אם יש תופעה חיובית אחת שחובבי הספורט בישראל יוכלו לקחת איתם מתקופת הקורונה, הרי שזו חשיפת הסודות העתיקים מחדרי ההלבשה והמגרשים. כעת, לכבוד יום העצמאות, כמה מהכוכבים הגדולים בענפים השונים חוזרים לרגעים שאיש לא הכיר. במהלך היום אנו מציגים בוואלה! ספורט שלוש כתבות מלאות בסיפורי נוסטלגיה שלא נודעו.
שחר פאר
אז: הטניסאית הבכירה של ישראל בכל הזמנים, דורגה בשיאה במקום ה-11 בעולם.
היום: מעבירה יחד עם אביה סדרת הרצאות בשם "נקודה נקודה", ובה הם מספרים על הקריירה הספורטיבית שלה.
עשור לפני הקורונה, אני כבר חוויתי סוג של בידוד כשיצאתי בפעם הראשונה לטורניר בדובאי. זה קרה ב-2010, שלושה שבועות אחרי חיסולו של מחמוד אל מבחוח שיוחס למוסד. נטען שהפעולה בוצעה בחדרו של בכיר החמאס, כשהמחסלים הישראלים התחפשו לטניסאים... ואני הייתי אמורה ללון עם אבא שלי באותו מלון. ברגע האחרון, כשנחתנו בדובאי, גילינו שהעבירו אותנו למלון אחר.
השבוע שבו הייתי בטורניר היה יכול לפרנס תסריטאים. כשנחתי, לא החתימו לי בכלל את הדרכון. פגשתי את אבא בשדה התעופה, ואסור היה לנו לדבר בינינו עברית. היה לי שם בדוי, וכשנכנסתי לחדר המלון, חיכה לי פתק שעליו נכתב Welcome Christina. את הקומה כולה סגרו עבורנו ועבור צוות המאבטחים שלנו.
כל הזמן היו סביבנו שמונה מאבטחים, בהם אישה אחת שנשארה צמודה אליי. לפני המשחקים שלי, הביאו כלבים שיסרקו את היציעים וירחרחו אם מישהו הטמין פצצה... אבל כשאני התחלתי להתחמם, הכלבים עזבו הכל ורדפו אחרי הכדורים. כמובן שדגל ישראל לא נישא ליד השם שלי, ונאלצתי להחליף נעליים, מכיוון שנהגתי לנעול זוג שיש עליו את הדגל.
הקצו לי חדר הלבשה נפרד, ליד מגרש צדדי, והייתי מבודדת מהשחקניות. אחרי שניצחתי בסיבוב הראשון, התגודדו פתאום 40 אנשים מסביב לחדר ולא הבנו מי הם. רק אז הסבירו לנו שאלה מאבטחים סמויים מהמעגל השני. מכיוון שלא היה לי אפילו טלפון סלולרי, השותפה שלי בטורניר הזוגות לא הייתה בטוחה אם בכלל הגעתי לדובאי... נפגשנו שם בפעם הראשונה רק על המגרש. גם כשרציתי להתאמן בחדר כושר, סגרו אותו במיוחד בשבילי.
בין היתר נאסר עלינו לצאת מהמלון, אבל למזלי היו בו עשר מסעדות, כך שהיה לנו לאן ללכת בכפוף לזה שנודיע מראש למאבטחים איפה אנחנו רוצים לאכול בכל יום. באחד הימים סעדנו במסעדת סטייקים, ופתאום המאבטחים קמו ודיברו בערבית ויצאו החוצה. נלחצתי, חשבתי שעוד שנייה יורים בנו. הם חזרו אחרי כמה דקות, וסיפרו ששמעו מישהו מדבר, וחששו שמחפשים אותנו.
ככל שהתקדמתי בטורניר, והפכתי לאייטם חדשותי בדובאי עצמה, ההגבלות רק החמירו. כבר לא יכולתי לאכול במסעדות, אלא רק להזמין טייק אוויי לחדר. לא הרגשתי עוינות מצד מארגני הטורניר, וכולם היו מאוד נחמדים אליי. גם הקהל קיבל אותי בצורה יפה; כששיחקתי, לא הרגשתי לרגע שאני נמצאת במדינה ערבית, או שיש איזושהי בעיה.
הייתי מאוד ממוקדת באותו שבוע. הגעתי עד חצי הגמר, והפסדתי לוונוס וויליאמס. מיד אחרי ההפסד, כולם רצו שרק אעוף משם. המארגנים רכשו מיד שלושה כרטיסי טיסה במחלקת עסקים לי, לאבי ולמאמן שלי, ועוד באותו ערב טסנו משם. כשחזרתי לטורניר, כעבור שנה, ציפתה לי מציאות מעט שונה, ויכולתי אפילו לצאת עם המאבטחים להסתובב בעיר.
שייע פייגנבוים
אז: מלך השערים של הפועל תל אביב בכל הזמנים.
היום: פרשן כדורגל, חבר בתוכנית גולסטאר.
הייתי אימת הדרבים התל אביביים. אוהדי מכבי לא היו נרדמים בגללי בלילה שלפני המשחקים נגד הפועל, אבל פעם אחת, ב-1972, הם עמדו ושאגו את השם שלי. עליתי כמחליף בדקה ה-50, כבשתי צמד והפכתי פיגור 1:0 לניצחון 1:2 על הכח רמת גן. 15 אלף צופים היו בהצגה כפולה בבלומפילד, והניצחון שלנו עזר למכבי תל אביב במאבק האליפות נגד הכח. האוהדים שלה, שהגיעו למשחק נגד הפועל ירושלים, הריעו לי.
זה היה צמד מיוחד עבורי, כי הוא הגיע אחרי כמה חודשים שבהם לא שיחקתי והשלמתי עם המחשבה שגמרתי עם הכדורגל. הייתי אז בן 25, בשיאי, שנתיים אחרי המונדיאל במקסיקו. שיחקנו נגד הפועל באר שבע, הייתי בדרך לשער השני שלי וכבר עברתי את ג'קי דקל הבלם. במקום לגלגל את הכדור פנימה, רציתי להיכנס איתו לתוך השער. השוער יאיר נוסובסקי זינק לעברי. הברך שלי התרסקה מתחת לגוף הגדול שלו. שמעתי את הקנאק והבנתי שזו פציעה קשה.
סחבו אותי על אלונקה לחדר ההלבשה והאורתופד פואד נסים לא היה זקוק אפילו לצילום; הוא מיד אמר לי שאני מתייצב לניתוח למחרת בשמונה בבוקר. שאלתי מה, איך, והוא אמר לי "אין מה לעשות". אחרי הניתוח, כשאבא שלי שאל את פואד, מה יהיה עם הילד, הוא ענה לו: "הוא גמר עם כדורגל, אבל אל תגיד לו שום דבר". אבא שמע את זה והתחיל לבכות.
אחרי שהתאוששתי מהניתוח, הוא אמר לי ללכת עם מקל ואני הבנתי שזה סוף הקריירה. הייתי מגיע לאימונים ואוכל את הלב. בהתחלה בכיתי המון, אבל אחר כך לקחתי בלוקים מבניינים סמוכים וקשרתי אותם לרגל בעזרת תחבושת אלסטית. הייתי מתיישב על השולחן בסלון, ועם דמעות של כאב מרים את הבלוקים עם הברך כדי לחזק את השריר הארבע ראשי.
אחרי שבועות ארוכים, כשהארי גיים האנגלי אימן את הפועל, עמדתי בחדר ההלבשה באימון, ואמרתי שאני רוצה לבחון אם הברך התייצבה מהבלוקים. תפסתי בידיים את משקוף הדלת. הרמתי את רגל שמאל ונשארתי על הרגל הפצועה. ניתרתי לגובה 20 ס"מ כדי לראות אם הברך לא בורחת. היא עמדה בזה.
צלצלתי לפואד ואמרתי לו שיבוא בדחיפות. בהתחלה הוא אישר לי ללכת מסביב למגרש בלי המקל. קשרתי טוב את הברך והלכתי לאט, אבל מיום ליום הגברתי קצב. בכל יום הוא הוציא לי נוזלים מהברך, עד המשחק מול הכח. עליתי מהספסל במחצית השנייה, ובנגיעה הראשונה בעטתי בקשת מ-35 מטר. השוער רץ לאחור כדי לתפוס את הכדור, ונכנס איתו פנימה. את השער השני כבשתי אחרי שש דקות, ולא ידעתי את נפשי. אני, שלא הייתי מיועד לשחק יותר, החזרתי לעצמי את החיים והקריירה.
עידו קוז'יקרו
אז: מקום חמישי בהופעות בנבחרת ישראל בכל הזמנים (165 משחקים).
היום: עצמאי, פרשן כדורסל, משתתף בעונה החדשה של "הישרדות VIP".
המסעות עם נבחרת ישראל לחו"ל היו קרקע פורייה לסיפורים מצחיקים, להסתבכות בצרות וגם לזריקת אחריות (חברית!) האחד על השני. באחת הנסיעות היינו באיסטנבול במסגרת טורניר עם עוד כמה נבחרות, והיינו כולנו יחד בארוחת הערב בחדר האוכל.
המלון בו שהינו ידוע במומחיותו למתוקים, ובמרכז הבופה הועמד שולחן עגול ענק, עם פירמידה של בקלאוות שלא טעמתי כמוהן בחיים שלי. עם סיום הארוחה, המאמן מולי קצורין, עוזרו יורם חרוש ומאמן הכושר יורם מנחם קמו ויצאו לכיוון המעליות. לפני שעזב את חדר האוכל, מנחם ניגש אלינו ואמר: "חבר'ה, יש לנו מחר משחק, אל תיגעו במתוקים".
המשכנו לשבת. הייתי עם ליאור ליובין, מאיר טפירו, ישראל שיינפלד, הרצנו צחוקים ונהנינו כמו תמיד. לפני שהתפזרנו לחדרים, קם אחד השחקנים - שמפאת הפחד מקנסות הרטרואקטיביים באיגוד הכדורסל נשמור בסוד על זהותו - ושאל: "רוצים שאביא כמה בקלאוות לחדרים?". הסתכלנו עליו. ידענו שיש לו חולשה למתוקים, אז זרמנו. בטח, תביא. הוא לקח צלוחית קטנה, ובנה עליה פירמידה של בקלאוות. לכולנו היה ברור שהוא עומד לזלול את כולן.
במבט לאחור, המחזה הזה נראה כאילו הוא לקוח ממערכון של "אנחנו במפה". יצאנו מחדר האוכל והזמנו מעלית. היא נפתחת, ומי יוצא? קצורין. "לאן זה", שאל מולי והסתכל על פירמידת הבקלאוות. "לא לא, זה בשביל החבר'ה לחדרים", ענה השחקן. חיכינו שהדלת תיסגר, ואז יצאה לפועל עוד אגדה אחת מיני רבות בתולדות נבחרת ישראל בכדורסל.