בווידאו: בית"ר מתרגלת לעידן הקורונה
אלי כהן "השריף" אימן במשך קרוב ל-30 שנה בליגה הראשונה והשנייה בישראל. המאמן בן ה-69 הוביל את בית"ר ירושלים לאליפות, נקרא לדגל ופעמיים הציל אותה מירידה, שיקם את הפועל תל אביב והכין במכבי חיפה את התשתית לשושלות האליפויות של אברהם גרנט ורוני לוי. לכהן יצאו לאורך השנים מוניטין של מאמן עם טביעת עין משובחת. רבים מהשחקנים שהביא הפכו לטובי הזרים ששיחקו פה אי פעם. את דרכו בצמרת הכדורגל הישראלי החל בקיץ 1995 בבית"ר ירושלים, ואת מיטב הסיפורים מהקיץ הזה הבאנו כאן אתמול. לאחר שסיפר על עונת הבניה של הסגל, הקבוצה הגיעה לשיאה ב-96/7, ומי זוכר היום שזה בכלל התחיל עם תבוסה שכמעט עלתה לשריף במשרה?
ל-1997 הגענו מוכנים כדי לקחת אליפות אחרי שבנינו סגל ראוי. בעונה הזאת כבר היו לנו גם מחליפים טובים. צירפנו את אסי דומב, ז'אן טלסניקוב ובינואר את ניר סביליה כי רונן חרזי היה פצוע. החיזוק הכי משמעותי היה איציק זוהר. בקיץ בא אליי דדש ואמר לי שראובן גבריאלי מוכן לשלם את כל השכר של זוהר, שמכבי תל אביב ויתרה עליו אחרי הדאבל. באותו זמן אנחנו רצינו את אלון חזן, אבל ידענו שמכבי חיפה לא תשחרר אותו. חזן היה יכול לסגור לנו פינה בכנף בזמן ששאלוי ישחק באמצע, אבל ברגע שעלתה האופציה של איציק התמונה השתנתה. איציק זה כוכב.
ברגע שדדש אמר את השם שלו נפלתי מהכיסא. מצד אחד, יש בעיה בכך שאיציק בתפקיד של שאלוי. מצד שני, חרזי כל שניה בא וביקש לצאת למבחנים בחו"ל. אמרתי לו "תקשיב טוב, אם אתה הולך למבחנים אני לא בונה עליך". הוא היה בטוח שיש לו מקום בכל מצב. אוחנה היה הכוכב הבלתי מעורער, איציק היה תוספת כוח מושלמת למה שהיינו צריכים.
ידעתי שאיציק יהיה משמעותי לבית"ר, אבל גם אני לא הבנתי עד כמה הוא יוסיף וישנה. באימון הפתיחה שלו יותר מ-3,000 איש באו לטדי, כאילו מראדונה בבית"ר ירושלים. האוהדים חיכו לו שנים, זאת הייתה גם קבלת פנים חמה אחרי שזרקו אותו ממכבי. הייתה הרגשה שיש לנו כל מה שצריך, שעם הזמן נתחבר ותהיה קבוצה חזקה, שיהיה קשה לעצור אותנו. ואז הגיעה בודה גלימט.
צריך לזכור, במשחקים באירופה לא כולם היו כשירים או זמינים. אסי דומב עוד לא עבר רשמית, זוהר לא היה בכושר אחרי תקופה, שחקנים אחרים התחילו מאוחר וקיבלנו באירופה את אלה שכינו כאן 'דייגים מנורבגיה'. לפני המשחק אני רואה קלטות שלהם, מזהיר, אפילו ביקשתי מדדש ואברם (אברהם לוי, א.ס.) בית מלון לפני המשחק, שתהיה אווירת רצינות, אבל אי אפשר היה לעצור את השאננות.
במשחק עצמו עשינו בושות. הם משחקים מרגל לרגל ואנחנו כמעט לא נוגעים בכדור, הם טבחו בנו. אברהם עשה לפני המשחק אווירת שוק, עשינו אסיפה בבית של דדש ואברם צחק עליהם ואמר שהם בדיחה. הייתי עצבני עליו, הרחתי את זה כי כולם זלזלו בהם. הבאנו אינפורמציות מתחת לקרקע וזה לא עזר, כל המערכת זלזלה. אם לא הייתה רצינות מצדי הייתי מביא לשחקנים קלטת של הנורבגים?
אחרי ה-5:1 שחטפנו מ"הדייגים" יצאתי עם דדש. ניערו לי את המכונית, היו קללות ואווירה של סוף הדרך. פרסמו במקומונים את הטלפון של דרור קשטן והייתי על הגריל. היום אברם לוי ואני חברים טובים, אבל אז זה לא היה ככה. הוא עשה הכול כדי שאעוף והוא יוכל להביא את קשטן, שהיה חבר טוב שלו וגם ממנו מכבי נפרדה אחרי הדאבל. הוא עשה לי בית ספר מאחורי הקלעים. וגם התאכזב שלא נתתי לבן שלו סוני לשחק.
במשחק הראשון של העונה קיבלנו את מכבי פתח תקוה באורווה. אם אני לא מנצח אני בבית, כבר הייתי על הגיליוטינה. מכבי פתח תקוה בחוץ היה המנחוס של בית"ר. אני הולך לפני המשחק בחדר ההלבשה מתוח כמו שאני לא זוכר את עצמי. זוהר לא פראייר, הוא מרגיש הכול. הוא הכיר את כל הרחרוחים של אברם, ידע מה קורה מאחורי הקלעים וכמה המשחק הזה קריטי עבורי. הוא בא אליי לפני המשחק, שם עליי יד ואמר לי: "אלי, אל תדאג, היום אני אנצח בשבילך את המשחק". הוא שם את הגול הראשון, היה הכי טוב על המגרש והטריף את האצטדיון. ניצחנו 0:3.
שתבין, באורווה כשיורדים לכיוון חדר הלבשה הכול קרוב מאוד לכולם. לפני המשחק, בירידה, אני רואה את קשטן ואברם מסתודדים. שלחתי מישהו שיעקוב מה מדברים. איציק קורנפיין היה חולה באותו יום, אברם יוצא החוצה לקשטן והבן אדם שלי חוזר ואומר לי שהוא שואל אותו מה לתת לקורנפיין כי הוא עם חום. קשטן אומר לו לתת לו קפה שחור. אתה מבין? למות מהקטעים האלה. הדברים שרצו שם באותם ימים בתקשורת היו מטורפים, עשו לי לינץ' מכל כיוון כדי לראות אותי בבית. מזל שניצחנו את המשחק הזה עם הצגה, מכאן שכחו הכול ואי אפשר היה לעצור אותנו.
אל תפספס
במחזור החמישי סיימנו ב-3:3 מול האלופה מכבי תל אביב ברמת גן, אבל במשחק הזה ידענו שזאת העונה שלנו. איציק כל כך רצה להוכיח למכבי, היה בטירוף. לפני המשחק הוא מקבל זר פרחים, מסתובב ורץ איתו את כל המגרש וזורק אותו לאוהדי בית"ר. זה הטריף את כל האצטדיון, גם את אוהדי מכבי וגם את אוהדי בית"ר. במשחק עצמו איציק הרג אותם, שם גול בבעיטה חופשית מהצד כשאובארוב מסתבך עם התחת בתוך הרשת כמו דג ועוד גול בפנדל. נגמר 3:3, בדקה ה-90 מכבי השוותה בפנדל, אבל לכל אורך המשחק הרגשנו שאנחנו יותר טובים. בפרצופים של כולם ראית שהם יודעים של מי העונה הזאת.
באיזשהו שלב היית הרגשה שזה קל לנו מדי. מכבי נפלה ואנחנו עפים ובורחים לכולם. באימונים היינו שמים בקבוצה אחת את אוחנה, פישונט ואיציק זוהר ובצד השני את שאלוי, חרזי ויוסי אבוקסיס. היה משחק של 11 נגד 11, הייתי מאזן בין השחקנים, אחרת הייתה מלחמת עולם על כדורים. היו מכות בכל אימון, אף משחקון אי אפשר היה לשפוט. זה היה יותר רציני מהמשחקים, כל אימון של יום רביעי בטדי נראה כמו משחק. רוני לוי, העוזר שלי, פחד לשפוט.
יום אחד החלטתי שהם מנופחים מדי ומרגישים שהכול בא קל. באחד האימונים הרגשתי שמשהו לא בסדר, אז עשיתי להם בלגן בשריקות באימון - פחות פאולים, פחות קרדיט להתקפה. נהיה תאקל בין שחקנים, מצד אחד אלי אוחנה מקטר, מצד שני יוסי אבוקסיס זורק משהו. פתאום יוסי קיבל סיבוב ובעט את הכדור החוצה בעצבים והתחיל לקלל. אמרתי לו "לך הביתה, אל תבוא עד יום ראשון". אני מסתובב, רונן חרזי יושב על הכדור ואומר "אי אפשר ככה". מסתובב אחורה ושאלוי צועק בעברית "מה זה השכונה הזאת?" עוד שחקן בועט בכדור, נהיו נפוחים, לא רואים בעיניים. ראיתי את זה הורדתי אחרי זה את כולם החוצה. בא אליי אברם ואומר לי "מה עשית? מה הבלגן הזה? כולם מקללים ומשתוללים". אמרתי לו "אברם, עלה להם יותר מדי . יוסי לא מתאמן עד יום שני, אם צריך נקנוס אותו, אחרים יקבלו אולי גם קנס. סמוך עליי, היום לקחנו אליפות". אחרי אותו אימון סגרנו סדרה של ניצחונות רצופים והגדלנו את הפער.
זוהר נתן עונה גדולה - שערים מנייחים, בישולים, איומים, עונה אדירה שממנה המשיך לקריסטל פאלאס. איציק הרגיש בעננים בבית"ר, קיבל את ההכרה שלא קיבל ממכבי, היה מלך העולם. אני זוכר את הארוחות בימי חמישי לפני משחקים, הייתי רואה את האושר על הפנים שלו. הוא כל כך היה צריך את ההכרה הזאת. אולי את רוב הקריירה בארץ הוא עשה במכבי, אבל החיבור הכי טבעי שלו זה בית"ר. בשום מקום הוא לא הרגיש מלך כמו שם.
המשכנו לנצח. לפעמים מרוב השליטה שלנו שיעמם לאנשים. אנחנו מגיעים למשחק משמעותי בכפר סבא, משחק שאם אנחנו מנצחים בו אי אפשר לעצור אותנו יותר. זה סגור הרבה לפני סיום העונה, לא רשמית אולי, אבל מאוד ברור. לפני המשחק אני מגיע לאוטובוס ורואה טלוויזיה מתלווה לתוך האוטובוס, כתב וצלם. אני שואל את דדש "מה זה צריך להיות?" והוא אומר לי "אלי, בבקשה אל תהרוס לי את זה, אני מקבל הרבה מאוד כסף על זה, אנחנו צריכים את הכסף". אמרתי לו "הצלם יושב בקצה האוטובוס והם לא מדברים עם אף אחד. אם הוא מדבר עם מישהו אני זורק אותו מהאוטובוס". איציק קלט את הכתב והצלם ובא אליי להתלונן, אמרתי לו שאני מסכים איתו, אבל דדש סגר את זה, הוא מקבל כסף ואין מה לעשות. אז זה לא היה מקובל ואיציק ראה את זה כשכונתי והתעצבן.
מגיעים לאצטדיון, אין פינה שאוהדי בית"ר לא מילאו. על החולות, על החומות, משאיות מסביב, מנופים, נכנסים 7,000 והגיעו עשרת אלפים, כולם ידעו שזה משחק שאם מנצחים אנחנו סוגרים את הסיפור. מתחילים את המשחק. אולי זו התרגשות אבל הייתה לנו מחצית רעה, חלשים בטירוף, לא מתפקדים. במחצית אני מדבר ואיציק זוהר מפריע לי. אני אומר לו "איציק אל תפריע", ואז הוא ממשיך: "קודם שיתנהלו כמו שצריך ולא יביאו צלמים לאוטובוס כאילו סגרנו אליפות. חבל שלא הביאו שמפניות וזהו". אמרתו לו "איציק, אם עוד פעם אתה מפריע אתה עף מפה" והמשכתי לדבר. איציק שוב העיר משהו, פעם שלישית. אמרתי לו: '"טוב, אתה לא עולה למחצית השנייה" ואמרתי לעוזר המאמן שיכין את המחליף. איציק הוריד את הבגדים ובדרך החוצה אמר "חתיכת זבל" או משהו כזה. עניתי לו: "עכשיו אתה גם מושעה". במשחק עצמו ניצחנו 0:1. בדקה ה-81 ניר סביליה, בנגיעה הראשונה שלו בכדור, כבש את שער הניצחון, גול של אליפות.
מה היה עם איציק? הוא היה צריך ללכת עם אסי דומב ועוד כמה לנבחרת. הוא חשש שאם נשעה אותו תהיה לו בעיה. אחרי כמה ימים הוא דופק אצלי בדלת בלילה, איתו נמצאים דומב ועוד חבר שלו נחשון, מאפיונר אחד מקושר, אחד שאין איתו חוכמות. הוא הכיר אותי משמשון כי אבא שלו היה מקושר שם. במצבים כאלה אתה מוכן לכול, אבל איציק בסך הכול בא לבקש סליחה. אמרתי לו: "אתה יודע שאני אוהב אותך, מה שעשית לא עושים. שחקן אחר לא מתלבש עד סוף העונה. לך לנבחרת ונסדר את העניינים כבר". מכאן כבר לקחנו אליפות ואיציק גם היה זה שגילח לי את השפם, כי הבטחתי שאם זוכים אני מוריד אותו.