טוני גפני: "כבר לא בטוח שאפרוש. איני יכול לתת לקורונה לסיים לי את הקריירה"

בעוד כחודש אמורה מריסה גפני, אשתו של טוני גפני, ללדת את בתם השנייה, והיא תעשה את זה בנהריה. על אף השעיית המשחקים והאימונים בליגת העל בשל מגיפת הקורונה, בחרה המשפחה להישאר בישראל ולא לשוב לביתה הסמוך לבוסטון.

"אנחנו במצב נוח מאוד בישראל", מסביר טוני בראיון לוואלה! ספורט. "מלכתחילה תיכננו ללדת כאן ולהישאר לפחות עד יוני. יש לנו ביטוח רפואי טוב בארץ, הרופא של אשתי מצוין, וזו לא הפעם הראשונה שלנו בסיטואציה הזו. גם בננו הבכור, לנדן, נולד לפני ארבע שנים בירושלים. נתתי לה להחליט, והגענו יחד למסקנה שזה הדבר הנכון והאחראי עבורנו".

- ואיך קרובי המשפחה בארה"ב קיבלו את זה?

"ברור שהם היו שמחים שנהיה קרובים אליהם, אבל הם מבינים אותנו. זה לא שבארה"ב היינו מקבלים תנאים טובים יותר. רחוק מזה. הבריאות של מריסה והתינוקת נמצאת בעדיפות עליונה".

- אני מניח שלא פשוטה המחשבה להתאשפז וללדת בזמן שהנגיף משתולל בבתי החולים.

"אני אנושי, וברור שיש מחשבות ודאגות, אבל אתה מנסה לעשות את הדבר הנכון ומתפלל לאלוהים שהכל יהיה בסדר. בינתיים נראה שהמצב בנהריה די רגוע, ומן הסתם אנחנו נהיה בבניין נפרד מנשאי הנגיף. אלה הנסיבות, ואף אחד לא היה יכול לצפות אותן".

- קשה לשמוע את החדשות על התפרצות המגיפה בארה"ב.

"להגיד שזה שובר לב לא יתחיל אפילו לתאר את ההרגשה שלי. אני קורא כל יום על אנשים שמתים, וזה נורא. מי בכלל יכול היה לדמיין מצב כזה לפני שנה? קראתי על מה שקרה לאבא של עמיתי ג'סטין טילמן, וזלגו לי דמעות. אני מרגיש נורא בשבילו, ולא מאחל את זה לאף אחד".

גפני, שבגיל 35 מעמיד ממוצעים של 10.1 נקודות ו-6.2 ריבאונדים למשחק במדי עירוני נהריה, חזר בקיץ האחרון לישראל כשבליבו גמלה ההחלטה לפרוש בתום העונה. אלא שההתרחשויות האחרונות עשויות לשנות אותה.

"בתוך תוכי, קשה לי לתת לווירוס לסיים עבורי את הקריירה. אף אחד לא היה רוצה לפרוש כך", הוא מספר. "אני אצטרך לחשוב טוב ולשקול את זה יחד עם אשתי ושאר בני המשפחה. אני עדיין אחז ב-0.01% סיכוי שעוד ישחקו כאן איזשהו כדורסל העונה, אבל מבין שזה לא ממש ריאלי. יש לי עוד הרבה מה לתת על המגרש, ואני כבר לא בטוח מה עליי לעשות".

- אם יש לך עוד מה לתת, למה אתה מתכנן לפרוש?

"עזבתי את ארה"ב ב-2009, והספקתי לשחק פעם אחת בגלבוע/גליל לפני שנפצעתי, ומאז אני בנדודים. 11 השנים האחרונות היו מדהימות, ויש לי את העבודה הטובה בעולם, אבל קשה לחזור בקיץ הביתה ולראות שההורים מבוגרים יותר, והאחיינים גדלו... אני מתגעגע הביתה. אני רוצה שהסבים והסבתות של ילדיי יהיו עם הנכדים שלהם ויפנקו אותם, שהילדים ישחקו עם בני הדודים שלהם. אבל אתה יודע, לא נראה לי שהבן שלי יתנגד לראות את אבא שלו משחק עוד קצת. גם הוא מתחיל להסתמן ככדורסלן לא רע".

- אז צריך לסמן כבר לעונת 2037/38 את שמו של האזרח הישראלי החדש בליגה, לנדן גפני?

"לא יודע, לא יודע. בינתיים הוא מתחבר יותר לכדורגל, והוא טוב מאוד בזה".

- כדורגל? נכשלת בחינוך?

"גם אני שיחקתי כדורגל בתיכון, וכמעט זכיתי באליפות המדינה שלי. אני צופה הרבה בליגת האלופות ובלה ליגה הספרדית, תמיד הייתי אוהד של ברצלונה, ואפילו הלכתי לקלאסיקו בקמפ נואו כששיחקתי בבדאלונה. במקום שממנו אני בא יש קהילה פורטוגלית גדולה, וכריסטיאנו רונאלדו הוא הדמות הנערצת עליה... זה קצת הפך אותי לאוהד של לאו מסי, אולי בקטע קצת מרדני. אבל אני לא דואג, בסוף לנדן יגיע איכשהו לכדורסל, כמו כל בני המשפחה".

- מה הדבר הראשון שתעשה כשכל המשבר הזה יסתיים?

"אני אקח את הילד שלי לגן שעשועים. הסברנו לו שבחוץ יש הרבה אנשים חולים, אבל הוא לא מבין למה לא יורדים לגינה, למה לא נפגשים עם חברים, למה לא יוצאים מהבית... מוזר שפתאום אנחנו חולמים על הדברים הקטנים ורק עכשיו לומדים להעריך אותם. לפתע, מפגש אקראי עם שכן, ושיחה של חצי דקה כשאתה יוצא להוציא את הדואר, הם תמצית החיים החברתיים כרגע".

- במקום לשאול אותך היכן תשחק בעונה הבאה, אם לא תפרוש, פשוט אשאל איפה דני פרנקו יאמן.

"זה כל מה שצריך לדעת כדי להבין לאן אני הולך!", צוחק גפני. "אני זוכר איך לפני שש שנים, הייתי באמצע משחק גולף, כשהסוכן שלי התקשר וסיפר שיש הצעה מהפועל ירושלים. זה היה קצת אחרי המלחמה בעזה, ודי חששתי. אבל התעדכנתי דרך עומרי כספי וחברים אחרים מה קורה באמת בישראל, ולא במהדורות החדשות.

"דני התקשר אליי, וכעבור חמש דקות, תוך כדי שאני מנסה איכשהו להכניס את הכדור לחור, היה לי ברור שאבוא. לא תמיד היה קל, ויש לו הרבה דרישות, אבל החבירה אליו בירושלים הייתה ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בקריירה שלי. נהיינו חברים טובים, מדברים מדי יום ואני חייב לו הרבה. אני בטוח שנישאר בקשר גם בגיל 70 או 80. אנחנו כמו זוג נשוי".