יוסי אבוקסיס בן 50. את ההיכרות איתו עשה הכדורגל הישראלי ב-1987 כשהנער מבת ים חתם על חוזה בוגרים בהפועל תל אביב. אבל ההתחלה לא היתה קלה והמועדון האדום שלח אותו לדרך ארוכה, בטרם שב לשחק בקבוצה ובהמשך לאמן אותה. הפריחה שלו כקשר אחורי היתה די מאוחרת והגיעה לשיא רק בבית"ר ירושלים עם שנים קסומות שהביאו אותו גם לנבחרת ישראל, כחלק מדור הזהב שבסוף גם הוא לא הצליח להביא אותנו לטורניר גדול. בדומה למסלול המפותל שעשה כשחקן עד שקיבל הכרה כאחד הגדולים שהיו כאן בתפקידו, גם כמאמן הוא יצא למסע ארוך בו פגש מועדונים קטנים יותר בכדורגל הישראלי כמו בני יהודה ובני סכנין, בטרם קיבל לידיו לפני פחות משנה את המנדט במועדון גדול כמו הפועל באר שבע. בין לבין היו פלירטוטים עם הנבחרת כעוזר מאמן ובקיץ האחרון כמועמד מוביל למשרת הלאומי, תחנה שאולי מחכה לו בעתיד.
יוסי, במה שונה יוסי אבוקסיס המאמן בגיל 50 מיוסי אבוקסיס עוזר המאמן בגיל 40 ומיוסי אבוקסיס השחקן בגיל 30?
"וואו. אני חושב שכמו כל בן אדם, כל עשור מקבלים יותר ניסיון ולומדים דברים חדשים. בגיל 30 כשחקן, לפעמים אתה עושה שטויות, מתעמת עם אוהדים של קבוצות ודברים כאלה. אז כמובן שבגיל 40 כעוזר מאמן אתה כבר עם יותר ניסיון בחיים. והיום, בתור מאמן, שכבר אחרי 9 שנים בליגה כמאמן, אתה לומד הרבה דברים: מה לא לעשות, מה כן לעשות. לצבור יותר ניסיון באימון, במשחק עצמו. בגדול, זה כמו כל בן אדם בחיים. יותר ניסיון ומנסה לעשות כמה שפחות טעויות".
סיפרת פעם שבתור ילד חלמת המון על הקריירה שתהיה לך. זה המסלול שהופיע בחלומות?
"האמת שכן. אתה יודע, את הקריירה התחלתי בגיל 9 בהפועל תל אביב ואז החלום היה לשחק בליגת העל ובנבחרת ישראל. זה חלום שהגשמתי. גם לקחתי תארים, אליפויות, גביעים, גם גביעים כמאמן. להגיע לקבוצות גדולות - זה היה החלום שלי. בסך הכל, כן, אני שמח לאן שהגעתי אבל תמיד אני שואף לעוד ועוד".
מה הכלל הכי חשוב שלמדת בחיים עד כה?
"לעשות הכל ביושר. לקבל כל החלטה, בכדורגל או בכלל, ביושר. כשאני הולך לישון אני יכול להיות שלם עם עצמי שעשיתי את הדבר הנכון. תמיד לעשות את הדברים הנכונים ולא לפגוע באנשים במכוון".
מכל השנים שלך כמאמן ובמיוחד כשחקן, מי השחקנים שהיית שמח לצרף לידך בהפועל באר שבע? שחקנים ששיחקו לצידך או שהתאמנו אצלך והיית לוקח לכל קבוצה
"לאורך קריירה ארוכה כל כך אני חושב שזה קשה לענות על זה. בבני יהודה שיחק איתי ניקולאי קודריצקי ז"ל, הוא היה אחד השחקנים הזרים הכי טובים ששיחקתי איתם. כשהייתי עוזר מאמן, היה את וינסנט אניימה שהיה שוער אדיר מבחינתי. בבית"ר ירושלים היו שחקנים גדולים כמו טרטיאק, דוד אמסלם, שאלוי, אוחנה. כמובן בהפועל תל אביב את פישונט שהיה איתי גם כן. זה מאוד לא פייר לענות על זה כי אשכח המון שחקנים. יש רשימה כל כך ארוכה. יסלחו לי כל אלה שאני לא מזכיר, זו פשוט רשימה ארוכה וקשה לי לזכור את כולם לאורך קריירה כל כך ארוכה".
התאמנת תחת טובי המאמנים. אתה יכול לנסות להביא מה לקחת מדרור קשטן, שלמה שרף, אלי כהן, ואלי גוטמן? למי מהמאמנים שהיו לך אתה הכי דומה?
"וואו. אני חושב שלמזלי, לזכותי, תגדיר את זה איך שתרצה, התאמנתי אצל כל המאמנים הגדולים שהוזכרו: אלי כהן, שהביא אותי לבית"ר ירושלים כשחקן, אם זה קשטן שהייתה לי מערכת יחסים מאוד מיוחדת איתו ושלמה שרף בנבחרת. גוטמן, כמובן, שאימן אותי והייתי תחתיו כעוזר מאמן. אני חושב שהשתדלתי, ועדיין משתדל, לקחת מכל אחד את הדברים הטובים שלהם. לכל אחד היה את האיכויות שלו ואת הייחודיות שלו. אני מנסה לקחת מכל אחד את הדברים הטובים ולשלב אותם".
מה מרגיע אותך אחרי יום קשה. מה גורם לך לצחוק?
"אחרי יום קשה? לראות ארץ נהדרת. תכנית כזו תמיד גורמת לי לצחוק".
אתה אדם אחר אחרי ניצחון ואדם אחר אחרי הפסד?
"כן. כן. אני משתדל לעבוד על זה. במהלך הקריירה אני מנסה לא לעלות לשמיים אחרי ניצחון ולא להוריד את הראש לאדמה אחרי הפסד. אם אני אוכל להגיד ביושר, אחרי ניצחונות אני מצליח לרוב להישאר עם הרגליים על הקרקע אבל אחרי הפסדים זה יותר קשה לי. אני עובד על זה שאקח לבאסה שלי רק יום אחד, ומיד לאחר מכן להמשיך ולהסתכל קדימה".
מה הרגע הכי מאושר בקריירה שלך?
"וואו, וואו. יש הרבה מאוד רגעים, קשה מאוד לבחור. כשחקן? האליפויות עם בית"ר ירושלים והמסע הגדול שעשיתי עם הפועל תל אביב בגביע אופ"א. זה היה מסע מטורף כקבוצה. כעוזר מאמן? הדאבל עם אלי גוטמן, הייתי אז עוזר המאמן. וכמאמן? שני הגביעים שבהם זכיתי".
והרגע הכי עצוב בקריירה?
"המשחק בין נבחרת ישראל לאוסטריה. כשהרצוג בעט את הכדור בין הרגליים לתוך החומה בדקה 94, כשהיינו כפסע מהפלייאוף. זו הייתה דרדל'ה כזו שנכנסה בתוך החומה. אני לא יכול לשכוח את היום הזה. (צוחק) אני חושב ששברתי שם את כל המראות והכיורים בחדר ההלבשה באיצטדיון רמת גן".
למה אתה מתגעגע מתקופת הילדות והנערות בבת ים?
"לזה שהיינו, בתור ילדים ונערים בהפועל תל אביב, מתאמנים בין 17:00 ל-19:00, מסיימים את האימון ואז עולים למתנ"ס וממשיכים לשחק עד שהיו מכבים לנו את האורות. זה היה קורה באזור 23:00 בלילה. כל השכונה והחברים היו מצטרפים למשחק. זה באמת משהו שאני מתגעגע אליו".
עוד בוואלה!
מה הפך אותך לאדם כל כך פרקטי? אחד כזה שרגליו תמיד על הקרקע.
"אני חושב שזה משהו שהגיע אליי מהבית. לא לחגוג יותר מדיי, תמיד לחשוב קדימה ולהבין שיכולים להיות ימים פחות טובים. תמיד, באמת, לחשוב שיש עוד מטרות קדימה ולא להסתנוור מהצלחה כזו או אחרת".
הרומן המורכב והלא פשוט עם אוהדי בית"ר ואוהדי מכבי תל אביב - אתה מעריך שזה יימשך עוד הרבה שנים?
"תראה, מבחינתי זה כבר נגמר, עם שני מחנות האוהדים. לגבי בית"ר - זה היה בגלל העזיבה שלי, לפני בערך 20 שנה. אני מבין את חלק מהאוהדים אבל מבחינתי זה נגמר כבר מזמן. אני יכול להגיד לך שאני מקבל המון הודעות טובות מאוהדי בית"ר. לגבי מכבי תל אביב - הקהל שלהם קילל אותי בכמה משחקים, אבל אמרתי כבר, אין לי משהו אישי נגד המועדון הזה".
אם לא היית כדורגלן ומאמן, לאיזה מקצוע היית הולך?
"אף פעם לא חשבתי על זה. מאז שאני זוכר את עצמי אני בכדורגל, ולכן מעולם לא הקדשתי לכך מחשבה. כל החיים שלי סביב כדורגל".
מה הייתה התקופה הכי מאושרת שלך כשחקן?
"בשתי קדנציות בבית"ר ירושלים. היינו קבוצה אדירה והיה כיף. היו אליפויות, היינו קבוצה שמחה והייתה הבנה עיוורת בין הרבה שחקנים. כל אימון שם היה כמו משחק מבחינת האמוציות. זו הייתה באמת קבוצה מיוחדת. ובנוסף, העונה של הפועל תל אביב, עם המסע באירופה. זו הייתה עונה חלומית מבחינת המועדון, מבחינתי באופן אישי. היו שם חוויות שנצרבות לעד".
עדיין זוכר את הופעת הבכורה בבוגרים? ספר עליה קצת.
"אני אגיד לך, זו הייתה הופעת בכורה בתקופה מאוד שונה. הבוגרים של הפועל תל אביב אז לא היו מקבלים כספים ועושים שביתות. הולכים לבית ברנר, הופכים להם את כל השולחנות ולא משחקים בשבת. ככה זה היה אז. זו הייתה תקופה של שחקנים גדולים בהפועל תל אביב, באמת. בגלל כל הסיטואציה הזו העלו כמה שחקני נוער ושיחקנו באותה עונה. אבל בגדול העונה המשמעותית הראשונה בבוגרים הייתה דווקא בליגה השנייה, שנקראה אז הליגה הארצית, שבסיומה רשמנו עליית ליגה. אם אני לא טועה זו הייתה 89/90".
הקדנציה הכי קצרה שלך במקום מסוים הייתה באשדוד. מה קרה שם שזה היה כה קצר?
"זה היה ניסיון של ג'קי בן זקן לעשות קבוצה איכותית עם כוכבים אבל זה לא צלח. בתקופה ההיא, האמנו שאם נעשה קבוצה כזו, כל הקהל האשדודי יגיע ויתמוך בקבוצה. ראינו שזה לא עובד. בסך הכול, זה נראה שהיו יותר מדיי שחקנים עם אגו בקבוצה הזו, יותר מדיי שחקנים על אותה משבצת וזהו - נפרדנו מהר".
הפועל תל אביב של עונת גביע אופ"א, כשהגעתם עד רבע הגמר, היא הקבוצה הכי גדולה בה שיחקת?
"אני חושב שגם הקבוצה הזו וגם בית"ר ירושלים עם שתי האליפויות הרצופות. אלו שתי הקבוצות הכי טובות ששיחקתי בהן".
היו לך בקריירה 124 כרטיסים צהובים ו 12 אדומים. איך היה ה-VAR משפיע על הנתון הזה?
(צחוק גדול) "אם ה-VAR היה אז לכל מספר שהזכרת למעלה, היית צריך להוסיף לו את הספרה 0 בסוף המספר. פי עשרה".
בעיני רבים היית מהקשרים האחוריים הטובים ביותר בהיסטוריית הכדורגל הישראלי. איך זה שקיבלת זימון ראשון לנבחרת רק בגיל 26 ופרשת עם 35 הופעות בלבד?
"פרצתי בגיל די מאוחר. אחרי שהייתי בהפועל תל אביב כשחקן מבטיח, הושאלתי לשנתיים והגעתי לבית"ר ירושלים בגיל די מאוחר. אלי כהן, השריף, הוא זה שהאמין בי, אחרי שהייתי בצפרירים חולון. הגעתי בגיל מאוחר בגלל זה הכול 'התאחר' אצלי מבחינת הקריירה, וגם מבחינת כמות המשחקים בנבחרת".
האם האמנת שערן זהבי יהפוך למה שהפך, בהתחשב בימים בהם לא כל כך נספר בהפועל תל אביב והרבה פעמים היית צריך להחזיק אותו ולתמוך בו כעוזר מאמן?
"לדעתי ערן זהבי בעצמו לא האמין שהוא יגיע למקום בו הוא נמצא עכשיו. הוא סיים נוער בהפועל תל אביב והושאל שנתיים לרמת השרון. אלי גוטמן המאמן שלח אותי פעם אחת לראות אותו כמושאל שם. אני יכול להגיד לך שגם כשהוא היה שם, ברמת השרון, הוא לא היה עילוי. אבל עם השנים, בעזרת עבודה מאוד מאומצת וקשה, וגם בזכות שינוי התפקיד שלו, שאם אני לא טועה אחראי עליו פאולו סוזה במכבי תל אביב, אני חושב ששם החל המהפך שלו. ערן זהבי הוא מודל לחיקוי לכל הילדים במדינת ישראל שיכולים לראות איך בעבודה קשה ובכישרון הוא הגיע לאן שהגיע".