בסרטון: כדורגלן בית"ר ירושלים לשעבר דריו פרננדס מפיג את השעמום מהבידוד עם אתגרי רשת
אחד המושגים הוותיקים בעולמות הפרסום והמכירות הוא "רגל בדלת". הרעיון הוא שקודם תמכור ללקוח משהו קטן ואז תדחוף לו את המוצר הגדול יותר. התמונה המטאפורית ברורה - תקע את הרגל פיזית בין הדלת לבין המשקוף ואיש לא יוכל לסגור אותה. אין הרבה ברירות לבעל הבית, בסופו של דבר הוא ייתן לך להיכנס.
ארז כלפון ומנהלת הליגה השתמשו בטכניקת ה"רגל בדלת" למשרד הבריאות. במקרה שלהם, לא רק הם מצאו את עצמם בסלון הבית, אלא הגניבו איתם גם את החבר'ה מהכדורסל. מבחינתם התוצאה הושגה: עכשיו כשאנחנו בפנים אפשר לסגור את הפרטים, ויש לא מעט פרטים.
ההתנהלות של מנהלת הליגה מול פרופסור איתמר גרוטו ואנשי משרד הבריאות הייתה כוחנית, אבל לא הייתה לה אופציה אחרת. כל אחד מאיתנו שהאחריות להחיות ענף שמגלגל מיליארדים מגיעה לפתחו היה נוהג כך. בתמונה הכללית קיבלנו את הבשורה שהכדורגל חוזר, ואם מסתכלים על השורה התחתונה זה מה שחשוב.
אלא שאי אפשר להסתכל רק על השורה התחתונה, משום שבשורות העליונות יש אין ספור בעיות וסימני שאלה.
האור הירוק לחידוש הליגה הפך לשוט בידי הבעלים. ארובות נפתחו ומתוכן עלתה צחנה עזה של דיכוי נצלני. הליכי הקיצוץ והחל"ת בתחילת המשבר היו הגיוניים, כל עיכוב בהם היה מביא לקריסת מועדונים. עכשיו, כשכבר נקבעה העובדה שחוזרים, איש הישר בעיניו יעשה. במועדון אחד מורים לשחקנים לחזור להתאמן לפני שהובטחה להם הכנסה, במועדון אחר בעלים מאיים על שחקנים שיגמור להם קריירות אם לא יסכימו למתווה לא הוגן של קיצוץ. כל זה, עוד לפני שהזכרנו את הנקודה שהעלה טל מכלוף מהפועל כפר סבא לגבי הפציעות, טיעון לגיטימי שאפילו הוא נתקל בתגובות מצננות. הכול מותר בשם הכדורגל.
כולנו רוצים שהכדורגל והכדורסל יחזרו. קצת התחיל להימאס מכך שההיילייט השבועי של חובבי הספורט הפך להיות הציפייה ל"חתונה ממבט ראשון". ועדיין, חייבים להעלות את התהייה המוסרית האם המטרה מקדשת את האמצעים. המצב כל כך נזיל, שברגע שאופוזיציונר פותח את הפה ואפילו משמיע ביקורת קלה, מיד מגיעה ההשתקה. זה, אגב, נכון לא רק לכדורגל אלא גם לכדורסל. הניסיון הוא לצייר תמונה שבה הכול תקין, שאם רק יתחילו לשחק הכול יהיה בסדר. לא, לא הכול בסדר, שום דבר לא בסדר.
צריך לצעוק את זה: כלום לא בסדר. לא תנאי החזרה העדינים, לא הדרישה לבידוד של חודשיים, לא המציאות הסוריאליסטית שבה אנחנו עדיין חיים ובמיוחד לא היחס המעליב לשחקנים. כדורגלנים נתפסים בציבור כחמדנים ורודפי בצע. מעבר לכך שזה לא נכון לגבי רבים מהם, נראה שיותר מדי בעלים שכחו שהם מתעסקים עם בני אדם. ההנחתות האכזריות פשוט לא הגונות, בלשון המעטה, אבל ההוראה מגבוה כבר הגיע - יש לקיים משחקים ויהי מה. והבעיה? מנהלת הליגה לא שמה ברקס לאף אחד, לא מתווה נהלים משל עצמה, לא כופה על בעלים לשלם ביוני וביולי את מה שמגיע לשחקנים.
עוד בוואלה!
זה קורה בכל אירופה. באיטליה מסתירים את זהותם של שחקנים שחלו בקורונה, בספרד מכחישים דיווחים על נדבקים חדשים, בגרמניה שחקן קלן הביע חשש לבריאותה של חברתו לאחר שנמצאו בקבוצה שחקנים ועובדי מועדון שנושאים את הנגיף, הוא אולץ להתנצל ובת הזוג נשלחה לבלגיה. בכלל, שם מדברים באופן מופגן על כך שמועדונים ושחקנים שחלו יסתירו מידע. סיפורים כאלה צצים בכל יום ומראים בעיקר את פניה המיואשות של התעשייה. לא המצאנו את השיטה הזאת, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לחקות אותה.
הפרנסה של הרבה מאוד אנשים תלויה בכדורגל ובכדורסל, גם של כותב שורות אלה ושל כל עורכי, כתבי וצלמי מדורי הספורט בעולם באשר הם. טבעי שמעבר לאהבת המשחק, מרבית בעלי העניין, כולל השחקנים והאוהדים, יתמכו בחזרה. זה לא אומר שאפשר להשתיק את הקולות הביקורתיים, שמגיעים גם מתוך אנשים בענף עצמו. זה גם לא אומר שאפשר להתעמר בספורטאים, שכל חטאם מסתכם בכך שהם רוצים שיתייחסו אליהם בהגינות.
המסר חייב לעבור: אם אתם כבר מחזירים לשגרה, תדאגו לכך שהתנאים של הספורטאים לא ייפגעו. תדאגו קודם כל להיות בני אדם.