עידן כהן תכנן את הקריירה קצת אחרת. הוא כבר עבר את שלב ההתחשלות בליגה הלאומית, חזר להפועל תל אביב מהדלת הראשית, הפך לשחקן הרכב קבוע במשך קרוב לשנתיים אצל קובי רפואה, עד שהעונה משהו הלך לאיבוד. זה התחיל בתקופת ניסו אביטן ונמשך בעידן ניר קלינגר, שם איבד סופית את מקומו בהרכב.
השבוע הוא הסביר בכנות מרשימה: "לפעמים אין לך על מי לכעוס כי זה חלק מהכדורגל. היה משחק גביע נגד הפועל קטמון שהייתי אמור לפתוח, אבל הייתי חולה. איאד אבו עביד נכנס, כבש שער ומאז היה מצוין והקבוצה רצה. אני חייב להגיד לזכותו שהוא ירק דם כדי לשמור על המקום שלו ורץ עם הקבוצה, לא יכולתי לבוא בטענות, צריך לדעת לקבל את זה".
לא לחינם כהן מגיב בבגרות מפתיעה חרף גילו הצעיר, 24. מאחורי המגן יש מסלול שעיצב את האישיות שלו כבר לפני הרבה שנים. כהן נולד בארצות הברית, לשם עברו הוריו ובנו משפחה. כשהיה בן שנתיים חזרה המשפחה לארץ, אבל כעבור שש שנים שוב עשתה את המסלול ההפוך ועברה לניו יורק. "גדלתי בדרום תל אביב וכבר התרגלתי לשכונה ולחברים, זאת הייתה מכה בשבילי לחזור לשם בגיל שמונה", הוא מספר, "לא השתלבתי, לא היה לי טוב, לא היו לי כמעט חברים. האחים שלי היו החברים היחידים שלי, לא היה לי מעבר. למדתי בבית ספר אמריקני ולא יהודי ואני זוכר שכשהתחלתי שם, לא הבנתי כלום. לא את השפה ובטח לא לכתוב. אני זוכר שבאתי לאימא שלי עם המחברת והאותיות - לא הבנתי כלום, רק העתקתי בלי להבין, בלי הפרדה בין מילים, פסיקים או נקודות".
כהן ממשיך: "אני זוכר שהייתי מאוד עצוב בהתחלה ואימא שלי הייתה מרגיעה אותי ומסבירה לי שלאט לאט דברים יסתדרו. הייתי אאוטסיידר, אבל לא הטרידו אותי. הייתי שחום ופיזית גדול יותר מבני גילי, כך שלא הייתי אחד שרוצים להתעסק איתו. בגיל 11 חזרנו עם אימא שלי לארץ ואבא שלי נשאר בחו"ל לפרנס. זה לא היה פשוט. אימא שלי תפקדה גם כאבא באותן השנים. הוא התעניין ותמך מרחוק, כמה שהיה יכול, אבל אימא עשתה הכול. היא הייתה מלווה אותי לכל המשחקים, כדורגל לא מעניין אותה, אז היא הייתה יושבת וקוראת עיתון - אבל העיקר שאני אדע שהיא שם".
היה קל לחזור לארץ?
"אימא שלי רשמה אותי לבית ספר ברמת חן, זאת שכונה אמידה ברמת גן והרגשתי שונה מאוד. זאת שכונה שונה ממה שהייתי רגיל אליה בדרום תל אביב, הייתי בין המזרחיים הבודדים שם. אני זוכר שנתתי איזה ספרינט על המגרש ושמעתי ילדים אומרים 'תראו את הכושי הזה איך הוא רץ'. לא לקחתי ללב, אפילו חייכתי, זה הצחיק אותי. דווקא השתלבתי שם טוב, התחברתי יפה לאנשים וצברתי הרבה חברים. לא הבינו איך אני יודע אנגלית שוטף, זה עזר לי, הייתי צריך עזרה בעברית יותר מאשר באנגלית.
"בארה"ב התחלתי לשחק בקבוצת הכדורגל המקומית ומאוד התחברתי למשחק. כשחזרנו לארץ שיחקתי בהכח רמת גן ובגיל 14 עברתי להפועל תל אביב. בהכח שיחקתי בכנף, אבל בהפועל המאמן אמר לי שאם אני רוצה לבוא לשם זה רק כדי להיות מגן. הלכתי על זה. כל השנים, גם בהתחלה בבוגרים, הייתי עובד בעבודות נוספות. דואר, מלצרות, עשיתי הכול כדי שיהיה לי כסף לממן את הכדורגל וגם לשפר את עצמי. אימונים אישיים, אימונים מנטליים, כל מה שאני צריך, עד היום אני שומר על זה, למרות העלויות, בשבילי זה מעל הכול. אני עובד עם מאמן בשם אדר רוזנברג מגיל 18, מנטלית, מקצועית, וידאו, כל משחק, אימוני טכניקה, זה על חשבון הכסף להוצאות ובילויים, אבל אני מכוון מטרה והיא להצליח בכדורגל. בגיל 16, כשקיבלתי זימון ראשון לנבחרת הנערים, הבנתי שכדורגל זה כל מה שאני רוצה לעשות".
כהן נזכר גם בטעות בתקופה בה שיחק בקבוצת הנוער: "כשהייתי בשנה הראשונה בנוער, בכיתה י"ב, התחלתי להתאמן עם הבוגרים. המאמן היה רן בן שמעון וכילד היה נדיר להיות על אותו מגרש עם דמארי, ורמוט וכוכבים נוספים. ואז היה לנו טיול שנתי של בית הספר וכשחזרתי ממנו, העיפו אותי מהבוגרים ומנבחרת הנוער. זו טעות שאני לא אחזור עליה. בשנה השנייה בנוער כבר לקחנו גביע עם אופיר בן חיים והתחלתי להתעצב כשחקן".
אחרי הנוער, כהן הושאל להפועל ראשון לציון ולבית"ר תל אביב רמלה. הוא עבר שתי פציעות קשות, קרע ברצועה הצולבת ושבר בעצם הבריח, ואז נקרא חזרה למתחם חודורוב, כשהפועל תל אביב התכוננה לעונה בלאומית. "כאחד שגדל בהפועל, אחת המטרות הייתה לשחק בקבוצה הבוגרת. חזרתי והיה לי טוב בלאומית וגם בעונה שאחריה. זה היה מדהים, הגשמת חלום. פתאום טירוף עם קהל, לשחק עם שחקנים כמו דגני וידין שאספתי מדבקות שלהם בסופרגול. עלינו ליגה, מגיעים לליגת העל - בית"ר ירושלים, דרבי, כל מה שחלמת, להיות חלק מהמשחקים הגדולים".
מה קרה בעונה האחרונה?
"בחצי הראשון של העונה כל הקבוצה התרסקה. דווקא היו שחקנים טובים, אבל זה לא התחבר ונראה רע מאוד. בגלל זה גם החליפו מאמן. קלינגר עבד על לחימה ואמונה, הביא רוח שונה, השפיע על כל שחקן באופן אישי. הרגשת מחויבות אחרת, אני לא יודע איך להסביר אבל כולם נדבקו בזה. לפעמים מספיק שינוי של החלפת מאמן כדי לעשות את ההבדל וזה קרה אצלנו".
לפני שנתיים שיחקת בנבחרת הצעירה ודיברו על עניין של קבוצות גדולות אחרות. העונה הלכת אחורה
"קודם כל גם אני קצת אשם בעונה הזאת, אולי בגלל הקיץ, שהייתי בהתרשמות בלוס אנג'לס והיו לי ציפיות להתקדם. באתי קצת לא נכון בראש לעונה הזאת וזה פגע בי, יש לי הרבה ביקורת עצמית. מכאן אין מה לעשות עם זה, לא בוכים, מרימים את הראש, עובדים קשה ומכוונים גבוה. אני מאוד מאמין בעצמי, יודע שאני שווה הרבה יותר ממה שראו עד היום ובטוח שעוד יראו".
עוד באותו נושא
איך הרגשת כשהודיעו לך ולניר לקס שרק שניכם צריכים לשחק בחודש יוני בלי לקבל שכר?
"זו הייתה תקופה הזויה. לקח זמן להבין שזה מה שקורה, אמרו לנו את זה רק כמה ימים לפני סיום חודש מאי. ברור שסירבתי, זה מעבר לכסף, זה ענין של יחס. ביום האחרון ארגון השחקנים התערב, משה סיני וניר קלינגר הכניסו אותי לחדר. משה אמר לי 'תדע לך שנלחמתי בשבילך, אני בשיחות עם ההנהלה ואני לא מסכים לזה ששחקן לא יקבל שכר, זה לא פשוט אבל אנחנו עושים הכל'. ניר אמר לי שזה פלייאוף צפוף ויהיו דקות לכולם. בשורה התחתונה, כנראה כדי לא לעבור על החוק, הציעו לי שכר חייל או מינימום, אבל אמרתי להם שאני לא מסכים. שוב, זה לא עניין של כסף. אם כל השחקנים מקצצים ב-50 אחוז, גם אנחנו צריכים להיות באותו הסכם, לא שיכריחו את המועדון לשלם לנו שכר מינימום. אף אחד לא עושה לי טובה ולא בריא בכלל להיות במצב כזה. עדיף לחתוך".
גדלת בהפועל, זה מעליב?
"הפועל תל אביב מועדון גדול עם קהל מדהים, אבל מבחינת הניהול זה לא היה מפתיע. קרו הרבה דברים במועדון. באופן אישי זה מעליב, אבל באותו רגע אני זוכר שאמרתי לעצמי שלא משנה מה יקרה, אני לא נשבר. ידעתי שזה רגע שאם אני נשבר בו, אני מתרסק והלכה לי גם העונה הבאה. אמרתי להם שאני לא מוכן ובאותו יום עשיתי שני אימונים. כבר חשבתי הלאה, ניתקתי את עצמי מהקבוצה, אפילו לא הסתכלתי על משחקים בפלייאוף".
איך זה משפיע על שחקני בית
"יש צעירים שמרוצים כי זה מסדר להם מקום, אבל בגדול כולם יודעים שמה שקרה למישהו אחר היום יכול לך מחר. משהו בהתנהלות לא טוב, אפשר לראות את זה גם עכשיו עם ביטול החוזים וכל מה שקורה עם דגני. הוא קפטן, הבלם הכי טוב בארץ, הקהל מת עליו, צריך לדעת לתת לו להרגיש הכי טוב בעולם ולא להיפך. משהו כאן לא עובד כמו שצריך וזה הנזק הכי גדול. אחד כמו דגני, אולי השחקן הכי חשוב בקבוצה, צריך לעשות הכל כדי לשמור עליו ושירגיש טוב ובמקום זה יש רק בלגן ועוד מעט בוררות".
תבעת את המועדון
"זה השלמות של הפרשות מתשלומים שצריכים לתת לי ועוד כמה דברים קטנים. כרגע המועדון גם תובע עבורי דמי השבחה, אני מקווה שירדו מזה כי אחרי ששולחים שחקן הביתה בצורה כזו, לפחות לא צריכים לשים לו רגליים, במיוחד בעידן הקורונה. אני אלך לדרכי ואאחל להפועל ולחברים שלי בהצלחה".
היית בהתרשמות בלוס אנג'לס FC לפני שנה
"כן, הדרכון האמריקאי עוזר לפעמים. הייתי שם שלושה שבועות. אני זוכר שבמהלך האימונים חולקנו לזוגות ושיחקתי פסים עם קרלוס ולה. אז אתה מבין עד לאן הכדורגל מביא אותך וכמה רחוק אפשר להגיע עם כוח רצון. הם לא הציעו לי חוזה, אבל זה נתן לי המון ביטחון ואמונה שאני יכול לעשות דברים גדולים. אני רק בן 24, עברתי המון כדי להגיע לבוגרים של הפועל מהדלת הראשית ועכשיו אני מתחיל את הדרך מחדש. אני בטוח שיקרו לי דברים טובים. אני מכוון לחו"ל אבל לא פוסל כלום, מקווה שלמרות הקושי בקורונה אצליח למצוא מקום שיאתגר אותי ואני אעשה שם קפיצה גדולה קדימה. אני מאוד מאמין בעצמי".