בווידאו: פעם עוד היה כאן כדורגל - אימון הפועל תל אביב ב-17.3
אלי כהן "השריף" אימן במשך קרוב ל-30 שנה בליגה הראשונה והשנייה בישראל. המאמן בן ה-69 הוביל את בית"ר ירושלים לאליפות, שיקם את הפועל תל אביב והכין במכבי חיפה את התשתית לשושלות האליפויות של אברהם גרנט. בקיץ 1997 הוא מונה למאמן הפועל תל אביב והחזיר אותה לצמרת הכדורגל הישראלי אחרי עשור שחון.
סיימתי שנתיים בבית"ר ירושלים. משה תאומים ומוטי אורנשטיין, הבעלים שלקחו לידיהם את הקבוצה עונה לפני כן, יצרו קשר וביקשו להיפגש. ישבנו ומהר מאוד סיכמנו על חוזה. הפועל שרדה את העונה הקודמת והם רצו לבנות הכול מחדש. הרבה שחקנים עזבו באותו הקיץ. אמרתי להם: "תיפטרו ממי שכבד לכם, אפילו משחקני הבית. מי שאתם רוצים להשאיר תשאירו ואת השאר אני אשלים. נתחיל מאפס אם צריך, אנחנו נסתדר".
היו אז בסגל שחקני בית כמו שמעון גרשון בתחילת הדרך, אייל בן עמי, אבי אזולאי, שחר כהן וכפיר אודי. הבאנו את פיני בלילי משמשון. השארנו את פליקס חלפון שכבר הכרתי מראשון לציון ועם השחקנים האלה היינו אמורים לצאת למחנה. היו 7-8 שחקנים, בקושי היה עם מי לטוס, לא ידענו אם שווה לצאת בכלל.
מי שהכריע את הכף היה שלום תקוה. הוא הגיע שנה לפני כן וסגר על הישארות רק יום לפני היציאה למחנה בתשע בערב. אמרתי שאם הוא לא יוצא אין לנו מה לטוס. בשיחה הראשונה עם שלום ניסיתי להבין את ההיסטוריה של הפציעות שלו, לראות איך לשקם אותו, לטפל בו ולהחזיר אותו נכון לעניינים. שלום נפגע מהשיחה הזאת, הוא חשב שאני לא מעוניין בו. הסברתי לו שזה לא בא ממקום כזה, אלא ממקום טוב של לעזור לו ולהרוויח אותו. הייתה לו אז בעיה בשרירים, הצטברו לו חומצות חלב. היה לו כושר גופני מדהים, אבל אחרי משחק והוא לא יכול היה ללכת יומיים.
לשלום היה כושר גופני יוצא דופן, לא ראיתי הרבה כאלה. כשהיינו עושים ריצת 3,000 הוא היה מגיע ראשון, סלים טועמה היה סוחב הרבה אחריו ושמעון גרשון היה צריך אופניים כדי לסיים. למדנו אותו, ידענו לתת לו זמני מנוחה, הוא היה מתחיל להתאמן חזק רק לקראת סוף השבוע וזה עזר לו מאוד. שלום כמעט ולא הפסיד משחקים על פציעות בשנתיים הבאות. אגב, מבחינתי שלום תקוה נמצא בשורה הראשונה של גדולי השחקנים בכדורגל הישראלי. מה שיש לו ברגליים זה קסם.
מכאן המשכנו. כדי להשלים סגל למחנה צירפנו עוד שני שחקנים משמשון, שהפכו אותה אז לקבוצת בת. הציעו לי את גיורגי דרסיליה. הבאתי אותו לארץ, קיימנו משחק נגד הפועל אשקלון בספורטק דרום. בסך הכול משחק אימון בפארק ופתאום מגיעים הרבה מאוד אוהדים של הפועל. היה משהו חדש באוויר והם היו בהתלהבות. במשחק אני רואה שהרבה מאמנים באים למשחק לצפות ולא הבנתי למה, הוא הרי נקבע ברגע האחרון, מאיפה כולם יודעים?
אחר כך התברר לי שהסוכן צביקה קריצר לקח בחשבון שאולי לא ארצה את דרסיליה ורצה להשאיר לעצמו אופציות. כעסתי עליו ואמרתי לו שאני לא עובד עם אקדח על הרקה ואם הוא רוצה שייקח את השחקן. הוא התנצל, דרסיליה המשיך איתנו עוד כמה ימים, הרשים וסגרנו איתו. אז הוא לא ידע לתקשר איתנו, לא הבין מילה באנגלית, כל התקשורת הייתה בשפת הסימנים. אחרי שסגרנו הוא היה צריך לצאת למשחקים של הקבוצה הגיאורגית שלו במוקדמות גביע אופ"א והגיע למחנה האימונים בהולנד.
במחנה דיברו איתנו על יעקב הלל ועופר שטרית. הלל שוחרר ממכבי תל אביב וכבר ירד לטייבה ושטרית סיים במכבי פתח תקוה. הם הגיעו ואז הסתבר שלשטרית אין שחרור ממכבי פתח תקוה ולא יכולנו לשתף אותו בכלל במשחקי אימון במחנה. היינו כל כך קצרים, שניר לוין אמר לי לפני המשחק "תגיד לי אם אתה רוצה שאני אשלים לך שחקנים". אמרתי לו שיש לי 11 לגרד וזה יספיק. לקראת סוף המחנה מצלצל אליי רפי עגיב ואומר שיש לו הפתעה בשבילי, שאלתי מה ההפתעה והוא אומר לי "אסי דומב, רוצה אותו?" עניתי "מה השאלה?" אסי כבר היה איתי שנה קודם באליפות עם בית"ר, הוא בדיוק האיש שהייתי צריך לעמדה.
עוד בוואלה!
הגדולות ויתרו כמעט על כל השחקנים שהבאנו - פליקס, שטרית, אסי דומב, הלל. לא היו לנו תקציבים והיינו חייבים לצרף כאלה שכבר בירידה, שהבכירות לא נלחמות עליהם. אחר כך סגרנו את טועמה, מכאן המשכתי עם רפי עגיב לטורקיה וסגרנו את דמיאן גייזר ששיחק שם עם קבוצה סלובנית. השלמנו גם את מסטרוביץ' שסיים חוזה בספרד והקישור האחורי התחבר. התקציבים לא היו גבוהים, היינו חייבים לפגוע בשחקנים שיתאימו כי בנינו קבוצה מחדש. כשחזרנו לארץ צירפנו גם את ישראל כהן ממכבי הרצליה וסגרנו את ההגנה.
הבאנו תוצאות טובות בתחילת העונה והתחברנו ממשחק למשחק, היה קשה מאוד להבקיע נגדנו. האמירה החזקה הראשונה של העונה הגיעה במחזור התשיעי, בדרבי בבלומפילד. לכל אורך שנות ה-90 המטרה בהפועל תל אביב הייתה רק להרוס למכבי, לא מעבר. הכנתי את הקבוצה גם מבחינה מקצועית, אבל לא פחות מבחינה מנטאלית. התחלנו לייצב את ההגנה עם שלושה בלמים אז. דומב וישראל כהן היו קרנפים שהשלימו את גרשון, שמעון היה טכני עם יציאה טובה קדימה אבל עדיין, לא עם מניירות של בלם אמיתי ולא משחק כמעט עם הראש. דומב וישראל כהן הביאו את הקילריות של ההגנה. פליקס והלל כבר היו מנוסים וקשה היה להיכנס לרחבה.
כבר בחצי הראשון של הדרבי הרחיקו לנו את גייזר והיה קשה, אבל אחרי הגול של דרסיליה באזור הדקה ה-60 הכול התפוצץ. תוסיף להגנה קישור של גייזר, מסטרוביץ' ומוסקאל והיה קשה להגיע לשער שלנו, כולם נתנו את הדם. חיברנו את הקבוצה מחדש וספגנו 16 שערים כל העונה, זה נתון מטורף. לקראת הדקה ה-70 הורחק גם רודריגו גולדברג. היו לנו דקות בשליטה מוחלטת, זה היה הרגע שבו הפועל החדשה באה ואמרה שהיא כאן כדי להישאר. היו לנו המון מצבים בסיום ויכולנו לנצח בתוצאה הרבה יותר גבוהה, אבל אז גם 0:1 הספיק.
המחצית הראשונה של העונה הייתה טובה, אבל חסר מחץ. כשאתה בונה קבוצה מחדש אתה קודם כל רוצה לבנות מערך שיהיה קשה לשחק נגדו, להביא אופי. לא הייתה לנו כמות הכישרון של בית"ר, אמרו כל הזמן שהכדורגל הגנתי ואנחנו משחקים על 0:1, אבל זה מה שיכולנו לעשות עד שחיזקנו את החלק הקדמי בינואר עם סבסטיאן סימרוטיץ'. למעשה, עוד בקיץ, כשחתמתי במועדון נסעתי לקרואטיה למשחק של רייקה, שם שיחק סימרוטיץ', בזאגרב. הוא היה אז אחד הצעירים המוכשרים בליגה ודרשו עליו מיליון מארק, לא יכולנו להביא אותו. איך הוא הגיע בכל זאת? באמצע העונה, לקראת ינואר, אני קורא בעיתון שהוא בדרך להפועל פתח תקוה. כעסתי על הסוכן יולי שפירא, אמרתי לו שזה לא יכול להיות, זה שחקן שמאוד רציתי. הוא התנצל ואמר לי ששכח שרציתי אותו והביא אותו אלינו להפועל תל אביב במקום מוסקאל. סימרוטיץ' רצה לצאת מקרואטיה, עשה בעיות וזה הוריד את המחיר שלו.
היה לנו סיבוב ראשון מצוין, הפסדנו רק לבית"ר ירושלים בטדי, וגם קיבלנו את סימרוטיץ'. פתאום יכולנו לשחק עם שני קשרים קדמיים - תקווה ודרסיליה ומקדימה שטרית וסימרוטיץ'. זה טרף את הקלפים מבחינתנו, יכולנו לתת הצגות עם שערים. לא אשכח איך בסיבוב השני ניצחנו 0:3 בדרבי ברמת גן, סימרוטיץ' פירפר אותם ובסיום שלח לא הבין מה קרה. הוא אמר בסיום: "מעולם לא התעלל בי שחקן ככה". זה היה משחק של 5 או 6, כמות מצבים מטורפת. אחרי המשחק יצאנו מאחור ואי אפשר היה לעלות לאוטובוס, מאות אוהדים אכלו את השחקנים, טירוף שלא היה לנו עד אז.
חשוב לזכור שלהפועל היו לפני כן כמה שנים רעות והקהל כבר נטש. כשהתחלנו את העונה ניצחנו שני משחקים ובאנו למשחק בית בבלומפילד נגד הפועל ירושלים. הגיעו אולי 2000 איש, זה היה מביך. אני באתי ממגרשים מלאים של אוהדי בית"ר בטדי ובחוץ. אחרי שהתחלנו לנצח הקהל חזר, הבנת מה הגודל של הפועל וכמה האוהדים שחיכתה שתהיה סיבה לחזור.
אגב, איך סימרוטיץ' עזב את הפועל? שנה אחרי שעזבתי הוא לא מצא את עצמו בקבוצה, לא הסתדר עם קשטן, התייבש על הספסל. הוא נסע לסלובניה, נרשם בקבוצת חובבים וכך השתחרר. זה נודע לי במקרה. בקיץ שלאחר מכן אימנתי את מכבי חיפה, טסתי לראות שחקנים בסלובניה ופתאום הוא קופץ עלי, מבסוט מהחיים לראות אותי. שאלתי מה קורה איתו והוא אמר לי שהוא משחק בקבוצת חובבים כדי להיות חופשי, לשחק שנה בסלובניה ולעבור בהמשך לליגה בכירה. הוא קיבל שחרור בחינם, התקדם והמשיך לאיטליה, חתם בלצ'ה. הפועל יכלה לקבל עליו סכום מטורף אבל הוא עבד עליה. הוא היה יכול אפילו להגיע רחוק יותר, כישרון אדיר אבל קצת ילד בראש. זה מה שגרם לו לעצור בלצ'ה, הוא יכול היה לשחק במועדונים בכירים יותר.
היה לנו סיבוב שני מצוין ואיכותי, אבל המשחק שנפלנו בו היה בבלומפילד מול בית"ר. חמישה מחזורים לסיום היינו ביתרון 3 נקודות עליהם, הכול היה בידיים שלנו. שלום תקווה היה חולה וחסר לנו מאוד, אבל עדיין, זה משחק שאם אנחנו מוציאים ממנו תיקו אנחנו אלופים. קיבלנו מבית"ר גול שלא מתאים לנו לחטוף, ניסינו לשלוט בקצב בחצי הראשון ושילמנו על זה. אם תראה את השחקנים שלקחו חלק בשער תבין מה זה ניסיון במעמדים האלה. חטיפה של טרטיאק, מסירה להמאר שבועט, שביט הודף ופישונט על הריבאונד, בלי להסתכל, כובש וגומר את הסיפור.
השערים של פישונט באותה עונה נגדנו ובמשחק השרוכים היו כמו סכין שננעצה בלב. זה שחקן שכל כך נלחמתי עליו כדי להביא לארץ, מההתרשמות בימק"א ומה שעברתי איתו, ובסוף הוא לקח לי את האליפות. אני זוכר אותו רץ אחרי השער בבלומפילד ואפילו עכשיו כואב לי, אבל בסופו של דבר זה היופי הכדורגל, לפעמים אתה עובר לצד השני של המתרס ואלה שאיתך הופכים ליריבים.
קיבלנו עוד צ'אנס מחזור לסיום. היה משחק נגד הפועל פתח תקוה. לקראת הדקה ה-80 כפיר אודי עושה 0:1, ניצחנו בשיניים ואמרו לנו שבקרית אליעזר תיקו. כשירדתי מהדשא קראו לי לחדר של אריה הרשקוביץ לראות בטלוויזיה מה הולך בקרית אליעזר. ראיתי ואמרתי להם "יאללה, עזבו אותי, זה מכור" ויצאתי. מבחינתי, במה שקשור לכדורגל לקחתי אליפות באותה העונה.
אגב, אם היה נשאר אותו הסגל היינו זוכים באליפות עונה לאחר מכן, אבל בית"ר חטפה את אסי דומב ושטרית ודרסיליה שבר קרסול. בינואר עוד הצלחנו להתחזק בעידן טל וגאבור מרטון, התייצבנו וסיימנו עם גביע אחרי הגמר נגד בית"ר. עבור הפועל זה היה סוג של נקמה על משחק השרוכים.