נגע בשמיים: וינס קרטר היה כל מה שטוב ב-NBA, וגם כל מה שרע

    בין ריחוף לריחוף, וינס קרטר שכנראה ייאלץ לפרוש בחסות הקורונה, רשם את אחת הקריירה הארוכות והמבלבלות בתולדות הליגה - מהשלב ההתחלתי בתור היורש המאכזב של ג'ורדן ועד השלב הסופי כמנטור מושלם. רביץ על כישרון על בלי אופי של כוכב על, אבל עם המון דברים מרגשים אחרים

    • וינס קרטר
    • NBA
    אסף רביץ
    צילום: רויטרס

    ברגע בו התקבלה ההחלטה להשעות את משחקי ה-NBA עד להודעה חדשה, מספר משחקים שהחלו לפני כן עדיין התנהלו. המשחק חסר החשיבות בין אטלנטה לניו יורק נכנס להארכה, שאפשרה לאוהדים באטלנטה לעכל את החדשות החריגות, או לפחות את ההשלכה המיידית שלהן: זה עשוי להיות משחק ה-NBA האחרון שהם יראו השנה. בשניות האחרונות, לאחר שהניקס הבטיחו את הניצחון, הקהל החל לקרוא בשמו של וינס קרטר, ביקש מהמאמן לויד פירס להכניס למשחק את השחקן בן ה-43 למה שמאוד יכול להיות שיתבררו כשניות האחרונות שלו בליגה. וינס נכנס, קלע שלשה שהקפיצה את כל האולם והחל להיפרד מהשחקנים שסביבו. הפרידה המאולתרת בתוך הסיטואציה חסרת הוודאות הזו הייתה מרגשת יותר מכל רגע מתוכנן שניתן היה לארגן.

    בזמן שהקורונה משתלטת על כל אספקט של חיינו, כל הסחת דעת מבורכת. לכן זו הזדמנות מצוינת לסכם את הקריירה של וינס קרטר ולהיפרד ממנו, גם אם עוד לא ברור האם הוא באמת שיחק את משחקו האחרון. בכל מקרה, אם העונה תתחדש זה יקרה בקצב טורבו ולא יהיה זמן לפרידות. אז היום ניזכר באחת הקריירות הארוכות, המעניינות והמבלבלות ביותר בתולדות ה-NBA.

    עוד בוואלה! NEWS

    וינס קרטר נפרד: "דרך מוזרה לומר שהיום אני תולה את הנעליים"

    לכתבה המלאה
    רגע מרגש יותר מכל פרידה מתוכננת. וינס קרטר במשחקו האחרון (?) ב-NBA (צילום: AP)

    מספרי קריירה ומבט על

    וינס קרטר שיחק 22 עונות ב-NBA בשמונה קבוצות שונות, הוא רשם 1,481 משחקי עונה רגילה (לא בהכרח סופי) ו-88 משחקי פלייאוף, לפני כן שיחק 103 משחקים בשלוש עונות במכללת צפון קרוליינה. הוא השחקן היחיד אי פעם שהספיק לשחק בארבעה עשורים שונים ב-NBA. התואר הקבוצתי היחיד בו זכה הוא מדליית זהב אולימפית עם נבחרת ארצות הברית ב-2000. הוא הגיע פעם אחת לגמר המזרח (עם אורלנדו ב-2010) וארבע פעמים נוספות עבר סיבוב בפלייאוף.

    הוא נבחר שמונה פעמים לאולסטאר, פעם אחת לחמישייה השנייה של העונה (ב-2001) ופעם אחת לשלישית (ב-2000, בשני המקרים זה קרה בטורונטו). הוא מדורג במקום ה-19 ברשימת קלעי כל הזמנים עם 25,728 נקודות בקריירה. ממוצע הקריירה שלו הוא של 17.2 נקודות, אך למשך עשור שלם, בין 1999-2009, קלע יותר מ-20 נקודות למשחק כל עונה.

    המספרים הם של כוכב על מהדרג הבכיר ביותר, אבל רוב הקריירה שלו קרטר לא נחשב ככזה. הסיפור המרכזי מבחינתי הוא שניתן לחלק את הקריירה שלו לשני חלקים שכמעט אין קשר ביניהם, היו שני וינס קרטרים שונים. החצי הראשון הוא המרכזי והמדובר יותר, אותו ידגישו בסיכומים שעוד יגיעו, אבל לחצי השני תהיה משמעות עצומה לאופן בו נזכור את וינס בעתיד. בסיכום שלי אחלק גם כל אחד מהחצאים לשניים כדי ליצור ארבע תקופות מרכזיות.

    עוד בוואלה! NEWS

    מטביע את יגונו: סיפורו של פרדריק וייס, קורבן הדאנק האלמותי של וינס קרטר

    לכתבה המלאה
    יקיר טורונטו. קרטר במדי הראפטורס (צילום: AP)

    תקופה ראשונה: וינסניטי

    קרטר נבחר במקום החמישי ב-1998 על ידי גולדן סטייט, אך מיד הועבר לטורונטו תמורת חברו מצפון קרוליינה אנטואן ג'יימיסון. הוא לא נזקק ליותר מדי זמן כדי להיראות כמו הדבר הגדול הבא. שלוש השנים הראשונות שלו נתנו את כל הסיבות להאמין שהוא בדרך להיות פרנצ'ייז פלייר ואחד השחקנים הטובים בליגה. בעונת הבכורה הוא קלע 18.3 נקודות למשחק ונבחר לרוקי העונה, בעונה השנייה קלע 25.7 נקודות והוביל את הראפטורס לפלייאוף הראשון בתולדותיהם, בעונה השלישית הוא קלע 27.6 נקודות והוביל את טורונטו לסיבוב השני ולמרחק זריקה במשחק 7 (אותה הוא החטיא) מגמר המזרח. הוא נחשב למושיע של הכדורסל בקנדה (יכול להיות שהוא סיפק לראפטורס את חבל ההצלה שלא היה לונקובר) ולמרות כל מה שקרה לאחר מכן הוא ימשיך להיזכר כך בטורונטו.

    אה, והיה עוד איזה עניין קטן. בשנים האלה וינס קרטר היה, כנראה, המטביע הגדול ביותר בתולדות הכדורסל. הדאנקים שלו היו מרהיבים, הוא ריחף בגובה הטבעת ונדמה שיכול לעשות כל מה שמתחשק לו כשהוא באוויר. הדאנקים האלה הפכו אותו לאחד השמות המוכרים בליגה והכינויים החלו לזרום: וינסניטי, חצי אדם חצי מדהים, אייר קנדה. הכינוי האחרון מרמז על ההשוואה המתבקשת עבור כל כוכב בליגה באותה התקופה. הצל של מייקל ג'ורדן ריחף מעל לא מעט קריירות באותן שנים, אך וינס היה סקורר אדיר, אתלט על, עם ממדים דומים והגיע ממכללת צפון קרוליינה, מה שהפך אותו למושא ההשוואה המובהק ביותר. די מהר ההשוואה הפסיקה להיות רלוונטית, אך בשלוש העונות הראשונות שלו ניתן היה לדבר עליו בנשימה אחת עם הסקוררים הגדולים של התקופה כמו קובי בריאנט ואלן אייברסון.

    פער עצום בין הציפיות לבין התפוקה בפועל. במדי אורלנדו (צילום: GettyImages)

    תקופה שנייה: הסמל לכל מה שרע בליגה

    בדיעבד, שלוש העונות הראשונות היו שיא הקריירה של קרטר. הוא התאכזב מהעזיבה של בן הדוד טרייסי מקגריידי לאורלנדו, טורונטו נחלשה ולא הצליחה להגיע לפלייאוף לאחר 2001, הוא עצמו עבר פציעות ולקח צעד אחורה. ב-2004 הוא דרש מהנהלת הראפטורס טרייד, צעד הרבה פחות שגרתי באותם ימים, ועשה חצי שביתה איטלקית ב-20 המשחקים הראשונים של העונה עד שלקנדים לא נותרה ברירה אלא להעביר אותו לניו ג'רזי של ג'ייסון קיד. היו לוינס כמה עונות לא רעות בנטס, כולל פלייאוף של 29.6 נקודות ב-11 משחקים ב-2006, ונראה שתפקיד הסקורר בקבוצה של מישהו אחר מתאים לו יותר מאשר להוביל קבוצה בעצמו. המגמה המשיכה באורלנדו של דוויט הווארד, איתה הגיע לגמר המזרח ב-2010.

    הפער בין הציפיות, התדמית והרעש התקשורתי לתפוקה בפועל הפכה את וינס לסמל לכל מה שרע ב-NBA באותם ימים. ההעדפה של היילייטס על יסודות, של זריקות קשות מבידודים על כדורסל חכם, כוכבים אגואיסטים ומפונקים שעושים שביתות, לא מנהיגים, לא שומרים ונעלמים בפלייאוף - קרטר הפך להיות המייצג הבולט של כל אלה. אם צריך היה לבחור בשנים ההן שחקן שהוא ההיפך המוחלט מטים דאנקן, קרטר היה השם הראשון שקופץ לראש. באורלנדו הוא הגיע לקבוצה איכותית שהרגישה בשלה לאליפות וניצחה בסוויפ את שתי הסדרות הראשונות. בגמר המזרח, מול בוסטון, קרטר החטיא שתי זריקות עונשין קריטיות במשחק השני ונעלם לחלוטין בהמשך הסדרה, מה שחיזק את התדמית המעט מוגזמת של שחקן שקורס ברגעים גדולים. במהלך העונה שלאחר מכן אורלנדו העבירה אותו לפיניקס לתקופה חלשה במיוחד. וינס כבר היה בן 34 והקריירה שלו נראתה גמורה.

    אם הם רק היו נפגשים מוקדם יותר. עם מאמן דאלאס ריק קרלייל (צילום: AP)

    תקופה שלישית: רול פלייר

    אבל אז קרטר המציא את עצמו מחדש באופן שאף אחד לא ציפה לו. הוא הצטרף לאלופה הטרייה מדאלאס, שאיבדה מספר שחקני מפתח, ומיד השתלב בתפקיד משני. וינס החדש היה הרול פלייר האולטימטיבי: שחקן שלא זקוק לכדור, מתמחה בקליעת שלשות, שומר טוב, מקבל את ההחלטות הנכונות בהתקפה ובהגנה, מדריך את הצעירים. הוא למד ליהנות מהדברים הקטנים, מהעבודה השחורה של המשחק. הסופרסטאר הבעייתי וחסר החשק נראה פתאום כאילו כל הזמן הזה הוא בכלל חלם להיות שיין באטייה.

    ומה שאמור היה להספיק לשנה-שנתיים אחרונות כדי לסיים את הקריירה בטעם טוב, התפתח להיות קריירה שנייה לכל דבר. קרטר שיחק שלוש שנים בדאלאס ושלוש שנים בממפיס, בחמש משש השנים הקבוצה שלו הגיעה לפלייאוף והוא לקח חלק בקרבות הקשים של המערב העמוס. רק פעם אחת הוא עבר סיבוב, עם ממפיס ב-2015, אבל הוא הותיר חותם בסדרות בהן שיחק. השיא שלו, התגמול על הקריירה השנייה, הגיע בסדרת הסיבוב הראשון הנפלאה של דאלאס מול סן אנטוניו ב-2014. המאבס הקשו על האלופה שבדרך יותר מכל יריבה אחרת ולוינס היה חלק חשוב בכך. את המשחק השלישי הוא ניצח עם שלשה על הבאזר, במשחק החמישי קלע 28 נקודות (כשהוא בן 37). בתקופה הזו גם תדמית הפלייאוף שלו נכתבה מחדש.

    ריחף גם בתור ישיש. במדי ממפיס (צילום: AP)

    תקופה רביעית: המנטור

    קרטר סיים את התקופה בממפיס כשהוא בן 40, אך גם המעבר לעשור החמישי לא עצר אותו. את שלוש השנים האחרונות הוא העביר בקבוצות בבנייה שחיפשו וותיקים עם השפעה חיובית על חדר ההלבשה. במילים אחרות - בשנים האחרונות וינס קרטר היה מנטור לכל דבר, תוך כדי שהוא משחק, קולע כמה שלשות, עושה את כל הדברים הקטנים מהקריירה השנייה שלו ומדי פעם מזכיר שהוא עדיין מסוגל לקפוץ גבוה. גם סקרמנטו וגם אטלנטה מאוד נהנו מהמנטור שהביאו. המהפך הושלם.

    כדאי לחזור למשחק הפרידה הלא רשמי ולא וודאי כדי להדגיש את הנקודה הזו. בסופו של דבר, וינס שיחק באטלנטה בסך הכל שתי עונות, בהן הקבוצה הייתה אחת החלשות בליגה והוא היה שחקן שולי לחלוטין שקולע שבע נקודות למשחק. ולמרות זאת, ברגע בו העולם המוכר להם החל לקרוס, אוהדי ההוקס רצו רק דבר אחד: עוד כמה שניות עם וינס קרטר, הזדמנות להגיד לו תודה בפעם האחרונה.

    התקופה באטלנטה היתה פרויקט השיקום של תחילת הקריירה. קרטר עם צעירי ההוקס (צילום: AP)

    שני הוינסים ביחד

    הכרת התודה באטלנטה לא הייתה רק על השנתיים האחרונות, אלא על כל הקריירה. זה לא היה נראה ככה אם וינס היה פורש בגיל 34, 37 או אפילו 40. וינס השני, הרול פלייר והמנטור, היה פרוייקט השיקום התדמיתי של וינס הראשון, הסופרסטאר הבעייתי. העשור השלם בו הוא היה שחקן קבוצתי שמטפח צעירים מאפשר להיפרד ממנו עכשיו כמו מאגדה גדולה.

    הקריירה שלו אמנם לא מפוארת כמו זו של דווין וויד ודירק נוביצקי שפרשו בשנה שעברה, אך מדובר בהחלט בקריירה מרשימה מאוד: קריירת המכללות המרשימה, ההצלחה המוקדמת בטורונטו והמשמעות שלו עבור קנדה, הזהב האולימפי בו היה לו חלק חשוב (רגע לפני שהנבחרת האמריקאית החלה להפסיד), הדאנקים הבלתי נתפסים, כמה פלייאופים איכותיים, תקופה יפה בניו ג'רזי, היכולת להישאר רלוונטי למאבקי הפלייאוף בגיל 40, הקריירה שנמשכה עד גיל 43, המקום בין 20 הסקוררים הגדולים בכל הזמנים. אגב, מבין 42 הסקוררים הגדולים בכל הזמנים, כל מי שיכול להיות בהיכל התהילה כבר נמצא שם. הקריירה השנייה והשיקום התדמיתי שהיא יצרה מאוד מחזקת את הקייס של קרטר למקום בהיכל, כנראה אפילו מבטיחה אותו.

    לוינס קרטר היו נתוני פתיחה וכישרון של כוכב על, אבל לא היה לו האופי הדרוש לכך. לא היה לו הדרייב הפסיכי שמניע את הגדולים ביותר, לא הצורך האובססיבי ללמוד ולהשתפר, לא יכולת להנהיג. היחס אליו ככוכב על, כיורש אפשרי של ג'ורדן, הוציאה ממנו את החלקים הפחות טובים שבו. אך וינס השני מוכיח שתמיד הייתה לו תשוקה חריגה מאוד למשחק, שכדורסל היה עבורו אהבת אמת, שבזמן שאחרים חושבים על החיים שאחרי הוא רק רצה עוד עונה ועוד משחק, גם אם מדובר בתפקיד שולי בקבוצה בבנייה. ניתן לתהות מה היה קורה אם הוא היה מגיע לסיטואציה טובה יותר עבורו בשלב מוקדם בקריירה, למשל אם הוא היה פוגש את ריק קרלייל בגיל 24 במקום 34. האם פספסנו את וינס השני בגוף של וינס הראשון? אולי, אבל גם הקריירה שכן הייתה מספיק מרשימה ומרגשת.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully