כשאפילו שי סידי נמנם: משחק החזרה המוזר של ליגת העל ביד אליהו

בווידאו: ג'ייק כהן שחקן מכבי תל אביב

18:30 בערב. בעוד חצי שעה תחודש ליגת העל בכדורסל אחרי שלושה חודשים בעקבות פגרת הקורונה במשחק בו תארח מכבי תל אביב, מוליכת הטבלה, את הקבוצה שנמצאת הכי רחוק ממנה, מכבי אשדוד, ומחוץ להיכל הספורט יד אליהו, שממה. ברחובות מסביב חניה בשפע, וכל מי שהגיע יכול היה להחנות את רכבו במרחק של מטרים ספורים מהכניסה - חלום רחוק אפילו במשחקי ליגה לא ממש משמעותיים.

בפלאפל יד אליהו הסמוך, מקום שאליו מגיעים מאות אנשים לפני המשחקים, אפילו לא הוציאו שולחן החוצה. על הדלפק אין פלאפל, ובעלי המקום מחכה למישהו שייכנס, כשבמהלך היום הייתה יותר תנועה מאשר בערב המשחק. בחנויות שנמצאות במתחם האולם, המצב לא שונה. בדרך כלל יום של משחק הוא חגיגה לחנות האוהדים של מכבי תל אביב. אתמול היא אפילו לא נפתחה. בבית הקפה הצמוד יושבים כמה אנשים, אבל לא מדובר באוהדים, אלא בחברי ההנהלה של אשדוד שמתכוננים למהלומה שהם אוטוטו יספגו.

אמנם חוויית משחקי הליגה שונה לחלוטין ממשחקי היורוליג, אבל ההרגשה שהייתה לפני, במהלך ואחרי המשחק מול אשדוד, לא הורגשה מעולם. הכניסה לאולם, מיד אחרי מדידות החום, משמימה וריקה. בפנים, על הכיסאות, ישנם סימונים המראים בדיוק היכן צריך לשבת, או ליתר דיוק היכן אסור לשבת. כיסא, איקס, כיסא.

עם הינתן האות, עולים השחקנים הצהובים אל הפרקט לקול שירת האוהדים שבוקעת מהמסכים הענקיים שהוצבו מאחורי הספסלים. כמחווה נחמדה הם מוחאים כפיים לאוהדים הווירטואלים ועולים לחימום. "בשבילנו הם הכול", יודה יותר מאוחר דני אבדיה, אבל במכבי תל אביב הודו כי היה קשה מאוד לייצר אנרגיות במשחק שכזה. הקולות שבקעו מהמסכים היו בחלק מהזמן מאוד נחמדים, ובחלק מהזמן נשמעו בין זמזום דבורים לנזילת מים מצינור.

בין יושבי האולם בלטו בעיקר שניים. הראשון, היו"ר שמואל פרנקל, חתן השמחה של חזרת הליגה. הוא התקבל בצורה יפה על ידי הצהובים שלא בדיוק תמכו בחזרתה של העונה, וגם קיבלו ממנו על הראש עם קנסות על הפרות תנאי הבידוד. אלא שחתן השמחה ביום כזה התיישב בצד, הרחק ממקורבי הצהובים וחברי ההנהלה, שניסו לייצר אווירה וקצת לעודד במהלך המשחק.

השני שבלט היה ליאור אליהו. הוא התיישב בתא הצפייה מעל יציע 3, בדיוק על עיגול האמצע, צופה במשחק אחרי שלא ישוב לשחק העונה. אליהו, שידע ימים יפים מאוד ביד אליהו, גם כשחקן מכבי תל אביב וגם כשחקן אורח, לא ישוב לשחק העונה ואולי בכלל סיים את קריירת המשחק המפוארת שלו. בינתיים הוא מתיישב ורואה את הקבוצה שהוא רצה להצעיד למקומות אחרים מתבטלת על הפרקט, וקרובה מאוד לירידת ליגה. אגב, ספק אם אליהו הכיר יותר מדי מהשחקנים, כשיותר מחצי מהסגל לא היה שם לפני הפציעה שלו.

בהיכל עצמו היה אחד שעוד ניסה לשמור על אווירה של משחק עם קהל - שי סידי. הכרוז הקולני החל את המשחק בהצגת שחקנים רגילה, ושחרר מדי פעם קריאות נלהבות לנוכח המהלכים הגדולים של דני אבדיה וסנדי כהן "סנדי הו סנדי". אלא שסידי, בדיוק כמו המשחק, איבד את החדווה ככל שחלפו הדקות, ובדקות מסוימות נראה שגם הוא נמנם.

על הפרקט לא הייתה תחרות, והמשחק היה קל למדי, כשמכבי תל אביב שוברת כמה שיאים עונתיים על הדרך. 20 דקות אחרי המשחק בעוד התקשורת מחכה ליאניס ספרופולוס ואבדיה, החליטו בהיכל לסגור את האורות, ולהוסיף לאווירה המוזרה שהייתה שם עד אז. מסיבת עיתונאים ללא מיקרופונים, ובעמידה? עוד חידוש בימי הקורונה, אבל לפחות תנאי עבודה טובים מצליחים במנהלת הליגה להעמיד.

היציאה לעבר הרכב הקרוב הייתה לא פחות מדהימה. השקט מסביב לאולם, ב-21:30 בערב, היה נדיר. מחוץ לשער 9, היכן שעומדים בסיום המשחקים בדרך כלל עשרות עד מאות ילדים והורים כדי לקבל חתימה ותמונה משחקני הקבוצה, ישבו כמה נערים חובשי כיפות. "ביקשו שלא תגיעו, הצלחתם להשיג בכל זאת תמונה?", שאלתי בתמימות. "ממי?", שאל אחד, "היה כאן משחק?", תהה שני. קיר אחד של אולם חצץ בין שני עולמות שונים.