הימים הראשונים של פלייאוף הבועה היו מוזרים אבל גם מוכרים. למרות הכל, זה פלייאוף, עם הדרמות, ההצגות האישיות, הכוכבים הגדולים ומאבקי השחמט בין המאמנים. הנה חמש נקודות על ארבעת הימים הראשונים (הכתבה נכתבה לפני משחקי שישי בלילה).
1. השינויים הבולטים ביותר שיצרה הבועה הם המחסור בקהל ובביתיות, אבל יכול להיות שהשינוי החשוב ביותר הוא בתנאי הפתיחה החריגים. הפלייאוף התחיל לאחר ארבעה חודשים ללא כדורסל ושבועיים של משחקי דירוג, זה לא מצב בו ניתן לבצע סוויץ' ולהגיע ליכולת שיא מאפס למאה. שחקנים שנעדרו מרוב או כל משחקי הדירוג, כמו מונטרז הארל ודניס שרודר, לא נמצאים בכושר משחק סביר. קבוצות שלא השתמשו בשבועיים האלה כדי להתחבר מחדש הגיעו לפלייאוף חלודות ופגיעות. אין קיצורי דרך. זה רלוונטי במיוחד לשלוש המועמדות הבכירות לתואר, שלושתן לא ממש ספרו את משחקי הדירוג וזה בא לידי ביטוי ביכולת חלשה והפסדים מוקדמים בסדרות שלהן. במצבים כאלה החסרונות הקטנים הופכים לגדולים, וכל אחת משלוש הקונטנדריות הדגישה השבוע את החסרונות שלה.
החיסרון הבולט של הלייקרס הוא המחסור בגארדים אמינים, מה שבא לידי ביטוי במיעוט קליעה מבחוץ ושחקנים יוצרים פרט לשני הכוכבים. שחקנים שלא קולעים ולא מבצעים פעולות עם הכדור כרגע, בטח לא יעשו את זה עוד חודש עם הלחץ הפיזי והמנטלי של השלבים המאוחרים של הפלייאוף. החיסרון הבולט של הקליפרס הוא בתיאום הקבוצתי. למשחק ההתקפה של הקבוצה של דוק ריברס אין שטף, בהגנה השחקנים שלו מרבים לבצע טעויות בסיסיות של חוסר תיאום שמול דאלאס עולות ביוקר. החיסרון הבולט של מילווקי הוא התלות המוחלטת ביאניס אנטטוקומפו ובתיאום הקבוצתי. הבאקס עוד לא מצאו את הקצב שלהם בבועה, מה שמבליט את המחסור בכישרון יחסית למועמדת בכירה לאליפות. יאניס עדיין בתחילת הקריירה שלו כאחד השחקנים הטובים בעולם ונראה שעוד מתקשה להתמודד עם קשיים, כדאי לזכור כמה כישלונות לברון ג'יימס עבר לפני שהתחיל לזכות בתארים וכמה סדרות יש ברזומה של קוואי לאונרד ופול ג'ורג'. יכול להיות שבדיעבד יתברר שטוב לקונטנדריות שהחסרונות שלהן נחשפים מוקדם, מה שימנע מהן להתעלם מהם עד שיהיה מאוחר מדי.
2. גם לאחר מהפכת השלשות, עד לא מזמן קבוצות שמעלות חמישיות בהן כל השחקנים מתפקדים כשחקני חוץ לכל דבר נותרו נדירות. לרוב הקבוצות עדיין יש שחקן פנים מסורתי, או כזה שזורק מדי פעם שלשות אך זה לא חלק מרכזי מהתפקיד שלו (כמו ג'ואל אמביד, יוסוף נורקיץ' ודניאל תייס, ניתן להכניס לרשימה הזו גם את ניקולה יוקיץ'). צירוף נסיבות הוביל לכך שלקראת הפלייאוף הנוכחי מספר קבוצות העמידו חמישיות של קלעי שלשות ו/או שחקני חוץ. יוסטון התחילה את הניסוי שלה כשוויתרה על קלינט קאפלה, הפציעות של דוויט פאוול ודומנטאס סאבוניס הפכו את דאלאס ואינדיאנה לקבוצות עם חמישיית שלשנים, ניקולה ווצ'ביץ' הפך מסנטר שזורק מדי פעם שלשות לסנטר שזורק הרבה שלשות והכניס את אורלנדו לרשימה. יחד עם מילווקי וטורונטו שהיו כאלה גם בעונה שעברה, בפלייאוף הנוכחי ניתן לדבר על שש קבוצות שמשחקות באופן עקבי עם חמישה שחקנים מחוץ לקשת השלוש.
זה הכדורסל של העתיד. כיום רוב הסנטרים האמריקאיים לא זורקים מבחוץ, אך בתיכונים ובקולג'ים גדל דור של גבוהים ששלשות הן חלק מהרפרטואר שלהם. הריווח המקסימלי משנה גם את משחק ההתקפה וגם את משחק ההגנה כפי שהכרנו אותו, כמעט בלתי אפשרי לעצור התקפות כאלה עם הגנה מסורתית שמתמקדת בנעילה של הצבע. הדגש עובר לקו ההגנה הראשון, בזמן שהסנטרים הכבדים ששומרים על הטבעת הופכים ללא רלוונטיים. ברוק לופז ואיביצה זובאץ, למשל, שני סנטרים עם נוכחות מאוד חשובה בצבע, הופכים להיות עול מול אורלנדו ודאלאס, בהתאמה. ריברס הרחיק את זובאץ מקריסטפס פורזינגיס מתחילת הסדרה, אבל אין לו ממש איך להחביא אותו מול המאבס. מה שמוביל אותנו לנקודה הבאה.
אל תפספס
3. כדי לנצח ארבע סדרות צריך סגל שיודע להתמודד עם חמישיות של חמישה קלעי חוץ. כדי לנצח ארבע סדרות צריך לקחת בחשבון יריבה כמו יוסטון, עם החמישייה הנמוכה והזריזה שלה, צריך לשרוד חמישייה כזאת הגנתית והתקפית. כדי לנצח ארבע סדרות צריך לצאת מהנחה שתהיה סדרה מול יריבה אחת לפחות שמתבססת על גודל, קבוצה כמו פילדלפיה או הלייקרס שחופרת פנימה, שולטת בריבאונד וקשה מאוד להגיע לצבע שלה. בקיצור, כדי לנצח ארבע סדרות כיום צריך גמישות של מתעמלת. אפשרות אחרת היא להיות אחת מהקבוצות הקיצוניות האלה ולהאמין שהיתרונות עולים על החסרונות, שניתן לנצח כל יריבה בתנאים שלך, להכריח אותן להיות אלה שמשנות. יוסטון לקחה את ההימור הזה כשהעיפה את כל שחקני הפנים מהסגל שלה, אולי גם הלייקרס לוקחת הימור דומה כשהיא ממשיכה להשתמש רוב המשחק בהרכבים גבוהים. אם השתיים הללו ייפגשו בסיבוב השני, מה שנראה מאוד סביר כרגע, זה יהיה קרב סגנונות מרתק.
הקבוצות הבכירות מנסות לבנות סגל גמיש ככל הניתן. למילווקי ולקליפרס יש כלים להתאים את עצמן לכל סוג של יריבה, גם אם זה אומר שיהיו שחקני מפתח בסדרה אחת שלא יהיו רלוונטיים באחרת. אך המאמנים לא לוקחים את הגמישות צעד נוסף קדימה. בשנה שעברה נדמה היה שמתחילה מגמה של קבוצות שמחליפות חמישיות גם בעונה הרגילה בהתאם למאץ'-אפ, אך הניסוי הזה דעך. בפלייאוף הנוכחי אין כרגע מאמן כמו סטיב קר שמוכן להעלות חמישיות שונות לסדרות שונות. מאמנים נזהרים מאוד לגעת ברוטציה הקבועה, בהרגלים ששחקנים פיתחו, ונוטים לשנות חמישייה רק כשהסדרה מסתבכת, בדרך כלל זה מאוחר מדי. מייק בודנהולזר עדיין ממעט להשתמש בחמישיות נמוכות עם יאניס כסנטר, דוק ריברס מנסה להחביא את זובאץ בהגנה במקום להחליף אותו. אולי ההבדלים שהולכים ומקצינים בין היריבות יכריחו גם את המאמנים השמרניים יחסית לחשוב על פתרונות קיצוניים בשלב מוקדם.
4. הבועה שייכת בינתיים, ברובה, לצעירים. דמיאן לילארד הוא אמנם כוכב הבועה, אבל פרט אליו השמות הבולטים הם של שחקנים בני 23 ומטה שנראים כמו פרנצ'ייז פליירס בהתהוות. דווין בוקר וג'ה מוראנט, שלא הגיעו לפלייאוף, סיפקו את הרגעים הגדולים שהופכים אותם לשחקנים שכבר אי אפשר לחכות לרגע בו הם יגיעו. בפלייאוף עצמו, שלושת הכוכבים הגדולים של ארבעת הימים הראשונים הם דונובן מיטשל, ג'ייסון טייטום ולוקה דונצ'יץ'. מיטשל הוא המפתיע מבין השלושה, הוא נראה כמו שחקן שדרך במקום ולא האמנתי שיש בו משחק של 57 נקודות בפלייאוף. זה היה משחק בודד ששינה לחלוטין את התפיסה לגביו. טייטום ממשיך את היכולת מהחצי השני של העונה. הוא פיתח זריקה קטלנית ברמה הארדנית - שלשה בסייד-סטפ ימינה שהוא קולע באחוזים גבוהים ובלתי אפשרי לעצור כשהוא נכנס לתנועה. אם נדבקים לצד ימין שלו הוא אוהב לחדור בשמאל ולסיים בפלואטר. גם מיטשל וגם טייטום הספיקו לצבור ניסיון פלייאוף שהופך אותם לשחקנים מאוד בשלים בשלב מאוד מוקדם בקריירה.
ויש את לוקה. את הניסיון שלו הוא צבר בעשרות משחקים מכריעים ביורוליג, בליגה הספרדית ובנבחרת סלובניה, אבל אולי הוא פשוט גאון הכדורסל החד פעמי שיודע הכל מראש, מקבילת הכדורסל לילד בן ה-12 שמסיים אוניברסיטה בהצטיינות. חשבנו שהוא יצטרך להסתגל להגנה של הקליפרס, בינתיים שחקני הקליפרס הם אלה שצריכים להתרגל אליו. דונצ'יץ' הוא תוכנת וויז אנושית, הוא יכול לחשב מסלול מחדש בכל צעד ולקבל החלטה מפתיעה אחרי שכבר נדמה שהוא במבוי סתום. פעם אחרי פעם שחקני הקליפרס נתפסים מופתעים מהטעיה ברגע האחרון או מתזמון המסירות שלו. אחרי הפציעה הלילה במשחק 3, שמטילה ספק על שיתופו במשחק 4, נדמה עוד יותר שמה שלוקה יצטרך ללמוד זה איך לשרוד פיזית סדרה. לא בטוח שהוא מסוגל לשמור על הרמה שלו (או, במקרה הזה, להימנע מפציעות) למשך סדרה שלמה כשהכל בדאלאס עובר דרכו. אבל זה כבר שיעור למתקדמים שלא אמורים בכלל לדבר עליו אחרי שני משחקי פלייאוף בגיל 21.
5. חידה - מה משותף ל-13 השמות הבאים: פרד ואנווליט, דאנקן רובינסון, ג'ו אינגלס, רויס או'ניל, רוברט קובינגטון, דנואל האוס, דוריאן פיני סמית', מקסי קליבר, דניאל תייס, ווס מתיוז, טורי קרייג, לוגנץ דורט וגארט טמפל? התשובה הראשונה היא שכולם שחקני חמישייה חשובים בקבוצות פלייאוף כרגע, התשובה השנייה היא שאף אחד מהם לא נבחר בדראפט. אל רשימת השחקנים המשמעותיים שלא נבחרו בדראפט ניתן להוסיף את סת' קרי, בובאן מריאנוביץ', בראד וונאמייקר ואלכס קארוסו שנמצאים ברוטציה של הקבוצות שלהם ואת קנדריק נאן שיצא מהרוטציה של מיאמי אחרי עונת רוקי נהדרת. רגע לאחר הגרלת הלוטרי, חשוב להזכיר שבחירה בדראפט לא צריכה להיחשב להישג בפני עצמה. זו רק נקודת פתיחה, הימור מושכל של מומחים שאחוזי ההצלחה שלהם די נמוכים. בחירה גבוהה יוצרת רף ציפיות שמוסיף מעמסה נפשית, לפעמים עדיף לבוא מלמטה ולבצע בפשטות וביעילות תפקיד של רול פלייר (למרות שואנווליט מתחיל להיראות כמו אולסטאר בהתהוות). בשנים האחרונות יש אינפלציה של שחקנים כאלה שנלחמים על מקומם והופכים לשחקנים חשובים בליגה.
בצד השני של המשוואה ישנם עשרות שחקנים שנבחרו די גבוה בדראפט ולא מצאו את מקומם בליגה. חלקם נפלטו לחלוטין וחלקם מחפשים בית ב-NBA. בחירות גבוהות שלא מיצו את עצמן יכולות להפוך למציאות לאחר מספר שנים. מי שמנצל את זה באופן הטוב ביותר הוא, כצפוי, דריל מורי. בזמן שהחמישייה של יוסטון בנויה משני שחקנים שלא נבחרו בדראפט ופי ג'יי טאקר שנפלט מהליגה וחזר, הספסל מבוסס על שלוש בחירות טופ 10 שקבוצות אחרות לא רצו. אוסטין ריברס שוחרר מפיניקס, ג'ף גרין שוחרר מיוטה, בן מקלמור שוחרר מסקרמנטו, ואף קבוצה לא קפצה עליהם. השלושה האלה השתלבו נהדר בסגנון של מייק ד'אנטוני ובשני משחקי הפלייאוף הראשונים סיפקו לו 15 שלשות משותפות. מורי סידר לד'אנטוני רוטציה של תשעה שחקנים שאת רובה הוא ליקט משאריות מחוממות של אחרים, בלי בחירות דראפט ועם מעט מאוד טריידים. יכול להיות שעוד ועוד קבוצות יתחילו לזנוח את הדראפט כמקום הטוב ביותר למצוא בו את הצוות המסייע לכוכבים.