התגעגעתם, אז באתי: הכדורגל הישראלי נובל, ורק הלוזונים פורחים

בווידאו: שחקן מכבי תל אביב דור פרץ מדבר לקראת הדרבי

ולחשוב שעד לפני כמה שבועות כל כך התגעגענו, חיכינו שזה יחזור, השתגענו בבית בלי כדורגל. מה עבר לנו בראש? עד כמה חמורה הייתה המצוקה הנפשית, שכל כך חסרה לנו השגרה המעאפנה הזאת? לא היה אכפת לנו קהל או לא קהל, בידוד או לא בידוד, העיקר שיחזור. קראנו בצמא כל מילה של גרוטו, התרשמנו מהנחישות של כלפון, רק חיכינו שיקריצו איזה מתווה, העיקר שיהיו משחקים, שייתנו לנו לראות שוב את הגיבורים האמיצים שלנו. "רק תנו להם לשחק" קראנו בעיניים דומעות, "תנו לנו עוד טעימה קטנה, אחרונה", התחננו, "אנחנו מכורים, אנחנו מתנצלים, אוהבים אותך ליגת העל".

והנה עברו כמה שבועות מחזרת הכדורגל, וזו לא סתם תחושת העולב המוכרת והחמימה, לא בועה שהתנפצה, אלא פשוט עצבות. נדרש רק להשמיע את הצלילים המוכרים של מנגינת "ליגת ווינר" לפני תחילת השידור בטלוויזיה, ופניו של האוהד שוב נופלות, מתרוקנות, נעצמות. זה לא רק הסיפור הגדול, אלא גם הפרטים הקטנים. נדמה שכל קבוצה מצליחה להמאיס את עצמה בדרכה הייחודית. כל אחת ואחת מנסה לא רק לצבוט ולתלוש לנו את העיניים עם כדורגל טיפוסי, עצל וחסר השראה, אלא גם להתפרק ולהתפורר. כאילו לא מספיק להם סתם לשעמם, עם הסגנון האיטי הזה, שבולט במיוחד על רקע הדממה מהיציעים - בא להם גם לשלוח יד מהמסך, לתת לנו סטירה קטנה ולהוסיף אצבע משולשת. להרגיז ולתסכל, להמאיס את העסק, לגרום לנו להתחרט שבכלל התגעגענו, להוציא אותנו מטומטמים עוד יותר.

זה מעבר לעובדה שמאז שהליגה חזרה לא היה בה משחק אחד מהנה. עזבו את הכדורגל. הדיכאון מסביב הוא דיכאון חסר תקדים, אפילו בסטנדרטים שלנו. ולפני שנכנסים בכלל לענייני הקבוצות, לפרשת בעילת הקטינות, לפני שמדברים בכלל על הקנסות ובתי הדין, לפני האוהדים המתקהלים ואיומי המשטרה, לפני שמזכירים את משרד הספורט והתרבות שמצהיר בפה מלא שספורט הוא לא תרבות - בואו נדבר רגע על הנבחרת. כן, נבחרת ישראל שלנו, האוסף הנבחר, החלום של כל ילד. מישהו פה נכנס לעדכונים על הנבחרת קרקס הזאת? למישהו מזיז בכלל מי יהיה המאמן? למי אכפת אם הרצוג ממשיך או לא? אם רוטנשטיינר יקצץ מחוזה ה-3.5 מיליון שקל לשנה שלו או שיביאו מישהו אחר? האם יש סמל בולט יותר לעולב של הענף, מאשר נבחרת שעדיין יש לה סיכוי להעפיל ליורו, ולא מזיזה לאף אחד? אפילו כבר אין כוח ללגלג עליה. דפדפו.

אבל בוא ניכנס רגע לקבוצות. מי בדיוק נהנית כאן, בימים אלה? האם זו מכבי חיפה, שלא ניצחה מאז תחילת הפלייאוף? שאוהדיה רואים את מרקו בלבול נאבק על עתידו, ולא יודעים אם לצחוק או לבכות? ששומעים אותו מדבר על הדרך והשיפור, ולא יודעים איך להסביר לו, או מאיפה בכלל להתחיל? שקוראים עוד עדכון על ירדן שועה, ולא מבינים איך ולמה הדבר הזה עדיין קורה? ובית"ר ירושלים, אוי בית"ר ירושלים. משה חוגג כועס על האוהדים. כועס על בניון. את רוני לוי הוא לא יכול לראות. וזה בסדר, כי גם רוני לוי לא יכול לראות אותו. או לשמוע אותו. וגם זה בסדר, כי האוהדים לא יכולים לראות את הקבוצה הזאת, או את המאמן שלה, ורק מקווים שהעונה כבר תיגמר, ושהבאה לא תתחיל.

מכבי תל אביב אמורה לפרוח בימים אלה, ימים של הכנה לחגיגות אליפות, אבל האוהדים שלה כרגע קרועים מבפנים. רובם שבורים מעצב ומרגישים נבגדים על ידי הצמד, השאר מקללים נערות אומללות שחייהן נהרסו, וכולם נושאים עיניהם אל הגביר מקנדה הרחוקה בתקווה: אנא, הצל אותנו מעצמנו. הפועל באר שבע מסמלת היטב את התקופה, כי לכאורה היא בתקופה יפה, הלא היא העפילה לגמר הגביע, וסחטה תיקו מהאלופה, וז'וזואה הוא מהגדולים שהיו פה (כשלמעשה הוא לא מתקרב לוואקמה, או אוגו, או הובאן, שלא לדבר על זרים מקבוצות אחרות, ורק ממחיש את המצוקה), ואומנם בלבול אמר לקראת המשחק מולה ש"זו קבוצה מצוינת בתקופה נהדרת", אבל למעשה יש לה חמישה תיקו רצופים, באף אחד מהם לא כבשה יותר משער אחד. בכלל, פלייאוף התיקו. יאק.

על הפלייאוף התחתון אין טעם להרחיב את הדיבור בכלל, גם חובבי כדורגל ישראלי אמיתיים לא זוכרים מה בדיוק הולך שם, מי מתחת לקו ומי נאבקת, שלא לומר מי מאמן את מי. רעננה הייתה יורדת עבשה במיוחד, והדבר היחיד שעורר בה עניין היה אייל לחמן, וגם זה בגלל היותו דמות "קאלט" חסרת מודעות, ובראש לא עוברות מחשבות על אדם והישגיו, אלא רק הקריקטורה שלו מ"בובה של לילה". והרי זה בדיוק הסיפור של ליגת העל, רק אימג'ים מדומיינים בראש. דמויות משעשעות. דיבורי סרק עם תשוקה גדולה.

אז מי בכל זאת ממשיך לשרוד בביצה? מי הצמח שמצליח לפרוח בתנאים הייחודיים האלה, שבהם כולם מסביבו נובלים? אלה כמובן הלוזונים, שהשבוע לא רק חגגו עליית ליגה, לא רק העפילו לגמר הגביע, ולא רק בנו קבוצה באמת נחמדה עם שחקנים טובים ועתיד בריא - בנוסף לכל המאמן גיא לוזון אף הצהיר ש"השנה סוף סוף חזרתי ליהנות מכדורגל"! כן כן, בזמן שכולם פה מסביב נחנקים, נשברים, נגעלים, מיואשים, אחרי עונה בליגה הלאומית (!), ליגה שהיא ללא ספק מגוחכת ומדכאת בהרבה מזו שמעליה, דווקא בתנאים האלה הוא חוזר ליהנות. היש סמלי מזה?

ואבי לוזון עדיין במיטבו, מונה אחרי הניצחון בחצי הגמר את כל הקבוצות שהדיח, את כל אלה שהעניש, עדיין מונע מיצר נקמה בלתי נשלט, עדיין מצליח להצליח. ומעל כולם כמובן עמוס לוזון, שקנה קבוצה אחרת להנאתו, רק בשביל הריגוש, והשבוע הוכיח שהוא באמת עדיין מתרגש ועדיין מרגש, עם התפרצות אלימה על השופט, ירייה בלתי פוסקת של קללות, ולאחריו הטקס הקבוע של הגינוי, ובסיומו הזעזוע של בית הדין, והעונש: עשרת אלפים שקל קנס. הרחקה משישה משחקים. מה זה אומר בכלל? שהוא ייאלץ לשבת ביציע?

ובמהלך אותו משחק גילינו את הבן של עמוס, שמרוב תסכול הורחק לפני הסיום אחרי עבירה אלימה במיוחד, וכאילו שהוא מחויב לדמות ולשם המשפחה - בדרך החוצה מהמגרש קרע את חולצתו, זרק את סרט הקפטן וסינן קללה. והאוהד מביט בסצינה, וקולט: יש עתיד, יש כבר את הדור הבא, שהוכשר היטב ולמד מהגדולים מכולם. הייתכן שבעצם לזה כל כך התגעגענו?