רוקדים עם כוכבים: מצעד 20 גיבורי השושלת של שיקגו בולס

בווידאו: כך שחקני ה-NBA מעבירים את הזמן בבידוד

20. רוד ת'ורן - המנהל/מאמן/שחקן האגדי ייזכר קודם כל כארכיטקט של הדרים טים המקורית, אבל את הקו"ח שלו מעטרת עוד שורה מרשימה ולא מספיק זכורה: הוא האיש שהימר על ג'ורדן בדראפט 1984, בעידן שבו ביגמנים היו הסחורה הכי חמה וכשהצורך המיידי של הבולס היה בשחקן פנים. זה מספיק בהחלט כדי לקבל אזכור של כבוד, גם אם ת'ורן לא היה חלק מהשושלת עצמה.

19. דאג קולינס - כל שושלת ספורט אמיתית זקוקה לאיש שיביא אותה לבאר, גם אם מישהו אחר עוזר לה לשתות ממנו. במובן הזה קולינס הוא מה שמארק ג'קסון היה עבור גולדן סטייט טרום האליפויות: מאמן פופולרי עם שיטה מעט פרימיטיבית, שעיצב את השלב הראשון באבולוציה של הקבוצה אבל היה צריך לעזוב כדי שתעשה צעד קדימה.

18. ג'ים סטאק - עוזרו של ג'רי קראוס היה לשון המאזניים במלחמות האגו המתישות בין הג'נרל מנג'ר והשחקנים, וסיכל במהלך השנים לא מעט גחמות של הממונים עליו שהיו יכולות להביא לסיום השושלת עוד לפני 1998. הוא גם הכוח המניע מאחורי צירופו של דניס רודמן, מהלך שקראוס התנגד לו בשלב ראשון.

17. לוק לונגלי - הסנטר האוסטרלי החביב שהיה שותף לת'ריפיט השני של הבולס תמיד נראה גמלוני ומגושם, אבל המספרים שלו בעונות האליפות - פלרטוט עם ממוצע נקודות דו ספרתי פעמיים וחצייה שלו ב-97/8 - הופכים אותו אוטומטית לאחד השחקנים המשלימים היעילים של השושלת.

16. רון הארפר - הגארד המגוון והקשוח הצטרף לבולס כשהיה מעבר לשיא ואחרי פציעה קשה, אבל בכל זאת הפך לחתיכה חשובה בפאזל, כשהמציא את עצמו מחדש בתור מומחה הגנתי והיה שותף לשלוש אליפויות. יצר יחד עם ג'ורדן ופיפן שלישיית קו אחורי רב תכליתית שמאוד פופולרית כיום, וממחישה כמה הבולס הקדימו את זמנם.

15. ביל קרטרייט - ג'ורדן מעולם לא סלח לג'רי קראוס על הטרייד שהעזיב את חברו הטוב ושומר הראש הפרטי צ'ארלס אוקלי, אבל היכולות והשקט של קרטרייט לאורך השנים הוכיחו את נחיצות ההחלפה.

14. סטיב קר - היד הקטלנית, קור הרוח וחכמת המשחק של קר הפכו אותו לג'וקר אמיתי מהספסל במשך חמש עונות. הוא גם חתום על שני רגעים איקונים בשושלת: קרב האגרופים עם ג'ורדן באימון, ושלשת הניצחון במשחק 6 בגמר 1997.

13. בי ג'יי ארמסטרונג - היה המחליף של ג'ון פקסון בשתי האליפויות הראשונות וקודם להיות רכז פותח בשלישית. שחקן חד גוני למדי, אבל עם יד נהדרת מהשלוש שהפכה אותו לסקורר לעת מצוא.

12. ג'ון פקסון - אחד מסמלי השושלת, ולא רק בגלל שלשת האליפות ב-1993. כמו כמה מחבריו לקבוצה שדורגו תחתיו, חיפה על מחסור בכישרון עם מנטליות מנצחת, וייזכר לנצח בזכות הדיוק הכירורגי בזריקות קלאץ'.

11. טים גרובר - סיפור השושלת של הבולס מלא בדמויות משנה ששוות ספין אוף. אחת מהן היא דמותו של מאמנו האישי של ג'ורדן, שקיבל את התפקיד בגיל 25 בלבד וללא ניסיון ממשי, אבל עם טונות של תעוזה וחדשנות. גרובר, שלימים הפך לאיש סודו של הוד אווירותו וליווה מקרוב את הקריירות של קובי בריאנט ודוויין וייד, נחשב לאיש שמאחורי המהפך הפיזי של ג'ורדן באמצע הקריירה ולמי שהביא אותו לגבהים חדשים. מייקל היה זקוק לו יותר מרוב חבריו לקבוצה, ולכן הוא מדורג מעליהם.

10. טקס וינטר

פיל ג'קסון הפך למפיץ הבשורה העיקרי של התקפת המשולש ב-NBA, אבל האיש שהגה, ביסס והטמיע אותה בבולס הוא יד ימינו הנצחי, אחד ממוחות הכדורסל המבריקים בתולדות הליגה, ועוד דמות מפתח שקולה לא יישמע בסדרה. עוזר המאמן של הבולס מ-1985 ועד 1999 קיבל מג'קסון את חופש הפעולה שלא קיבל מקודמו בתפקיד דאג קולינס, וכשזה קרה שיקגו הפכה מאוסף כישרונות שמתבססת על אחד על אחד למכונה התקפית בלתי ניתנת לעצירה. כדרכם של עוזרי מאמן רבים, הקרדיט הלך לאיש שהיה בפרונט, אבל זה לא גורע מחלקו.

9. אל ורמיל

ג'ורדן החמיץ שישה משחקי עונה רגילה בת'ריפיט הראשון של הבולס, לא החמיץ אף משחק בת'ריפיט השני ומעולם לא החמיץ משחק פלייאוף; עד שנעדר מהמגרשים ביוזמתו, פיפן פספס שישה משחקי עונה רגילה בלבד בחמש עונות אליפות; בי ג'יי ארמסטרונג לא הפסיד ולו משחק אחד במשך שלוש שנים; באותו פרק זמן, רון הארפר נעדר משמונה משחקים בלבד; כפי שכבר הבנתם, הרזומה של ורמיל, האחראי על תחום הכשירות הפיזית והכושר הגופני של הבולס בזמנו, מדבר בעד עצמו. השיטות החדשניות שלו תרמו לבריאות יוצאת דופן של השחקנים בעונות הגדולות וליכולת של שחקני המפתח לשמור על יכולת שיא עמוק לתוך העשור הרביעי לחייהם. גם אם יישאר מאחורי הקלעים לנצח, יש לו תרומה קריטית לכינון השושלת. עוד בול פגיעה של ג'רי קראוס.

8. הוראס גרנט

האיש והמשקפיים "הפסיד" בקרב התודעתי לרודמן הצבעוני והמוחצן, אבל מנקודת מבט מקצועית נטו כנראה שהוא היה הפאוור פורוורד השלם של השושלת. מלבד יכולות הגנתיות מרשימות וחוש מפותח לריבאונדים, גרנט היה נשק התקפי מהוקצע - מה שבוודאי אי אפשר לומר על רודמן - עם יד רכה מבחוץ שהיתה הופכת אותו כיום לחלומם הרטוב של רוב הג'נרל מנג'רים בליגה. יש לו בחגורה שלוש אליפויות ומקום בין עשרת הריבאונדרים הטובים של הבולס בכל הזמנים, אבל לעיתים קרובות שמו מושמט שלא בצדק כשנזכרים בשושלת. רודמן דורג בכל זאת מעליו מסיבות שנפרט בהמשך.

7. טוני קוקוץ'

קשה לחשוב על שחקן שזכה בשלוש אליפויות, הוכתר כשחקן השישי של העונה והיה האופציה ההתקפית השלישית בקבוצה הטובה בהיסטוריה בתור פספוס, אבל כנראה שבכל סיטואציה אחרת קוקוץ' היה הופך לסופרסטאר. הוא היה נוביצקי לפני נוביצקי, אבל הגיע לליגה פחות בשלה לכוכב אירופאי ולסיטואציה שלא באמת אפשרה לו להתפתח ככזה. ובכל זאת, בארבעת הפרקים הראשונים של "הריקוד האחרון" נראה קוקוץ' כמו לא יותר מניצב, אבל זה רחוק מלשקף את המציאות. כנראה שהוא יהיה הנציג הבא של הקבוצה בהיכל התהילה.

6. דניס רודמן

"התולעת" הצליח להטביע חותם נצחי בשיקגו למרות שנשאר בה שלוש שנים בלבד, הרבה פחות ממי שמאייש את חמשת המקומות הראשונים בדירוג. זה גם בזכות הדמות המרתקת, השברירית, הגדולה מהחיים שהוא, אבל גם בזכות המשקל הסגולי שהיה לו על הפרקט. רודמן הצטיין בתחום אחד מדיד (ריבאונדים) בתחום אחר קצת פחות (הגנת אחד על אחד), ובתחום נוסף הרבה פחות (סטאר קוואליטי). הוא התקרב פעמיים לממוצע של 20 ריבאונדים למשחק - נתון פסיכי לחלוטין. מעלליו מחוץ למגרש תרמו למיתוג ולהייפ, אבל את המעמד הוא הרוויח בזכות עליו.

5. ג'רי ריינסדורף

ריינסדורף מצא בסדרה שכפ"ץ אנושי - ועוד כזה שאין לו שום יכולת תגובה - בדמותו של ג'רי קראוס, אבל למרות שהוא לא חף מביקורת, ההצלחה של הבולס היא במידה רבה גם ההצלחה של הבעלים. הוא רכש את הקבוצה תמורת 16 מיליון דולר, אחרי בצורת פלייאוף של שלוש שנים ועם בסיס אוהדים דל מדי, והפך אותה למותג אמריקאי. הוא נודע כבעלים פעיל ומעורב במיוחד (וגם כמי שמסרב לשלם מס מותרות). כמו לגבי כל אחת מהדמויות בסדרה שאינה ג'ורדן עולה השאלה המתבקשת "מי הוא היה ללא ג'ורדן", אבל כמו שאי אפשר לפטור את ריינסדורף מאחריות על הטעויות שגרמו לפירוק השושלת - אי אפשר לקחת ממנו את מה שעשה כדי לייצר אותה.

4. פיל ג'קסון

כן, הבולס לקחו את כל האליפויות תחת שרביטו; וכן, הוא האיש שגרם לג'ורדן להאמין בחבריו לקבוצה, והפך אותו לגרסה הטובה ביותר של עצמו; ובכל זאת, הזן מאסטר לא מדורג בין השלושת הגדולים משום שתרומתו היתה אנושית בעיקרה. ג'קסון הוא מנהל האגו הטוב בתולדות ה-NBA. בליגה שבה למאמנים יש השפעה מוגבלת, זה לא מעט בכלל. אילולא היכולת של ג'קסון לשמור על חדר הלבשה מתפקד, כנראה שהבולס היו זוכים בפחות אליפויות. ובכל זאת, לחותמת ההתקפית שלו אחראי טקס וינטר ולחותמת האליפויות שלו אחראי מייקל ג'ורדן. יש לו חלק מכריע בשושלת, אבל אולי לא מכריע כפי שניתן לחשוב.

3. ג'רי קראוס

חטא ההיבריס של הג'נרל מנג'ר מובלט היטב ב"ריקוד האחרון", ולא בכדי. אבל גם אם לוקחים בחשבון את חלקו בפירוק השושלת (אגב, גם הוא מוטל בספק. אם לא קראוס, כנראה שהחסכנות של ריינסדורף היתה שמה קץ לקבוצה במועד סמוך) - אי אפשר להתעלם מהפעולות הרבות שעשה כדי לבנות אותה. הוא אחראי באופן ישיר להבאתם של שש מתוך עשר הדמויות שמאיישות את הטופ 10 בדירוג שלנו, והבריק פעם אחר פעם. כשנגמרו לבולס יריבות חיצוניות, הם מצאו אויב מבית. לא שקראוס עם האגו הנפוח והאובססיה לקרדיט לא נתן להם סיבות טובות. כך או כך, הן לא מספיק טובות כדי לפקפק במורשת שלו.

2. סקוטי פיפן

"ארגונים זוכים באליפויות, לא שחקנים", הצהיר קראוס בעוד ניסיון נואש לתשומת לב. אבל עם כל הכבוד לו, היו לבולס שני שחקנים שהפריכו את הטענה. פיפן היה הסיידקיק המושלם, שומר עצום ושחקן התקפה לא מוערך דיו, שללא ג'ורדן נראה בשיאו כמו מועמד לשחקן הטוב ב-NBA. היה לו לא מעט אגו, אבל הוא השאיר אותו מחוץ למגרש. יש ויכוח שהוא צריך להיות במקום השני?

1. מייקל ג'ורדן

מה עוד אפשר לומר על האיש שנאמר עליו הכל? MJ הוא נקודת המוצא להכל. במידה רבה, הדירוג הזה הוא למעשה דירוג האנשים ש-MJ היה הכי זקוק להם לאורך הדרך. לא בטוח כמה הוא באמת היה זקוק להם. כנראה שהיה מוצא דרך לזכות באליפויות כך או אחרת. הסדרה רק הופכת את המיתוס סביבו לגדול ומוצדק יותר: הרי אם הקבוצה היתה כה מסוכסכת, כה מפולגת, כל כך מלאה בתככים ומאבקים פנימיים, איך זה הסתיים באליפות? התשובה מעולם לא נראתה כל כך פשוטה: זה הכישרון של מייקל ג'ורדן.