"25 אלף איש על הראש. יש לך ביצים לקלוע?": דימיטריס דיאמנטידיס בן 40

בסרטון: דיאמנטידיס ופפאלוקאס בריאיון לוואלה! ספורט ב-2018

בימים אלה, כלומר לפני שפרצה מגיפת הקורונה, נהג דימיטריס דיאמנטידיס להגיע לאקדמיית הכדורסל Eurohoops Dome בצפון אתונה, ולהיכנס בשקט לאימוני החניכים הצעירים. הם בוודאי מחסירים פעימה בכל פעם שרואים את אחד מגדולי הכדורסלנים של יוון בכל הזמנים יושב וצופה בהם, אך הוא לא אומר מילה. מביט, מתרשם ושותק.

רק בסוף האימון, סיפר לי פעם אחד המאמנים במתחם, נוהג יהלומידיס לגשת לאנשי המקצוע ולשתף אותם ברשמיו. איזה ילד נראה לו בעל פוטנציאל, כיצד לתקן את טכניקת הקליעה או את התנועה בהגנה של ילד אחר. "בהתחלה הייתי שואל אותו 'אתה דיאמנטידיס, הילדים האלה מעריצים את האדמה שאתה דורך עליה. רק תגיד מילה והם מיד יקשיבו ויבצעו, למה אתה לא מדבר איתם באופן ישיר?'. אבל הוא סירב בתוקף, וענה לי בשיא הטבעיות והאדישות: 'מה זאת אומרת, מי אני שאדבר איתם? אתה המאמן, אין לי שום זכות להפריע לך באמצע האימון".

דימיטריס דיאמנטידיס בן 40 היום. גדול שחקני פנאתינייקוס בכל הזמנים, ואחד השומרים האיכותיים בהיסטוריה של הכדורסל האירופי, הוא הכוכב הכי אנטי כוכב שנראה במחוזותינו; הוא מעולם לא היה השחקן הכי אתלטי, לא היה סקורר בחסד ולא חיפש את התהילה לעצמו, אבל היא רדפה אחריו. ארבע שנים חלפו מאז פרש ממשחק, ואוהדיו מתגעגעים יותר מתמיד. פאו לא הצליחה להשתקם ולחזור בלעדיו לצמרת היורוליג, וברחבי האואקה (כאמור, לפני פרוץ הקורונה) עדיין נראים אלפים מסתובבים עם החולצה מספר 13 שלו.

מאז תלה את נעליו, וגופייתו הוצאה משימוש במועדון שבו הפך לסמל, הוא מתמכר לאלמוניות. כמעט ולא מתראיין, ולא נראה באירועים מתוקשרים. מדי פעם הוא מגיע לצפות במשחקים של פנאתינייקוס, והאלפים כבר קולטים אותו ביציע ושרים לכבודו.

תיאו פפאלוקאס, שותפו לדור הזהב של נבחרת יוון ויריבו הנצחי בצסק"א מוסקבה ובאולימפיאקוס, הוא אחד מחבריו הקרובים. מדי שבוע הם משחקים יחד כדורסל עם חברים, ואפילו משתפים פעולה בכדורעף חופים. "עכשיו אנחנו סוף סוף באותה קבוצה", צחק פפאלוקאס במפגש שקיימנו לפני שנתיים. "הוא הכריח אותי להצטרף, והוא הרבה יותר טוב ממני".

- אני מניח שאתה הולך למשחקים של פנאתינייקוס בלבד. להיכל השלום והאחווה אתה בטח לא מתקרב.

דיאמנטידיס: "לא, לא, אני הולך רק למשחקים של פנאתינייקוס".

פפאלוקאס: "זה פשוט רחוק מדי בשבילו... וגם יש פקקי תנועה".

יש בדיאמנטידיס צדדים פחות מוכרים. ב-2012 הוא ניצח עם פאו את מכבי תל אביב באחת הסדרות הדרמטיות שידעה היורוליג; יותר צמוד מזה לא יכול להיות: הירוקים עלו לפיינל פור אחרי 2:3 בסיכום ו-85:86 במשחק החמישי והמכריע.

גיא פניני, אחד שהטראש טוק מעולם לא היה זר לו, סיפר מה קרה לפני שניגש לשלוש זריקות עונשין גורליות, כשעל השעון עשר שניות. "דיאמנטידיס ניגש אליי ואמר לי: ‭25'‬ אלף איש על הראש שלך, בוא נראה אם יש לך ביצים לקלוע עכשיו שלוש זריקות‭.'‬ ברגע ששמעתי את זה רעדו לי הרגליים, אבל קלעתי", צוחק קפטן הצהובים לשעבר.

את הכדורסל הישראלי מכיר היווני היטב. את מכבי תל אביב פגש לראשונה כשהיה בן 20, והתארח עם היראקליס סלוניקי ביד אליהו במסגרת הסופרוליג ב-2001. הוא העמיד שיאי עונה בדקות (22) ובנקודות (7), אך הובס ב-24 הפרש.

אחר כך, ב-12 שנותיו בפאו, שיחק מול הצהובים בפיינל פור, לקח על חשבונם את הגביע, הדיח אותם בהצלבה וב-2007 אפילו נפגע ממטבע שהושלך מהיציע בהיכל. "זה בסדר, כבר סלחתי על זה", אמר לי בריאיון הפרישה שקיימתי עמו. "אני יודע שזה חלק מהכדורסל. אני זוכר ממכבי בעיקר את הקהל הגדול שלה, שהולך אחריה לכל מקום. היו לי כל כך הרבה מפגשים עם הקבוצה הזו, ותמיד נהניתי. מכבי הייתה יריבה קשה ומתאגרת".

כשרק הגיע לפנאתינייקוס, במקומו של אריאל מקדונלד ב-2004, הוא אפילו לא ידע לנהוג, וסנטר הקבוצה לזארוס פפאדופולוס הסיע אותו לאימונים ולמשחקים. בכל פעם שהיה לו יום חופשי, הוא לא ויתר על ביקור בעיר הולדתו: דיאמנטידיס טס לסלוניקי, ובנמל התעופה המתין לו אחד מחבריו כדי להסיע אותו במשך שעה וחצי לקסטוריה.

יהלומידיס אינו אחד שיספר מי היה היריב הקשה ביותר שלו, או מי היה המודל שלו לחיקוי. "כשהייתי קטן אהבתי לצפות במשחקים של ניקי גאליס", אמר פעם, וזה הדבר הכי קרוב להערצה שאפשר היה להוציא ממנו. הוא גם מסרב להתרברב בהישגיו הגדולים ככדורסלן. "הדבר שהכי גדול שעשיתי בחיי הוא שהצלחתי להקים משפחה, ושיש לי שני ילדים קטנים שאני גאה בהם", סיפר.

בשנים הקרובות עומד להתפתח ויכוח פולמוסי קשה בקרב חובבי הכדורסל היווני - מי היה השחקן הגדול בכל הזמנים: גאליס (שהיה הסופרסטאר הראשון וששינה את פני הענף במדינה) או יאניס אנטטוקומפו, שעומד לכבוש כל פסגה אפשרית בעולם. דיאמנטידיס יישאר מעט מאחורי שני הכוכבים הנוצצים, כמו שתמיד אהב.

דיאמנטידיס זכה לפרישה חלומית. לפני עונת 2015/16 הוא הכריז שהיא תהיה האחרונה בקריירה שלו, ונתן את האות לפתיחת הפסטיבל הממושך שילווה אותו עד שיירד בפעם האחרונה מהבמה.

כרטיסי המינוי העונתיים של פאו הודפסו עם תמונתו ברקע; קבוצות יריבות בליגה היוונית העניקו לו גביעים ומזכרות; אוהדים מכל אירופה (אפילו מטורקיה) שרו והריעו לו; היורוליג הכניסה אותו להיכל התהילה שלה; הוא נבחר לחמישיית כל הזמנים של קבוצתו; וקסטוריה, העיר שבה גדל, קראה לאולם הכדורסל שלה על שמו.

"אני רוצה שיזכרו אותי בתור שחקן שנתן הכל על המגרש, בכל משחק, ותמיד עשה הכל כדי לנצח", אמר לוואלה! ספורט, 24 שעות לאחר משחקו האחרון ביורוליג. כשחבריו לקבוצה טענו כי רצו לנצח בעיקר בשבילו, הוא הינהן בשלילה. "זה פשוט לא נכון, זה פשוט לא נכון. רציתי לעלות לפיינל פור, רציתי להצליח, אבל אי אפשר להגיד שרציתי את זה יותר מאחרים. יש כאן מישהו שזה לא הדבר שהוא הכי רצה בעולם?".

מספר חודשים מאוחר יותר קיימה פאו טורניר פרישה לכבודו, ותקרת האואקה איימה להתרומם באוויר. "בשבילי קל יותר לפרוש מכדורסל מאשר להחזיק מיקרופון", הודה חתן השמחה בפתח דבריו ל-18 אלף המאמינים שפקדו את יציעי האולם האולימפי. "אטריד אתכם רק עוד שתי דקות", התנצל אחר כך, כאילו שהוא לא יודע שכל אחד מהם היה מוכן להיות מוטרד מנוכחותו לפחות עוד שנה.

כי כזה הוא מספר 13 של פנאתינייקוס. בנאום שנשא הוא לא הודה למאמנים או לשחקנים שהיו לצידו, אלא דווקא עבר על כל אחד משמותיהם של האפסנאים והפיזיותרפיסטים. "דיאמנטידיס הוא הכדורסל", אמר עליו פעם מאמנו הנצחי ז'ליקו אוברדוביץ'. וכמו שנוהגים לומר ביוון ב-20 השנים האחרונות: אוברדוביץ' יודע.