בווידאו: לוקה דונצ'יץ' ודאלאס מתכוננים לחזרת עונת ה-NBA
אין הרבה משפטים יותר בנאליים מ"מכבי ניצחה את הפועל בדרבי התל אביבי בכדורסל". זה האובייס. דרכו של עולם. זו השמש ששוקעת במערב והעובדה הברורה מאליה שתמיד תנסו להכניס את כבל ה-USB הפוך למחשב בניסיון הראשון. מצד שני, אנחנו חיים בתקופה מוזרה, ואפשר למצוא נחמה קלה בכך שיש דברים שלא משתנים - כמו למשל היכולת העל-טבעית של האדומים מאוסישקין לעשות במכנסיים ברגע האמת.
מכבי אמנם ניצחה את הדרבי והעפילה לפיינל פור הישראלי למרות סגל דליל של 8 שחקנים בלבד, אבל זה היה ניצחון בניחוח הייחודי של שנת 2020 ההזויה. הפעם קיבלנו כותרות זועמות על כך שבמשחק דרבי מכריע על עונה שלמה נשמע קול עידוד של קהל מהיציעים. אוהדים? במשחק ספורט? היינו כחולמים? אבל כן, אחרי כל הוויכוחים על החזרת הליגה, והצעדים המחמירים שהושתו על הכדורסלנים, זו אכן הייתה חתיכת הפתעה לראות עשרות אוהדים בצהוב ובאדום מעודדים ביציע.
ההפתעה הזאת הייתה הקומבינה הישראלית במיטבה. הסיפור פשוט להכעיס: כל קבוצה קיבלה ממנהלת הליגה מספר תגים כדי להכניס את עובדי הקבוצה למשחקים, כאשר לפתע עשרות אוהדים שרופים מצאו את עצמם ביציע עם תגים של תקשורת, אנשי מנהלה והנהלה. לאנשי יד אליהו הוותיקים לא הייתה בעיה לזהות אוהדים "מקורבים" כמו שמוליק והבן שלו, או את רונן וסר המיתולוגי משורה ראשונה בשער 8 שנאלץ להעתיק את מקומו לשורה ראשונה בשער 3 יחד עם כל המחמאות הרגילות שלו לאנשי המשרוקית. עוד כמה עשרות אוהדים, חלקם פרצופים מוכרים מ"השרופים של שער 11", הפכו ליום אחד לאנשי תקשורת עם תג עיתונות. מי אמר שלהיות עיתונאי זו לא עבודה נחשקת?
גם בצד האדום, בשער 2 הצמוד, התגודדו עשרות אוהדים שסביר להניח שלא כולם נופלים להגדרה של "קהל חיוני". התוצאה הייתה הפרת חוק חגיגית וססגונית. במהלך המשחק הסתובבו אנשי המנהלת יחד עם מאבטחים בתוך היציעים וניסו להשליט סדר, דבר שגרם לכל הפארסה להיראות אפילו מגוחך יותר. מאבטחים שמסמנים לאוהדים לשים מסכה על האף, ילדים עם תג עיתונאי שנזרקים מהיציע רק כדי להיכנס מהיציע השני ואוהדת הפועל שהחליטה לשיר "מכבי חזירים" בלב היציע הצהוב וגמרה למהומה בטעם של פעם. נו, לפחות לא קיללו הפעם את רגב פנאן בדרבי, גם זה משהו.
אנשי הפועל תל אביב התלוננו על מערכת הכריזה המוגזמת שהפיקה צלילים צורמים מהקלטות ישנות של אוהדי מכבי עושים "בוז" בזמן התקפות של האדומים. כתוצאה מהתלונות (המוצדקות, אגב) הוחלט לעשות מעשה - ולקחת מאוהדי מכבי את הזמבורות שלהם. איך זה קשור? זה לא. כמו שלא ברור איך הגיעו אוהדים עם זמבורות למשחק שאסור היה להכניס אליו אוהדים. לא שזה משנה, עדיין לא נולדה הזמבורה שעושה יותר כאב ראש מהצעקות חסרות הפשר והטעם של שי סידי, הכרוז של הצהובים.
החוצפה של מכבי תל אביב להכניס אוהדים למשחק בניגוד להסכם עם מנהלת הליגה, ולא פחות חשוב - בניגוד להיגיון - היא עוד שורה ברשימה של מחדלים הזויים של ההנהלה הצהובה מאז היציאה לפגרת הקורונה. הקבוצה לא רצתה לחדש את משחקי הליגה, אבל לא הצביעה נגד החזרת הליגה. לאחר מכן היא עמדה מנגד בזמן ששחקנים שלה איימו לא לקיים את חובת הבידוד, ואף שלחה את הסמל הגדול שלה לצייץ מניפסט בכייני בנושא. את רוב היום אתמול בילו אנשי הקבוצה בניסיונות להכשיר את שיתופו של סקוטי ווילבקין המורחק למשחק, ואז להתלונן על ההחלטה מכיוון שהם החליטו לרשום את השחקן המורחק למשחק (אפשר לחשוב שלאור מגפת הפצועים שלהם היה להם מישהו אחר לרשום).
לפני המשחק אפשר היה להבין שבמכבי כבר השלימו עם ההפסד הראשון של הקבוצה אי פעם בסדרת רבע הגמר. לאנשי הקבוצה היה סט תירוצים ארוך לקראת ההשפלה הצפויה, כשחלקם ממש דקלמו את דף המסרים של המועדון על השיפוט וההרחקה של ווילבקין שמנעה התמודדות ספורטיבית, כאילו היו נאמני נתניהו שממשיכים לטעון שלא יהיה כלום כי אין כלום. לרגע זה נראה שהקבוצה שחרתה על דגלה את הממרה לפיה "הניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב אלא הדבר היחיד" הגיעה כדי להפסיד. למזלה, על הקווים עדיין עומד בחור יווני שלא גדל על כל ההיסטוריה המכביסטית ולא שמע על הקלישאה החבוטה על כך שלדרבי יש חוקים משלו. בכדורסל פשוט, יאניס ניצח את המשחק עם הכלים המועטים שהיו לו. לא בפעם הראשונה העונה, השחקן המצטיין בצהוב בכלל לבש חליפה שחורה.
הניצחון תפס את הצהובים כמעט לא מוכנים. העלייה המפתיעה כביכול לפיינל פור החליפה את הדיסקט לצלילים הישנים של המכביזם. האריה הישן התעורר, והוא נראה רעב מתמיד. מצד שני, עדיין היו שם כמה רואי שחורות שלפתע דמיינו את הפועל ירושלים חוגגת זכייה בדאבל על הראש שלהם. מישהו אמר בינו לבין עצמו: "אולי היה עדיף בכלל להפסיד היום". כאמור, שנת 2020 היא שנה מאוד מוזרה.
עוד בוואלה!
בקטנה
אוהדי מכבי תל אביב חגגו העפלה לפיינל פור הישראלי בזמן שאוהדי שאר הקבוצות יכולים לחגוג את העובדה שניתנה לנו עוד הזדמנות לצפות בדני אבדיה בגודל טבעי לפני היציאה הבלתי נמנעת שלו ל-NBA בעונה הבאה. יכול להיות שהוא יחזור לפה יום אחד, למוד קרבות ועטור תארים, ויהפוך לסמל בעל כורחו ויתחיל להגיש פודקאסט אישי (למרות שזה בכלל לא פודאסט אלא תוכנית אולפן מצולמת). עד אז, יש לנו עוד משחק אחד, אולי שניים, ליהנות מאחד הכישרונות הכי גדולים שפרחו לנו מול העיניים.