטין על המשחק וצפה בו מהספסל. כתמים נוספים כיסו מאז את השטח, ורובם בהפסדים מביכים. רובם היו מול קבוצות שהיו טובות עד מעולות, אמנם. ועדיין, השבריריות המנטלית שהקבוצות של הארדן מציגות היא לא משהו שאפשר פשוט לדלג מעליו.

אחרי הפסד מפתיע במשחק הראשון, הלייקרס ממשיכים לשלב הבא אחרי ארבעה ניצחונות רצופים. הציוץ של חשבון הטוויטר לייקשואויו (מופיע למטה) ציין את ההבדל בין הקבוצות על ידי השוואה בין ההתנהלות של אלכס קארוסו לחברו מהקולג', דניואל האוס, המשחק ברוקטס. הקשר בין שני המקרים אמנם אקראי לחלוטין, ומדובר בהשוואה קצת פופוליסטית, אבל ניתן לראות איך היא אומרת משהו גם על מנהיגי שתי הקבוצות.

עוד בוואלה! NEWS

לברון: "אני ווינר, תמיד הייתי כזה". הארדן: "חסרה לנו רק חתיכה אחת"

לכתבה המלאה

בזמן שלברון לוחץ על קארוסו לוותר על החתונה של אחותו לפני שהפלייאוף התחיל בכלל, הארדן אפילו לא מצליח לוודא שהאוס יבגוד באשתו (לכאורה) באופן שלא מפר את כללי הבידוד בבועה. זה לא שהארדן הוא הבעיה כאן, אבל בניגוד ללברון, דמיאן לילארד, כריס פול, סטפן קרי ואחרים, הוא גם לא הפתרון.

עוד מנהיג שהארדן יכול ללמוד ממנו הוא 'קודמו בתפקיד', סטיב נאש. אנחנו רואים את ההבדל במנטליות של השחקנים המשלימים כשהכדור היה בידיים של נאש לעומת הארדן. האחרון נפיץ יותר התקפית, יעיל יותר. אבל האינטליגנציה הרגשית של נאש אפשרה לו להיות דומיננטי כל כך על הכדור, תוך שהוא שומר על המורל והמחויבות של כולם. זה לא רק שנאש היה מוסר טוב יותר, כי גם להארדן יש ראיית משחק נדירה, והוא גם לא אנוכי במובן הקלאסי של המילה. הוא יחלוק את הכדור בלי בעיה כשהשמירה הכפולה מגיעה, או כשמישהו פנוי לזריקה טובה. זה משהו אחר. יש מימד במשחק של כל המנהיגים האמיתיים שמעצים את האחרים, והוא פשוט חסר במשחק המתודי והרדוקטיבי של הארדן. זו כימיה קבוצתית שנאש דאג להזין, והארדן מניח שהיא פשוט אמורה לדאוג לעצמה.

וכל זה לפני שהגענו לפן השולי והטורדני ביותר של המשחק - ההגנה. ממש כמו שהרוקטס התאימו את ההתקפה שלהם לחסרון הכי גדול שלהם - הקליעה מבחוץ של ווסטברוק - הם עשו את אותו דבר עם החוליה החלשה שלהם בצד השני. במיוחד במהלך העונה הרגילה, הארדן, שמוציא כל כך הרבה אנרגיה כשהכדור אצלו, לא מסוגל או לא מוכן לעשות שום דבר מעבר למינימום ההכרחי. יוסטון יצרה סביבו שיטה הגנתית שמתבססת על חילופים בשביל להגן עליו. להגן עליו מפני הצורך להחליט, להגיב, או אפילו לזוז. דווקא בסדרה הזו ראינו קצת יותר נכונות מצדו לשמור, וכאילו כדי להכעיס, מסתבר שמתי שהוא לא מעביר את המוח שלו למצב טיסה, הוא דווקא לא רע בכלל. זו לא רק ההגנה בפוסט. הוא ממש מסוגל להניע את הרגליים ועוד למקומות הנכונים. איפה כל זה היה?!

על פניו, הארדן לא אמור להיות שומר רע: הוא גדול ואתלטי משחקנים בעמדה שלו, יש לו הבנת משחק עילאית, ואת כל המוטיבציה שבעולם - חיצונית, פנימית, אישית וקבוצתית - בשביל להצליח בצד הזה. הוא לא עושה את זה. מצב החיסכון בסוללה של הארדן נמשך לא רק כשהוא בהגנה, אלא בעצם בכל רגע שהכדור בידיים של אחד מתשעת השחקנים האחרים. אין שחקן שהניתוק שלו מהמתרחש בוטה יותר. זה נראה שהוא עושה טובה כשהוא בכלל עובר את קו מחצית המגרש, ואפילו זה לא קורה תמיד. אם הוא משחרר את הכדור תהיו בטוחים שהוא לא יעשה מאמץ לקבל אותו בחזרה.

איכשהו, כל האמור לעיל לא מונע מהארדן להיות אחד מהשחקנים הכי טובים בתבל. אם כך, כשלוקחים בחשבון שהרעיון שהשחקן הטוב בקבוצה חייב להיות המנהיג המרכזי שלה הוא לא יותר מהמצאה של הספורט האמריקאי, אפשר לדמיין מציאות אחרת. מציאות שבה הארדן יחבור למישהו, מנהיג טבעי, שיחסוך ממנו את נשיאת העול הזה, ויפנה אותו להיות הנשק ההתקפי הכי מפחיד בליגה. לא יותר ולא פחות.

אז את מי הארדן צריך לצידו? למרבה הפלא, אני לא שונא את ההתאמה שלו עם ווסטברוק מבחינה אישיותית. השניים חברים טובים. ווסטברוק אנרגטי ואגרסיבי, והארדן מכבד אותו ומעריך אותו, בניגוד לכריס פול, למשל. הבעיה עם ראס מצויה בפן המקצועי, שם הוא לוקח יותר ממה שהוא נותן, בטח בהשוואה לכוכבים אחרים. היעדר הקליעה שלו פשוט חנק את ההתקפה של הרוקטס עד שהם היו חייבים להפטר מקאפלה. כשהכדור לא אצל ווסטברוק הוא נכס שלילי, מה שגורם לכדור "למצוא אותו" יותר מדי פעמים. קבלת ההחלטות שלו שערורייתית, והיא קטלנית עוד יותר בשיטה של הטילים, המסתמכת על מעט מאוד החלטות פר פוזשן בהשוואה לשאר הליגה.

אם כן, הסמול-בול של יוסטון נשמע מאוד עקרוני אבל הוא הגיע מתוך הכרח המציאות. על אף שמדובר בשחקנים שזכו בפרס ה-MVP בעברם, והוכיחו את עצמם בתור שניים מהדמויות המרכזיות של זמנן, בשלב הזה ניתן כבר לומר שזה לא יעבוד עם שניהם. על אף כל הכישרון, הדינמיקה ביניהם מזכירה קצת את הדחליל ואיש הפח. האחד כולו רצון בלי מחשבה, והשני כולו מחשבה בלי רצון (אני מגזים, אני יודע. זה כיף, תנסו פעם).

בשורה התחתונה, כשלוקחים בחשבון את הנכסים שויתרו עליהם ביוסטון, והבעלים החדש וה"מחושב" מבחינה כלכלית, קשה-עד-בלתי-אפשרי לראות איך הרוקטס יתמודדו על אליפות כשהארדן מתפקד בתור השחקן החשוב ביותר שלה.

* שגיא רפאל ואורן לוי כותבים ספר לסיכום עונת 19-20 בליגת ה-NBA. בואו להשתתף בחגיגה

כריכת הספר של שגיא רפאל ואורן לוי (צילום: עיבוד תמונה, אילוסטרציה)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully