ללכת בין ההריסות: סיפורי השריף

בווידאו: התקופה הסוערת של אלי כהן בבית"ר - הגעתם של סדאייב וקאדייב בינואר 2013

אלי כהן "השריף" אימן במשך קרוב ל-30 שנה בליגה הראשונה והשנייה בישראל. המאמן בן ה-69 הוביל את בית"ר ירושלים לאליפות, שיקם את הפועל תל אביב והכין במכבי חיפה את התשתית לשתי האליפויות בעידן אברם גרנט. לכהן יצאו לאורך השנים מוניטין של מאמן עם טביעת עין משובחת. רבים מהשחקנים שהביא הפכו לטובי הזרים ששיחקו פה אי פעם. הפגרה הכפויה אפשרה לנו לחזור עם כהן לסיפורים מהחוויות שעבר בדרך. אם עד עתה עסקנו בעיקר בחוויה שלו כמאמן בקבוצות הגדולות, כעת נעבור לקבוצות הקטנות יותר, כמאמן ואפילו כשחקן.

בקיץ 95 הגעתי לבית"ר ירושלים, אבל מה שהוביל לכך היה צירוף מקרים. בעונת 94/5 אימנתי את ראשון לציון, ומספר שבועות לפני סיום העונה סיכמתי עם היו"ר חיים קופיטו את כל התנאים לשנה נוספת. קופיטו כבר היה עם רגל וחצי בחוץ והודיע שאורי יזרסקי ינהל את העניינים בשנה הבאה. במשחק האחרון של העונה שיחקנו נגד צפרירים חולון, לי ולכמה שחקנים בכירים היה מענק עבור מיקום והמשחק היה חשוב להשגת המיקום.

לפני המשחק שחקנים פתאום המציאו פציעות אבל שתקתי, לא ידעתי מה הסיבה. במהלך המשחק אני רואה חלק מהם משחקים הפוך, בעיקר אלה שאין להם מענקים, וצעירים שעשו מה שאומרים להם. מדקה לדקה אתה מרגיש שמשהו לא בסדר בקבוצה. היינו משוחררים, נשארנו בליגה, איך פתאום אנחנו משחקים ככה? תוך כדי אתה מסתכל על הפרצופים של השחקנים ומבין הכול. עשיתי את הבדיקות שלי, התברר לי שמכרו אותי כדי לא לשלם מענק מיקום. אנחנו מובילים, הם משווים, אנחנו שוב מובילים, הם עושים מהפך ו-3:5. זה לא המהפך כמו הפרצופים אצלנו. אתה רואה אנשים מרוצים ומחייכים למרות ההפסד. זה היה בסך הכול משחק אחרון, אבל הרגיש כמו סכין בלב.

יצאתי עצבני ויזרסקי אמר לי בחיוך ברור: "מה אתה עצבני? תיהנה, שים זין, תן לצעירים לשחק". אמרתי לו: "אתם מכרתם אותי אבל זה יעלה לכם ביוקר". שתבין, יזרסקי היה חבר טוב שלי, הכרתי אותו עוד משמשון, אבל יש דברים שלא עוברים אצלי. בערב התקשרתי לחיים קופיטו ואמרתי לו: "מה שסיכמנו מת, אני לא ממשיך עם יזרסקי".

יום למחרת יזרסקי בא אליי לבורסה, היה לי אז מגרש מכוניות. הוא רצה לנסות להרגיע אותי ואמר לי "מה אתה לוקח קשה? מה, יש לך קבוצה אחרת?" זה עוד יותר הרתיח אותי, הייתי כל כך עצבני ואמרתי לו: "קבוצה אחרת? אני כבר סגרתי עם קופיטו הכול, אבל כנראה שאתה לא מבין מה עשיתם. אתה מכרת אותי". הוא ענה לי "מה אתה רוצה, שאני אשלם 200 אלף מענקים ונפשוט רגל? אין כסף לשנה הבאה". אמרתי לו "אני הייתי מוותר על המענק בשביל מענק מיקום, יש דברים ששווים הרבה יותר מכסף".

עדיין לא עברתי לבית"ר. שבוע אחר כך פנו אליי ממכבי הרצליה. רוני קליימן היה היו"ר, לפני כן הוא היה במכבי תל אביב. הוא מצלצל אליי ואומר לי "אלי, בוא נשב, אני רוצה לסגור איתך לעונה הבאה". אמרתי לו "רוני, תקשיב טוב, תבדוק עם ראש העיר אלי לנדאו, אימנתי שם לפני כמה שנים והוא לא ייקח אותי, היה לנו תאקל". הוא אמר לי "ראש העיר יקבע לי? לא יקרה דבר כזה". אמרתי לו שיבדוק, שלא נשב סתם. אחרי יומיים קיבלתי מקליימן זר פרחים ענק עם המילים "תודה על הכנות שלך, נעמת לי מאוד".

מה קרה עם לנדאו? העליתי אותם ליגה, היינו במצב טוב בליגה הבכירה. ראש העיר אהב לרדת לאזור חדרי ההלבשה במחצית. היה משחק רע מאוד שלנו, במחצית השתוללתי, נתתי מכה על הלוח, צרחתי. ניסים כהן רצה לדבר וצעקתי לו לשתוק. עשיתי אסיפה עצבנית ובאמצע האסיפה הוא נכנס ואומר "אני רוצה להגיד משהו", אמרתי לו "אל תפריע לי בבקשה". הוא נהיה לבן, הסתובב והלך. אחרי האסיפה ניסים כהן אמר לי "וואי וואי מה עשית, איזה בלגן יהיה". האסיפה עזרה, עלינו למחצית השנייה בטירוף וניצחנו את המשחק אבל היה ברור לאן זה יוביל.

בערב התקשרתי ליו"ר מנחם שני. אמרתי לו "קח בחשבון שהוא יבקש ממך לפטר אותי". מכאן התחיל בלגן, כבר היינו בחלק העליון של הטבלה ומבסוטים, אבל כבר ראיתי את הכותרות שראש העיר רוצה להחליף אותי והבנתי לאן זה הולך, הסוף היה ברור. אי אפשר היה לעשות את זה מידית כי הקבוצה הייתה במצב טוב, אבל מהר מאוד דאגו לכותרת על כך שאלי גוטמן בדרך וניסו לדחוק אותי החוצה עוד לפני סיום העונה.

אגב, שתבין כמה הכול זה אגו- במהלך העונה ערכו טקס חניכת תא הכבוד וראש העיר, עם הפנטזיות שלו, עשה סטייל הוליווד , שם חומר שעדיין לא יצוק, קרא לדמויות חשובות שיכניסו את טביעת הרגל וירשמו מי הבן אדם שהכף רגל שלו. איך שזה התחיל הוא אומר "קודם כל תקראו למאמן הגדול שהעלה אותנו לליגת העל, הוא ראוי לפני כולם, בואו נגיד לו תודה שעשה מאיתנו קבוצה".

את אנש דמירוביץ' הבאתי להפועל פתח תקוה, אבל מעשית ראיתי אותו כשהייתי מאמן הפועל תל אביב, רק שאז קשה יותר היה להביא אותו. סוכן השחקנים יולי שפירא לקח אותי לבוסניה, לא ידעתי אז כמה המדינה הזאת שונה מקרואטיה וממקומות אחרים שהיינו בהם. כשהגענו, לקחנו שם מונית בסראייבו וחשכו עיניי, זו הייתה עיר מרוסקת אחרי הפגזה, בכבישים היו חורים של פגזים שאף אחד לא מתקן והמדינה בכאוס. היו נוסעים כמו על חמור, אף אחד לא היה יכול לנהוג על רכב כמו שצריך. בכל פעם שאתה חושב שעברת את זה אתה נתקל שוב בחורים בכבישים, בורות בשבילים ובאינספור פנצ'רים. לנהג שליווה אותנו היו שלושה גלגלי ספייר והוא השתמש בכולם בנסיעה. חלפנו ליד מלון הולידיי, אתה רואה חצי מלון מרוסק מהפצצה והחצי השני מנסה לעבוד, מנסים לחזור לאיזשהי שיגרה. לא ייאמן.

כל זה היה פחות משנה אחרי המלחמה. נסעתי עם סוכן השחקנים יולי שפירא, לא ידעתי במה מדובר. קרואטיה הייתה על הכיפאק, אמנם נסענו לראות את דאבור רופניק בזמנוזה בעיירת גבול בשם אוסייק וגם שם הרגשתי את הסממנים של המלחמה, אבל זה לא היה ככה. הגענו לאצטדיונים בבוסניה ואלוהים ישמור. בכלל, היה חשש כי זאת מדינה מוסלמית, כיהודי תמיד יש משהו מפחיד באווירה, במיוחד כשזאת ארץ של מלחמה. זה גם כל הזמן מלווה אותך, עוצרים אותך בדרכים, שואלים שאלות, מסמכים, בודקים אותך, כמו שדה קרב נטוש. שפירא לא אמר לי את כל זה לפני כן, תמיד אמרתי לעצמי שכנראה שהוא חשש שאני לא ארצה לבוא ונפסיד את השחקנים. אבל אני לא פחדן. נכנסנו לבתי קפה ומסעדות, לאט-לאט אתה מדבר עם אנשים, לאף אחד לא הפריע שאנחנו מישראל. עדיין, היה ברור שיותר מדי זמן אסור לשהות שם כי ברמה הכללית זה מסוכן ואחרי יומיים שבנו לארץ. עם השנים כבר ביקרתי שם יותר והמצב השתפר, המדינות באזור הפכו לבית השני שלי.

בתקופה שהייתי מאמן הרצליה ב-93', טסתי פעם אחת עם היו"ר מנשה שני וסוכן השחקנים צביקה קריצר לרוסטוב. זו הייתה חוויה מהסרטים. רוסטוב הייתה עיירה בתחילת סיביר. מגיעים למוסקבה ומשם יש טיסת המשך. אנחנו באים ורואים מטוס טופולב, מהמטוסים שהיו משמשים גם להפגזות וגם לטיסות פנים. אנחנו מתיישבים במטוס, אני שם את הרגל על הקרקע ופתאום הרגל נשמטת למטה. אני מסתכל ואני רואה שהיא בתא המטען של המטוס, שיש חורים בין תא המטען לאזור המושבים, משהו לא נורמלי. חששתי, אבל אמרו לי שזה בסדר וטסים ככה כל הזמן.

זה לא נגמר שם. מכיוון שרוסטוב הייתה מאוד מיושנת, עולים לך לטיסה הרבה אנשים עם תרנגולות בסלי הפלסטיק של פעם, תרנגולות חיות, כאילו אתה טס בלול נייד. היה שלב שבו פחדתי מאוד כי זה נראה כבר רחוק מלהיות בטוח אבל לא היה מה לעשות, אנחנו כבר על הטיסה. מגיעים לרוסטוב ונתקלים בתנאים עלובים. כל אזור האיצטדיון והמלון רק מקבצי נדבות, נייר טואלט למשחק צריך להביא מהבית או המלון, אין שתייה, אין אוכל, אין כלום, כאילו חזרנו 50 שנה אחורה. אתה מרגיש במנהרת הזמן, לא מאמין שזה אמיתי. אגב, אחרי 6-7 שנים חזרתי לשם והמצב השתפר יחסית. אז הגעתי אז עם יענקל'ה שחר, גם דאג לנו למלון מפואר והתייחסו אלינו כאנשים חשובים שהגיעו לעיר.

יום אחד, כשהייתי שחקן בשמשון, היה לנו משחק נגד בית"ר תל אביב. אם בית"ר מפסידה היא יורדת ליגה. אנשים שמקורבים לשמשון היו מעורבים במכירות. רצו שאני וגידי דמתי נמכור את המשחק. באו ואמרו לנו שבית"ר זה חירות והם כמו משפחה שלנו. אחד המקורבים החזקים התחיל לשגע אותנו, אמרתי לו: "תקשיב טוב, לא מעניין אותי שום דבר, שנתיים לפני זה בית"ר תל אביב הורידה את שמשון ליגה". אמרתי לגידי שחשש: "דיר באלאק, אל תתייחס, אתה שחקן נבחרת".

בבוקר של המשחק, אז גרתי ביד אליהו, יצאנו גידי ואני מהבית. הם ידעו באיזו שעה אנחנו יוצאים לאסיפה וכמעט דרסו אותנו. הבן אדם שרצה שנמכור הגיע, היה גם חצי שיכור, נסע עם אאודי ועלה על המדרכה. מזל שאחרי המדרכה היו גדר ואבנים של בית משותף. הוא בא ברייס לכיוון שלנו וקפצנו מעל הגדר לתוך איזה אבנים של בית שהיה שם. שתבין, במשחק פירקנו אותם 0:4 ואני שם את הראשון בפנדל. הכשילו את גידי, אני ניגש ולא רואה בעיניים. אלה שרצו שנמכור קיללו אותי כל המשחק. אחרי הגול עשיתי להם תנועה, לא ראיתי בעיניים, הייתי משוגע.