לארקין פינת אבדיה: מצעד המצטיינים של עונת הקורונה ביורוליג

בסרטון: הניצחון האחרון של מכבי תל אביב העונה ביורוליג

במשך חמש שנים המתינה מכבי תל אביב לרגע שבו תימנה שוב על שמונה הקבוצות הטובות ביורוליג, תעפיל לפלייאוף ותתמודד על הכרטיס לפיינל פור. העונה זה סוף סוף היה אמור לקרות; המסע המרשים של הצהובים הגיע לשיאו ב-4 במרץ, בדיוק היום שבו מגיפת הקורונה הביאה להגבלות ראשונות על התקהלויות בישראל. אלופת המדינה ניצחה את אנאדולו אפס, והבטיחה את מקומה ברבע הגמר, שבעה מחזורים לפני סיום העונה הסדירה.

אלא שהעונה הסדירה הזו לעולם לא תגיע לסיומה. ההחלטה שהתקבלה היום (שני) על ביטול היורוליג הותירה כמה קבוצות באמצע המסלול לעבר מטרות העל שלהן. מכבי אינה היחידה: בדומה לה, גם פרויקט הגלאקטיקוס של ברצלונה קיווה לשוב לפיינל פור לראשונה מאז 2014; ולנסיה התקרבה לרבע הגמר; ז'לגיריס קובנה הייתה בעיצומו של עוד מסע קאמבק; אפילו פנרבחצ'ה עמוסת הבעיות כבר פינטזה על המקום השישי; ובראש צעדה אנאדולו אפס, ששלטה במפעל וקיוותה לזכות בגביע היסטורי.

עונת 2019/20 תיזכר כעונת הקורונה, ולראשונה מאז הקמת גביע אירופה ב-1958 לא תגיע לסופה הספורטיבי. לפניכם מצעד האנשים שבעולם נורמלי היו מוכתרים בסוף השבוע האחרון למצטייני העונה.

אם יש כדורסלן אחד שהנפש יוצאת אליו מרחמים ביום הזה, ובכלל בחודשיים וחצי האחרונים, הרי שזהו שיין לארקין. שנים רבות לא היה שחקן ששלט בצורה כל כך מוחלטת במפעל; היו כאלה שהפגינו דומיננטיות לא פחותה משלו בקבוצותיהם, אבל בדרך כלל התקשו להוביל אותן להישגים. לארקין עשה זאת תוך שהוא מצעיד את אנאדולו אפס למקום הראשון בפער נוח מעל כל קבוצה אחרת.

מדד היעילות הממוצע שלו, 25.8 למשחק, הוא הגבוה ביותר שנרשם ביורוליג מאז ארווידאס סאבוניס ב-2004. הוא ניפץ שיאים בזה אחר זה: הוא קלע 32 נקודות נגד ריאל מדריד, 40 נגד אולימפיאקוס ו-49 על ראשה של באיירן מינכן (שיא יורוליג), צלף פעמיים עשר שלשות (שיא יורוליג נוסף), ועוד חמש פעמים ירה חמש קליעות לשלוש. הוא נבחר שש פעמים ל-MVP של המחזור (כן כן, שיא יורוליג), הוכתר למלך הסלים עם 22.2 נקודות, פגע ב-50.9 אחוזים מחוץ לקשת וב-90.3 אחוזים מהעונשין, ותמיד היה שם כשאפס הייתה זקוקה לו.

גם הפירוט הזה עושה לו עוול, ולא ממחיש כמה טוב הוא היה. חבל שכך העונה הזאת נגמרה עבורו.

אם אפס הייתה הקבוצה הטובה והאיכותית ביותר, ששיחקה את הכדורסל היפה ביותר, הרי שריאל מדריד הייתה קבוצת על בפני עצמה; את דרכה למעמד הזה היא עשתה בדרך ההפוכה: בזכות היותה היריבה שהכי קשה לשחק מולה. והאיש שמייצג את הקושי הזה הוא הסנטר אדי טבארס.

ממרומי 221 סנטימטריו הוא דורג שני בריבאונדים (7.1) וראשון באחוזים מהשדה (68.5), וגם חסם יותר זריקות מכל שחקן אחר (2.2 בפחות מ-23 דקות), אבל המשמעות שלו הייתה עמוקה בהרבה. עצם נוכחותו על הפרקט ומתחת לטבעות - בעצם, מעליהן - עשה את ההבדל.

ריאל הייתה היחידה שהצליחה לנצח את מכבי תל אביב ביד אליהו, ונתון אקראי מהמשחק ההוא ממחיש את התופעה: בדקות שהענק מכף ורדה שותף, הצהובים לקחו יותר שלשות מזריקות לשתיים (26 לעומת 25), ו-20 אחוזים מהחדירות שלהם הסתיימו בגג שלו; בדקות שסופסל, הם הלכו עד הטבעת, ו-77 אחוזים מזריקות השדה שלהם היו לשתיים.

סקוטי ווילבקין (מכבי תל אביב)

כמה זמן חיכתה מכבי תל אביב לסופרסטאר הזה, שיהפוך במדיה לאחד השחקנים הטובים והמוערכים באירופה. כמה זמן היא חיכתה שסקוטי ווילבקין יהיה המנהיג שלה ויוציא מעצמו את המיטב. שתי פנים היו לקמפיין המוצלח של האלופה הישראלית: אותלו האנטר הוותיק, האפרורי והיעיל לצד ווילבקין הנוצץ וההחלטי. סלי ניצחון, שלשות קלאץ', מנהיגות, קלילות, אופי; הגארד ניפק את החבילה המלאה. היו לו נפילות פה ושם, אבל למעט אנדרו גאודלוק - הוא העמיד את ממוצע הנקודות הגבוה ביותר לשחקן בצהוב מאז אנתוני פארקר (16.1).

מייק ג'יימס (צסק"א מוסקבה)

אטורה מסינה גירש אותו מאולימפיה מילאנו בשלב מאוחר של הקיץ, ולרגע נדמה היה שמסלול ההתקדמות של מייק ג'יימס עומד להיעצר, עד שבלית ברירה הוא הונחת בשורות אלופת אירופה שאיבדה את ננדו דה קולו, סרחיו רודריגס וקורי היגינס. ג'יימס הפך לבעל הבית גם בצסק"א מוסקבה, כמו בכל מקום בו דרך ושיחק בקריירה, קבע את ממוצע הנקודות הגבוה בקריירת היורוליג שלו (21.1), והיה אמור להיות האיש שיעמוד בין מכבי לבין חזרה לפיינל פור. חסר לכם סמול פורוורד בחמישייה? גם לדימיטריס איטודיס הוא חסר, מאז פציעתו של וויל קלייברן שהותירה את הרוסים ואת המפעל כולו ללא מספר 3 דומיננטי. למזלו של היווני, ג'יימס היה שם כדי לחפות על החוסר ההתקפי.

ניקולה מירוטיץ' (ברצלונה)

19 נקודות, משחק אחד בלבד מתחת לדאבל פיגרס, 6.9 ריבאונדים, מדד 22.5 ב-27.8 דקות. אלמלא תצוגות העל של לארקין, העונה הזו הייתה רשומה על שמו של ניקולה מירוטיץ', שהגיע לברצלונה במהלך המפתיע והיקר של הקיץ, והפך באופן מיידי לכוכב הבלתי מעורער שלה. בעונה הבאה, עם רכז ראוי יותר (ניק קלאתיס?) ואולי גם מאמן מתאים יותר, בארסה תהיה איכותית עוד יותר.

הבחירה הייתה קשה לכאורה. המחשבה הפרובינציאלית, כמי שחיים את היורוליג בראש ובראשונה דרך הופעותיה של מכבי תל אביב, הובילה לבחירה ביאניס ספרופולוס. אחרי שנים ארוכות של מאמנים שבאו, נכשלו והלכו, נמצא סוף סוף הבוס האידיאלי: כתפיו רחבות מספיק כדי לסחוב בעצמו את העגלה בעליות, וגבו מוצק מספיק כדי לכבוש את לבבות האוהדים, להעלים את רעשי הרקע ולהחזיר את הקבוצה למחוזות שאהבה ועליהם חלמה, למרות מכת פציעות בלתי נתפסת.

אלא שכל הדברים הללו נכונים לא רק לגבי ספרופולוס, אלא גם בנוגע לארגין עתמאן. הקאמבק שלו לצמרת, לקראת אמצע העשור השישי לחייו, הוא לא פחות ממדהים; כשהוא חזר לקדנציה שלישית באנאדולו אפס, לפני שנתיים וארבעה חודשים, היא הייתה הקבוצה הגרועה ביורוליג, והוא הפך אותה לטובה מכולן.

הטורקים נהנו מאיכות נפלאה על הפרקט, בעיקר בקו האחורי, אבל עתמאן הוא זה שחיבר את הכוכבים הללו לכדי יחידה אחת; גם כשוואסילי מיציץ', אדריאן מוארמה ולארקין נפצעו ונעדרו, חסרונם לא הורגש; ואת המסע המדהים הזה למאזן 4:24 הוא עבר ללא הסנטר המוביל שלו, בריאנט דאנסטון, שהחמיץ כמעט את כל העונה. כשקבוצה אחת, לא בדיוק מעשירות היבשת, כובשת בצורה כזו את היורוליג - אי אפשר שלא לבחור במאמנה לטוב מכולם.

מוליכת היורוליג נאלצה כאמור להסתדר בלי הסנטר המוביל שלה, ומישהו מילא את הוואקום. טיבור פלייס הפתיע לטובה, אבל הסנסציה האמיתית הגיעה מכיוונו של סרטאק שאנלי. הטורקי הלא מלוטש, שיחגוג 29 בקיץ, מעולם לא נתפס כשחקן לגיטימי במפעל הבכיר. עד העונה. בשבעת המחזורים הראשונים הוא ראה רק 69 שניות במצטבר ולא קלע נקודה, אבל מיד עם השבתתו של דאנסטון הפך את עורו: ב-13 המשחקים הבאים תרם 10.1 נקודות וסיפק בדיוק את מה שעתמאן היה צריך ממנו.

דני אבדיה הוא אחד מאלה שמסתובבים עם בייגלה מעל הראש. הם מוכשרים, הראש והלב שלהם נמצאים במקום הנכון, וגם הנסיבות משחקות איכשהו לטובתם. בעונת המבחן שלו במכבי תל אביב סבלה הקבוצה מלא מעט פציעות, והוא מצא אט אט את דרכו למרכז הרוטציה; 1.8 נקודות ב-13 המחזורים הראשונים תורגמו לשבע נקודות ב-15 האחרונים. הוא רק בן 19, וכבר הצהובים תלויים בו במידה רבה.

אבדיה הוכיח גם למי שמיאן להשתכנע מדוע קבוצות ה-NBA יילחמו עליו בדראפט הקרוב, ונפרד מהיורוליג במומנטום אדיר. בזמן שליגת המכללות בוטלה בגלל מגיפת הקורונה, שמו כבר הולך לפניו כאחד הפרוספקטים המרכזיים של בחירות 2020. וכן, היה גם את הדאנק המפורסם על ראשו של ג'יג'י דאטומה באיסטנבול, שהפך לתמונת הניצחון שכוכב אמיתי זקוק לה.

פנרבחצ'ה הייתה העונה במשבר מתמשך, ז'ליקו "פאק יו ג'יג'י דאטומה" אוברדוביץ' איבד את העשתונות ואפילו צירופו של דה קולו התברר כאחד שלא מבטיח הצלחה, אבל הטורקים היו בדרכם למעלה, חוו התאוששות יחסית ונכנסו לשמיניית הפלייאוף; את כל זה אי אפשר לומר על מילאנו ומסינה.

המכשף המעוטר חזר לאיטליה, מונה לנשיא המועדון לענייני כדורסל ושב לעמוד על הקווים במפעל שבו זכה כבר ארבע פעמים בעבר. כישלונו היה מהדהד. שלווין מאק לא השתלב ואז נחתך, ארתוראס גודאיטיס לא הזכיר את הסנטר המפלצתי שהיה רק לפני שנה, רודריגס התברר כמבוגר מדי כדי לסחוב קבוצה בעצמו, ומעל למדיולנום פורום ריחפה דמותו של האקס הטרי ג'יימס.

מילאנו סיימה את העונה במאזן שלילי, מחוץ לשמינייה המובילה ביורוליג, בלי הגביע האיטלקי ובמקום הרביעי בליגה. בשביל השורה הזאת צריך את מסינה? מה רע בסימונה פיאניג'אני?