מוורמוט ועד רייכרט: שלושה סיפורים קטנים על כדורגל

בווידאו: שחקני בית"ר ירושלים מתאמנים בזום. בקרוב במגרש האמיתי?

הכדורגל הישראלי שובת מאונס, והחזרה למגרשים עדיין לא באופק. מה עושים בימים האלה? בורחים למחוזות הנוסטלגיה עם הסיפורים הקטנים מאחורי הקלעים. משעשע, מרגיז, לפעמים הכול ביחד - למה שלא ניהנה קצת בזמן הזה?

כששיחקתי בהפועל עכו יצאנו למשחק חוץ בסמי עופר. כמה דקות לפני החימום אני שומע צעקות ובלגן. לא ממש הבנו מה קורה. ראינו את ברונו איבה ומנהל הקבוצה בוויכוח שגולש לצעקות עם הרבה עצבים. לאט לאט, אחרי ששמענו את השיחה, הבנו מה קרה - איבה שכח את הנעליים בבית ואין לו זוג נוסף. כולם שאלו אותו איזו מידה הוא והתברר שהוא נועל 47.5. לי ולכמה אחרים היה זוג נוסף. המספר שלי, 45.5, היה הכי קרוב, אבל עדיין קטן עליו בשתי מידות.

איבה מדד אותן. נראה היה שהוא בקושי מצליח לעמוד, אבל הוא אמר שאין מה לעשות והוא ישחק איתן. במשחק עצמו הוא לא יכול היה לזוז, זה הפריע לו מאוד והציק לו. בסיום הוא הוריד את הנעליים בחדר ההלבשה ובא להביא לי אותן, הן נראו כמו נעלי מוקסין - גמורות, איבדו כל צורה וכיוון. באותה שניה לקחתי את הנעליים וזרקתי אותן לפח.

יום אחד היינו עם בני יהודה במחנה אימונים בהולנד. גד סולמי המנוח היה היו"ר. קניתי כרטיסים לכל הקבוצה למשחק של אייאקס נגד פיינורד, "אלוף האלופים". נסענו לרוטרדאם, באנו ייצוגיים עם הביגוד של המועדון. כשהגענו למשחק התברר שהכרטיסים שקנינו היו לאולטראס של פיינורד. איאקס זאת הקבוצה של היהודים, ואנחנו נכנסים עם הטרנינגים עם הכיתוב בעברית ויושבים ביציע של השרופים של פיינורד. המשטרה קלטה את זה, החליטה לפנות את כולנו ודרשו להעביר אותו למקום אחר למעלה קצת בפינה, אלכסונית למקום שבו ישבנו. לא עם האולטראס, אלא עם הקהל האינטיליגנטי יותר של פיינורד, אלה שיכלו להכיל אותנו.

עלינו כולנו. מי שלא הצטרף אלינו היה סולמי. הוא אמר "אני בגילי לא עולה עכשיו את כל המדרגות האלה למעלה, אני לא בנוי לזה, אני נשאר לבד כאן". הוא היחיד שלא היה עם המדים של המועדון ולכן זה היה אפשרי. אנחנו עולים למעלה ונמצאים בזווית שבה אפשר לראות את גד ביציע למטה. עכשיו, כל המשחק אנחנו מסתכלים עליו לראות מה קורה. בקיצור, נגמר 0:1 לאייאקס, אנחנו מתסכלים לכיוון שלו. גד משחק אותה עצוב, כואב לו הלב ממש. פתאום פיינורד משווים ל-1:1, גד קופץ, מתחבק עם האוהדים, מתנשק, מזדהה עם פיינורד בגלל היציע ואנחנו נקרעים מצחוק. זה הרג אותנו".

כבר בשבוע שקדם למהלך בעונת 2014/15 הרגשתי שמשהו לא בסדר. קצת לפני הדרבי נערך משחק גביע הטוטו וגילי כבר לא התאמץ, הראש לא היה במקום. שאלתי אנשים בהנהלה, אבל הם אמרו לי שאין כלום. ואז הגיע הדרבי. הגישה שלו במשחק הייתה שערורייתית. תכננתי להיכנס בו ולהוציא עליו את כל העצבים, אבל איך שירדתי לחדר ההלבשה אמרו לי שהוא עובר למכבי, שזה סגור ואין ברירה. אמרתי להם באותו הרגע שזאת לא אבידה, כי בגישה שורמוט היה בא הוא לא יכול היה לתרום להפועל. זה הרתיח אותי כי זה השפיע על כל השחקנים.

באותו רגע מכבי הציעה לי שחקנים תמורתו. התקשרתי לדן איינבינדר אבל הוא לא רצה לבוא, כדי לא להיות שרוף בבית"ר. רייכרט הסכים להגיע וגם שון גולדברג. מה שרייכרט וגולדברג עברו בחצי שנה הזאת מהאוהדים של הפועל רק כי הם היו מושאלים ממכבי קשה לתאר - קללות ואיומים מהתחלת המשחק עד הסוף ואחר כך גם מחוץ למגרש, המון הודעות ואיומים. באיזשהו שלב כבר דרשו ממני לא לשתף אותם. עם הזמן הבינו שרייכרט אוהד הפועל ונרגעו איתו קצת. את גולדברג לא עזבו עד הרגע האחרון, הוא עבר גיהנום וכמו גבר התעקש לעלות לכל משחק והיה טוב. זה שחקן עם אופי שהייתי לוקח לכל קבוצה שאני מאמן, הוא לא מספיק מוערך בארץ. הוא לא מהיר אבל יש לו תכונות של פייטר והבנת משחק. כל מאמן רוצה שחקן כזה אצלו.