בווידאו: אימון בית"ר ירושלים במהלך פרשת הצ'צ'נים
אלי כהן "השריף" אימן במשך קרוב ל-30 שנה בליגה הראשונה והשנייה בישראל. המאמן בן ה-69 הוביל את בית"ר ירושלים לאליפות, שיקם את הפועל תל אביב והכין במכבי חיפה את התשתית לשושלות האליפויות של אברהם גרנט. בפברואר 2012 הוא מונה לקדנציה שלישית כמאמן בית"ר שהסתבכה בתחתית, ועבר איתה רכבת הרים שלא ישכח אף פעם.
כשהגעתי לבית"ר זה כבר היה המחזור ה-26. הקבוצה הייתה מסובכת בתחתית ובהתחלה מאוד חששתי. זה היה נראה רע. היה סגל רחב, של 35 שחקנים, ריחמו שם על חלק שלא יישארו בלי קבוצה אז השאירו אותם. אבל לא הייתה ברירה, חילקנו את הקבוצה לשתיים. אני עם 24 שחקנים איתי ועם ז'אן טלסניקוב והשאר עם חנן אזולאי.
התחלנו לעבוד, וכבר באימון הראשון עשינו מדדים. ערן לוי בא אליי ואמר לי שיש לו חום. אמרתי לו שיילך לבדוק חום עם הרופא, אבל הוא התעקש שהוא לא מרגיש טוב ואמרתי לו שיילך לנוח ויטפל בעצמו. יום למחרת התקשר אליי אחד העוזרים של הרב ממו מקרית אתא ואמר לי 'אלי, כל החבר'ה שלך פה'. שאלתי אותו מי אלה, והוא ענה 'ערן לוי ועוד כמה שחקנים, הם עושים שם חגיגה גדולה'. יום למחרת ערן לוי מגיע לאימון ואני שואל אותו איך הוא מרגיש, הוא אומר שקצת יותר טוב כי אתמול הוא ישן יום שלם במיטה והחלים. אמרתי לו 'אולי ישנת אצל הרב ממו, אצלי זה לא עובד, אתה מושעה עד להודעה חדשה'. הוא התעצבן ואמר שמלשינים עליו סתם, אבל הייתי חייב להגדיר לו גבולות מההתחלה, כי היינו קבוצה שנלחמת על הישארות בליגה.
המשחק הראשון היה נגד מכבי תל אביב בטדי, והייתי צריך למצוא שחקנים לכל משבצת. ניסיתי את שי חדד כמגן ימני אבל הוא אמר לי שהוא לא מעוניין לשחק בתפקיד אז שלחתי אותו הביתה עד אחרי המשחק. סיפרו לי שאבי ריקן שיחק פעם אחת מגן ימני, שאלתי אותו והוא אמר לי: 'בטח אלי, אפילו כמגן שמאלי אבל כבר נתנו לאביתר ברוכיאן ועכשיו הביאו את חיים מגרלשווילי. גם אם תבקש ממני לשחק שוער, כמה שאני קטן, אני שם כסא ועומד'.
היה את אריאל הרוש בשער, תומר בן יוסף ואנדריי פיליאבסקי בלמים, ריקן השלים עם מגרלשווילי את המגינים. קישור אחורי שיחקו דריו פרננדס וקובי מויאל ומקדימה היינו צריכים לאלתר עם סטיבן כהן, עמית בן שושן, ערן לוי ועוד אחד כל הזמן. זאת הייתה אז הקבוצה עם כמות ההבקעות הנמוכה בליגה. היינו רעים מאוד אבל בנס הוצאנו 0:0, למרות שלא הגיעה לנו נקודה. במשחק הבא יצאנו לחיפה והפסדנו אבל לפחות התחלנו לראות צורה של קבוצה.
הגענו למשחק בית מול קרית שמונה, שזכתה באליפות באותה עונה. פה כבר ראינו קבוצה. כולם עבדו, כולם היו מחוייבים, היינו טובים יותר מול האלופה שבדרך, אפשר היה לראות שיש עם מה לצאת לדרך. עדיין, לא הצלחנו להכריע את המשחק. למזלנו בזמן הפציעות שיר צדק נגע בכדור ביד וקיבלנו פנדל. אני כבר רציתי לגמור את המשחק בתיקו, אבל זה בא לנו מהשמים. ערן לוי נכנס כמחליף קצת לפני, הסתכלתי עליו ואמרתי לו שהוא בועט. הוא לא האמין שאני נותן לו אחרי איך שהתחלנו, אבל ייאמר לזכותו שהוא עמד בלחץ ובעט פצצה שהחזירה אותנו לחיים.
מאותו הרגע הכל התפרץ. עשינו שמונה ניצחונות רצופים, ברחנו מהתחתית, הקהל הגיע בהמוניו והייתה תחושה שבית"ר חוזרת. לא היה כסף, אבל היה חיבור של כל שחקני הבית הצעירים, זרים במקומות נקודתיים כמו פילאיבסקי ופרננדס והרבה מאוד רעב של הקהל. היה ברור לנו שאם משאירים את הסגל לעונה הבאה, עם עוד שניים-שלושה שחקנים אפשר לרוץ גבוה מאוד.
אבל אז הגיע הקיץ ושוב היה בלאגן. גאידמק בכלל לא רצה את הקבוצה, והיינו צריכים לוותר על שחקנים. שניה לפני פתיחת העונה עמותת האוהדים גייסה כסף כדי שאפשר יהיה לפתוח בכלל את העונה ולצאת לדרך. אז מה עושים? מסתדרים עם מה שיש. במקום פיליאבסקי ובן יוסף בנינו את מתן בראשי והבאנו בכסף קטן את דינו שקבורץ. היה חסר לנו קשר אורי, אז החזרנו את אופיר קריאף לסגל. היה חסר גם קשר קדמי, אז נתנו את הבמה לריקן, ברגע ששינה לו את הקריירה. גם חלוץ לא היה, אז שמנו את ערן לוי שישחק 9 ונעזרנו בחן עזריאל. אמרתי לערן שזה התפקיד היחיד שהוא יכול לראות בו דקות משחק. מהרגע שהגעתי הסברתי לו שאני צריך קשרים שעובדים והוא יכול להשלים לי רק בשפיץ ולשחק עם הגב. כשהוא רצה לעשות את זה הדברים הלכו טוב".
חיברנו קבוצה, ולאט לאט הדברים נראו טוב. באיזשהו שלב התחלנו להתייצב. במחזור השביעי הפועל תל אביב הגיעה לטדי לאחד המשחקים הכי מטורפים שאני זוכר. הובלנו 0:1, הם עשו מהפך עם שער של טוטו תמוז שגם עשה תנועה לקהל והורחק. מכאן המשחק היה שלנו, חן עזריאל כבש צמד וטדי פשוט רעד. הייתה שמחה באותה עונה יותר מעונות האליפות, אווירה של יציאה מחושך לאור.
המשכנו וכבר התחלנו לדבר על כרטיס לאירופה. במחזור ה-19 הגענו למשחק נגד הפועל תל אביב בבלומפילד אחרי שבית"ר נפלה שם שנים. ניצחנו 0:2, עלינו למקום השלישי, ופתאום התחלנו להאמין שעם חיזוק בינואר אפשר אולי לעשות אפילו אליפות. ישבתי עם איציק קורנפיין וקיבלתי אישור להביא שחקן. מצאנו אז את איבן סאנטיני הקרואטי, הכל כבר היה סגור איתו ורק חיכינו לאישור.
ואז פתאום באו אליי עם דרישה להוציא את הקבוצה ליומיים בצ'צ'ניה לאיזה משחק ידידות שחשוב לגאידמק. סירבתי, ואמרתי שזה לא מקצועי וייראה כמו בדיחה, במיוחד כשאין פגרה. יום אחד היינו עם הקבוצה בביקור בתל השומר, זאת הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בגאידמק. הוא ישב איתי ואמר לי: "שמתי 400 מיליון שקל על הקבוצה הזאת, לא מגיע לי שיעזרו לי כשאני צריך אותה?". הסברתי לו שזה בעייתי וייראה לא טוב, אבל הוא הבטיח שנטוס במטוס פרטי ונחזרור ממש בסיום המשחק. הוא היה בעל הבית, ולא יכולתי להתנגד.
טסנו לצ'צ'ניה, שם כבר אמרו לי שתקציב לסאנטיני לא יהיה ואם אני רוצה רכש - זה רק אחד מהצ'צנים שישחקנו במשחק נגדנו. סימנו כמה מהם, בסוף אישרו את סדאייב וקאדייב. אני מודה שאז לא הערכתי את הרעש שזה יעשה אחרת לא הייתי נכנס לזה, זה פירק לנו את העונה. זה פורסם בבוקר שלפני המשחק הבא נגד בני יהודה, הפסדנו בטדי 1:0 והקהל יצא נגד הקבוצה. אז עוד חשבתי שזה יעבור, אבל כשהצ'צ'נים נחתו וראיתי מה קורה באימון בכורה שלהם הבנתי שנגמר הסיפור. הידרדרנו כל כך שנשארנו בליגה רק במחזור הסיום. פשוט חבל, היה שם סגל לשנים שאפשר היה לרוץ איתו רחוק וריסקו הכל.
אז איך זה נגמר עם ערן לוי? בבאלגן עם הצ'צ'נים גם הוא הלך אחורה, אבל קצת לפני סוף העונה עשינו ריצת 3,000, ראיתי שחקנים מגיעים לסיבוב השמיני ואת ערן לא ראיתי אפילו פעם אחת, התברר שהוא נטש באמצע ויצא על דעת עצמו. אמר שהיה צריך לשירותים או משהו לא רציני. השעינו אותו עד סוף העונה, כבר לא הייתה ברירה.
ועם הצ'צ'נים? לא אשכח באימון הראשון שסדאייב בא לרדת מהדשא ואחד האוהדים קפץ מעל הגדר ונחת במגרש כדי לרוץ אליו. המאבטיחים קפצו עליו ותפסו אותו. אחר כך ראיתי אותו במנהרה בבית וגן ממתין עם המאבטחים למשטרה ואמרתי לו: "תגיד לי, אתה חמור? תגיד תודה שעצרו אותך, כי הוא היה מפרק לך את הצורה. מה אתה חושב, זה שחקן ישראלי? אתה יודע איזה חיה הוא, הוא היה מחזיר אותך בחתיכות, ניצלת".