1. מכירים את האייטמים "לא תאמינו איך הם נראים היום?". בטוח נתקלתם בכאלה. אתה נכנס, רואה איזו שחקנית הוליוודית שעברה כמה שיפוצים לא מוצלחים או שחקן שהשנים לא עשו לו טוב. חושב לעצמך 'אין מצב. לא יכול להיות שזה אותו בן אדם'. יש לכם תמונה בראש? אז הפועל באר שבע.
הידעתם? הפועל באר שבע החתימה בשנתיים האחרונות 30 שחקנים. 16 מתוכם כבר לא בקבוצה. היא הכניסה את עצמה לסחרור מטורף של החלטות הזויות ואיבדה זהות. למרות שבסגל נותרו נציגים בכירים מימי שושלת ברק בכר, הקבוצה הנוכחית לא דומה בכלום לקבוצה שרק לפני שנתיים חגגה אליפות שלישית ברציפות.
באר שבע ניצלה בחצי הגמר מלהגשים את כל קלישאות הלוזרית. שליטה מוחלטת מהפתיחה. יתרון מספרי. החמצות שקשה להסביר. 0:1. יורדים אחורה. לא יודעים להרוג משחק. 1:1 משום מקום. עוד אדום. עוד החמצות. על פי כל החוקים הלא כתובים של הכדורגל שכל אוהד מדקלם בעל פה, באר שבע הייתה "אמורה" להפסיד. זה לא קרה.
קבוצה מוזרה באר שבע. הסגל הנוכחי שלה מרשים ועמוק, היא מוכשרת, אבל משהו חסר לה. אין לה הרתעה. היא לא מפחידה ולא גורמת ליריב לכבד אותה. היא גם לא מרגשת. אין בה את הניצוץ של הקבוצה ההיא שתמיד האמינה שהכל אפשרי. אם היה בה ניצוץ, קצת קילר אינסטינקט, זה היה נגמר 0:3 ב-90 דקות.
מה שקרה בתוספת הזמן פשוט לא נורמלי. 91:30: וארן בועט לידיים של זובאס במקום למסור לסבג. 93:17: וארן בועט בנונשלנט משבעה מטר במקום לקרוע את הרשת. 93:58: מבצע של ספורי מסתיים בהחמצה של סבג. 95:15: פחות מדקה לסיום התוספת. מתפרצת של ארבעה על שניים. אין מצב שזה לא נכנס. ספורי מפספס. ואז, הרחקה רעה של בן ביטון, עבירה של מיגל ויטור, נגיעת יד, פנדל, הארכה. מה?
אם תרצו זה הסיפור של באר שבע בשנתיים האחרונות. וארן, ספורי וסבג מסמלים שינויי מדיניות תכופים וקבלת החלטות ברכש. הם מסמלים את הפער המקצועי לעומת מה שהיה. ביטון, ויטור וטהא, משרידי התקופה ההיא, עדיין לא מספיקים כדי שתזהו משהו מה-DNA של באר שבע. ובכל זאת, יצור הכלאיים המוזר הזה רחוק 90 דקות מתואר.
יותר חשוב מזה, יצור הכלאיים הזה מתחיל לקבל פנים משלו. מכל הכאוס של העונה הנוכחית, פיטורי בכר, העזיבה של אלונה ברקת, ההתרסקות המקצועית בליגה, ההופעה בחצי הגמר הייתה תעודת הזהות של באר שבע החדשה גרסת השד יודע כמה. המציאות הכלכלית החדשה תשים סוף להשתוללות. באר שבע לא תוכל יותר להחליף 70 אחוז מהסגל כל קיץ ואז להחליף אותו שוב בחורף. מה שיש עכשיו, מינוס קצת שומנים פלוס קצת חיזוק, זה הבסיס למה שיהיה. ומה שיש עכשיו זה בעיקר ז'וזואה ויוסי אבוקסיס.
2. ב-11 משחקי ליגה תחת אבקוסיס, באר שבע צברה 18 נקודות. 54.5 אחוזי הצלחה - מעט יותר טוב מקצב צבירת הנקודות עד אבוקסיס העונה (53) ומכל העונה שעברה (49.5). הבעיה היא שרק בשני משחקי ליגה, באר שבע כבשה יותר משער אחד. זה קרה מול כפר סבא ונס ציונה מהתחתית. הנתון הזה מתחבר ומסביר קבוצה נטולת פאסון וקילריות.
בגביע, לעומת זאת, אבוקסיס הוביל את באר שבע למהפך של הדקות האחרונות בנתניה (1:2), לניצחון חוץ בחיפה (1:2) שהגיע ימים אחרי שבאר שבע חטפה שם רביעייה ולהעפלה לגמר אחרי פנדלים. איך לא פנדלים, בדיוק כמו בגמר בשנה שעברה הוכרע בפנדלים.
מזל? גם, אבל לא רק. מאמנים גדולים בעולם בנו לעצמם שם של מומחי נוקאאוט בזכות היכולת שלהם להכין קבוצה להתעלות מקצועית וטקטית במשחק בודד. לזכותו של אבוקסיס ייאמר, שבתכונות החיוביות שלו הוא ידע להשתמש כדי להוביל אנדרדוג לעונות מוצלחות ולהוציא משחקנים אלמונים את המקסימום.
ועוד לזכותו של אבקוסיס, שהמעבר לבאר שבע לא שינה אותו. הוא לא מנסה להתייפייף, להיות מישהו שהוא לא או לשחק כדורגל אחר. המשפט "חבל שתשב בבית חודש", בזמן שיגאל פריד בחן את ההחלטה לשרוק לפנדל לבני יהודה, היה מארסנל הטריקים שהפכו את אבוקסיס לדמות חיננית, אך שנויה במחלוקת.
הפועל באר שבע הופכת בצעדים קטנים, אך בטוחים להיות קבוצה של אבוקסיס. לא יפה. לא מכוערת. לא מלהיבה. חיננית, אך שנויה במחלוקת. האמת, זה עדיף מקבוצה בלי זהות.
3. ז'וזואה הוא הפרופיל האידיאלי לשחקן זר שמגיע לליגת העל. הוא בגיל טוב (29), בא מבית ספר גדול, עבר תחנות מרשימות בקריירה ויש לו איכויות משחק שגורמות לו להתבלט. כשמחברים את כל הנתונים, מקבלים שחקן שיעדיף קבוצת צמרת עם כסף בישראל מקבוצת תחתית בליגה בכירה יותר.
לא פשוט למצוא שחקן שגם אם מקצועית נמצא בדעיכה, הראש עדיין במקום הנכון והאיכויות שבו עושות את ההבדל. היו פה בשנים האחרונות הרבה שמות גדולים יותר שבאו להעביר את הזמן/לעשות טובה/ללמד אותנו כדורגל והתפוגגו. ז'וזואה, כמו גם צ'ארון שרי ממכבי חיפה, הם דוגמאות לעסקאות טובות ונכונות. משבר הקורונה אמור לספק המון הזדמנויות כאלה בקיץ בכל מיני רמות של שכר, ולהביא למצב שאיכות זרים ושחקני בית טובים יעשו הבדל בין קבוצות.
יש בו משהו ממגנט. מסוג השחקנים שכשהכדור אצלם יש באזז באצטדיון. הוא לא צפוי. השמאלית שלו עילאית והוא בעיקר גבר. הג'סטות שלו על המגרש מלמדות על אדם שכולו רגש. אנרגיות על ספידים. אם זה בריצה לאבקוסיס בחגיגות השער או בעצבים אחרי השוויון. הוא לא יכול להסתכל על הפנדלים ואז מבקיע את הבעיטה החמישית בקור רוח, שולט בטראש טוק עם זובאס והוא הראשון לחגוג אחרי שהדו קרב הוכרע.
יש משהו יפה בלראות שחקן זר בעונה ראשונה - בטח בעונה מופרעת כזאת עם מגיפה עולמית - משתלט על קבוצה בצורה אבסולוטית. האוהד הישראלי הוא סאקר של עבודה קשה ורגש. תוסיפו לזה קורט וירטואוזיות ותפעול נכון של חשבון אינסטגרם וקיבלתם פוטנציאל לאגדה. כך הפך הפורטוגלי לאליל מקומי בבאר שבע.
הוא נכנס לוואקום שהשאירו מנהיגי השושלת שהתאדו כל אחד מסיבותיו הוא. בבאר שבע של בכר הייתה היררכיה ברורה בכל הקשור לריספקט מהקהל. ברדה, מליקסון, אוגו, וואקמה. הסיפור הזה, אכל את בוזגלו למשל וגם את שהר. כשבאר שבע החלה להידרדר, לא קם מישהו שייקח את העסק על הכתפיים. עד עכשיו. באר שבע מודל 2020 חיה על אמוק של איש אחד. זה דווקא מתאים לאבוקסיס.
רק חשוב לזכור שגם זכייה בגביע לא תפתור לבאר שבע את הבעיות ולא בהכרח תרמז על שובה של האימפריה. אולי אפילו ההיפך. קמפיין הגביע הזה צריך ללמד את באר שבע מי היא עכשיו ולגרום לה לשים מאחור את מי שהיא הייתה. ההבדל בין השתיים עצום כמו ההבדל בין קוצי החוחובה של בכר לקרחת של אבוקסיס ומכאן תחושת ה'לא תאמינו איך היא נראית היום'.
אם הייתם צריכים לתאר אותה לחבר, זה היה הולך בערך ככה: "תשמע אחי, היא עדיין קצת מוכה וחבולה משנתיים של הוללות ופזרנות, אבל היא אוספת את עצמה. אולי אם קצת תשקיע יותר בעצמה... אני לא אשקר לך, היא לא נראית כמו פעם, אבל עניין של טעם, אולי אתה תתחבר יותר. מה שכן, היא אחלה. באמת. טוב נו, רוב הזמן. היא מיוחדת. משוגעת קצת. ומי ישמע אתה איזה מציאה גדולה. לתת לך את המספר?".