חמש על האש: אוליבייה ז'ירו הלוהט מחפש גביע אנגליה חמישי מול האקסית

במהלך חודש ינואר, עבר אוליבייה ז'ירו כמעט בכל בוקר במשרדו של פרנק למפארד על מנת להזכיר למנג'ר צ'לסי כי הוא נחוש לעזוב. מה הטעם להמשיך? בגיל 33, מצא את עצמו החלוץ הצרפתי הוותיק מחוץ לתוכניות. טאמי אברהם הצעיר קרע רשתות, וגם מישי בטשואי היה לפניו בסדר העדיפויות. לז'ירו, שברח מארסנל שנתיים קודם לכן על מנת לקבל דקות משחק כלשהן, נמאס. אנטוניו קונטה, שהביא אותו לסטמפורד ברידג', קרא לו הפעם להצטרף אליו בסן סירו במדים השחורים-כחולים של אינטר. גם טוטנהאם גיששה. ואולי זה לא אידיאלי לשמש גיבוי לרומלו לוקאקו או להארי קיין, אך עבור הסקורר המסופסל נראו אלטרנטיבות אלה עדיפות - מה גם שהמאמן הלאומי דידייה דשאן הבהיר לו כי סיכוייו להיכלל בסגל ליורו 2020 ייפגעו אם לא ישחק כלל.

"זה יכול לקרות", אמר למפארד על העזיבה, אך הציב תנאי אחד ברור - ז'ירו ישוחרר חצי שנה לפני תחום חוזהו רק אם יימצא לו מחליף. ומאחר ולא היה כזה עד לסגירת חלון ההעברות, הרי שהצרפתי נותר בדרום מערב לונדון. "חשבתי שלא אהיה כאן יותר, אך הנסיבות הסתדרו אחרת", הוא סיפר בצער. לפחות דבר אחד הובטח לו - למפארד טען כי ישלב אותו יותר בחלק השני של העונה. לאור הפציעה של אברהם, היה קל יותר לתת מילה כזו, גם אם אופטימיות גדולה לא היתה שם בכל מקרה.

חצי שנה חלפה מאז, והמצב השתנה ב-180 מעלות. ז'ירו הוא החלוץ הפותח של צ'לסי, מקומו לא מוטל בספק, חוזהו הוארך בשנה נוספת באפריל, וביולי הוא פשוט לא יכול להפסיק לכבוש, עם שישה שערים בשבעה המשחקים האחרונים בכל המסגרות. אי אפשר להגזים בתרומתו להעפלתה של צ'לסי לליגת האלופות, כי הוא שם כדורים קריטיים ברשת בנצחונות על אסטון וילה, ווטפורד, קריסטל פאלאס, נוריץ' ו-וולבס. הצרפתי היה גם זה שהבקיע את השער הראשון וסלל את הדרך ל-1:3 מפואר על מנצ'סטר יונייטד בחצי גמר הגביע. כעת, במוצאי שבת, הוא יפגוש את האקסית המיתולוגית בגמר - אחרי שכבר עזר לכסח את התותחנים שנה קודם לכן בגמר הליגה האירופית.

בעונה שעברה, אצל מאוריציו סארי, יועד ז'ירו לתפקיד בעיקר במסגרת האירופית. הוא הפציץ 11 שערים והיה מלך הכיבושים של המפעל, כולל הצגה ב-1:4 הנפלא על ארסנל בגמר בבאקו. במסגרות האחרות הוא בקושי שיחק. אצל למפארד, כמעט ולא ראה ז'ירו את הדשא בליגת האלופות, ובאופן כללי נדחק הצידה בכל החזיתות - עד שפרץ בחזרה לתודעה כדי לחוות את אחת התקופות הפוריות בקריירה על אדמת אנגליה. הוא לא רק מבקיע, אלא גם יוצר שיתופי פעולה מוצלחים עם חבריו לחוד, במיוחד עם כריסטיאן פולישיץ' אשר מספק לו אינספור כדורי רוחב, וגם זוכה ללא מעט שטחים פנויים בתמורה.

"אוליבייה הוא שחקן קבוצתי שמתנייד בחוכמה עם הכדור וללא הכדור. חבריו אוהבים לשחק איתו, ואני שמח מאוד שהוא איתנו", אומר למפארד, וזה ממש לא חדש. המתבונן מהצד לא תמיד מעריך עד הסוף את ראיית המשחק המשובחת של הצרפתי, אך אלה שנהנו להיות לצדו אהבו זאת מאוד. אדן הזאר קבע עוד ב-2018: "ייתכן שז'ירו הוא חלוץ המטרה הטוב בעולם. הוא יכול להחזיק את הכדור, ויכול גם לפרוץ איתו. הוא תמיד שם לב לתנועה שלך. תענוג לשחק איתו". וגם אנטואן גריזמן היה זקוק לז'ירו על מנת לפרוח בשורות הנבחרת. הציוות הזה היה מרכזי בזכייתה של צרפת במונדיאל. אפשר לגחך, כמובן, על העובדה כי ז'ירו לא מצא את הרשת ברוסיה, אבל צרפת לא תיפקדה במשחק הראשון מול אוסטרליה כאשר דשאן בחר לוותר עליו. רק כאשר הוחזר ז'ירו להרכב, הכול הסתדר לפתע.

אפשר לזלזל בו, וקארים בנזמה עושה זאת בתדירות גבוהה, בין היתר בשל הקנאה כלפיו האיש שהיה במקומו בסגל ובהרכב באליפות אירופה הביתית ובגביע העולם. "אל תשוו פורמולה 1 עם קרטינג", הצהיר כוכב ריאל מדריד, וסירב לחזור בו. ואולם, דווקא בנזמה אשר ניגן במשך כמעט עשור כינור שני לכריסטיאנו רונאלדו בסנטיאגו ברנבאו, צריך להבין טוב מכולם את האיכויות של יריבו. הסגנון של ז'ירו שונה, אך המהות דומה - הוא מעמיד את עצמו לטובת הכלל. כמו כל חלוץ, הוא אוהב להבקיע, אך זו לא המטרה החשובה ביותר מבחינתו.

בכל הקשור לאופי, מעולם לא היו טענות לז'ירו. אפילו בתחילת העונה הנוכחית, כאשר היה ברור כי למפארד הולך עם הצעירים, ואברהם - בוגר האקדמיה ששב מהשאלה באסטון וילה - דחק אותו לחלוטין, היחסים בין השניים היו נהדרים. "אוליבייה הוא כמו אח גדול עבורי, והוא נותן לי הרבה עצות. יש בינינו תחרותיות בריאה, אבל אני מאושר להתאמן איתו. הוא חלוץ נהדר ששימש עבורי השראה, ועכשיו הוא עוזר לדור החדש. לפעמים אתה בהרכב, ולפעמים לא, אבל תמיד חשוב לשמור על ריכוז ולהישאר מקצוען. ז'ירו הוא כזה", אמר אברהם.

ואכן, על אף הכמיהה החזקה לעזוב, המשיך ז'ירו לשמור על כושר מעולה באימונים, והצטיין כאשר קיבל הזדמנות וניצח את טוטנהאם בפברואר. גם פגרת הקורונה המאולצת לא הורידה אותו מהמסלול. הוא התאמן בבית, התחבר לרכיבה ארוכה על אופניים, וחזר למגרשים במצב טוב עוד יותר. במשחק האחרון נגד הזאבים הוא אפילו דהר לכדור במהירות של כ-30 קמ"ש. חודשיים לפני יום הולדתו ה-34, זה לא רע בכלל - והחלוץ ממש לא מתכוון לעצור כאן. אם שואלים אותו, הקריירה שלו רחוקה מאוד מסיום.

הדחיה של יורו 2020 בשנה לא מטרידה אותו. הוא עדיין רוצה שם, וגם אחרי 97 הופעות הוא עדיין רעב. כבר עכשיו הוא בטופ-10 של נבחרת צרפת בהיבט זה. שבעה בלבד לבשו את חולצת הנבחרת יותר מ-100 פעמים, וז'ירו בהחלט מסוגל לחלוף בקרוב גם על פני דשאן, פטריק ויירה וזינדין זידאן. "אני לא מציב לעצמי גבולות", הוא קבע בראיון לעיתון ל'אקיפ, "קחו, למשל, את מירוסלב קלוזה שזכה במונדיאל בגיל 36, ושיחק עד גיל 38. זה לא אומר שאמשיך בהכרח עוד ארבע שנים בנבחרת, אבל זו אופציה. אני זוכר שדיסקסתי זאת עם ארסן ונגר פעם, והוא אמר שאשחק עד גיל מאוחר, כי המשחק שלי לא מבוסס על מהירות". העוצמה הפיזית אכן לא נפגעת, בעוד היכולת להתמקם ולקרוא את המהלכים רק משתפרת עם הזמן. כל עוד ז'ירו בריא, הוא מסוגל לתרום ברמה הגבוהה, ודשאן חייב להיות מרוצה מאוד מההתפתחויות האחרונות.

הבוס הלאומי יעקוב בעניין גם אחרי גמר הגביע האנגלי - התואר בו זכה במדי צ'לסי לפני 20 שנה בדיוק. הרקורד של ז'ירו במפעל ספציפי זה עשיר במיוחד, והוא ינסה להניף את הגביע בפעם החמישית בחייו, אחרי שעשה זאת עם ארסנל ב-2014, 2015 ו-2017, ואז חגג גם עם צ'לסי ב-2018. תוסיפו את הליגה האירופית על חשבון התותחנים ב-2019, ותקבלו רצף זכיות כמעט בכל שנה. אשלי קול מחזיק בשיא הזכיות בגביע האנגלי עם שבע (שלוש במדי ארסנל וארבע במדי צ'לסי), כך שיש לז'ירו לאן לשאוף, אך גם חמש זכיות זה מכובד. "מעטים עשו זאת לפניי", הוא אומר.

הפרס זה, אם וכאשר יגיע, יהיה אחד המתוקים בקריירה. אחרי שכבר התכוון לארוז את המזוודות בדרך למילאנו, הוא יכול לסיים עונה ארוכה ומתישה נפשית עם אקורד נפלא. "אוליבייה לא שיחק בתחילת העונה כי טאמי הבקיע המון, אבל הוא הוכיח אופי וכישרון, ומאז השפעתו על המתרחש גדולה מאוד", אומר למפארד, שעשוי לזכות בתואר בכורה בקדנציה הצעירה כמנג'ר. וז'ירו? הוא בכלל מכיר טוב יותר את המנג'ר שמנגד. במשך ארבע שנים הוא שיתף פעולה עם ארטטה באצטדיון האמירויות.

משם גם מגיעה אחת העדויות המעניינות ביותר לגישתו של ז'ירו. בנובמבר 2012 קיבלה ארסנל פנדל עמוק בזמן פציעות במשחק הביתי מול פולהאם, כאשר התוצאה עמדה על 3:3. ז'ירו כבר הבקיע צמד, ויכול היה להשלים שלושער, אבל דווקא ארטטה ניגש לכדור - והחמיץ. "אני מבין את מיקל. הוא רצה לבעוט כי הוא היה אחראי לכך שספגנו פנדל בצד השני. הייתי בטוח בעצמי, ושחקנים רבים כבר שאלו אותו מדוע לא לקחתי את הבעיטה, אבל זה מה יש. היה על מיקל לחץ גדול. לא קל לבצע פנדל במצב כזה", הוא אמר - ולא כעס בכלל. ואולי הוא מאחל הצלחה לארטטה גם עכשיו, גם כי עדיין יש לו פינה חמה בלב לקבוצתו לשעבר - אבל האיחולים האלה לא תקפים לגמר הגביע. כמו בגמר הליגה האירופית אשתקד, נחוש ז'ירו לכבוש ולנצח.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק