לפני שבועיים, במהלך פגרת האולסטאר, כתבתי על שחקני מפתח בחלק האחרון של עונת ה-NBA וציינתי את הפריצה של ג'ייסון טייטום לפני הפגרה. שאלת המפתח הייתה האם מדובר בשיא מקומי שאחריו תבוא דעיכה או בנקודת מפנה של כוכב בהתהוות. שבעת המשחקים שלאחר הפגרה לא מותירים מקום לספק: טייטום הוא כבר עכשיו סופרסטאר ויש לו פוטנציאל להיות אחד השחקנים הטובים בעולם בשנים הקרובות.
אלו המספרים של טייטום בשבעת המשחקים האלה: 31.4 נקודות ב-48.4 אחוזים מהשדה, 4.3 שלשות למשחק ב-49.2 אחוזים, 7.6 ביקורים בקו העונשין אותם קלע ב-79.2 אחוזים, 8.6 ריבאונדים, 3.3 אסיסטים על 2.9 איבודים, 1.1 חטיפות וחסימות. נתוני השלשות נראים כמו הבלחה מקרית, אבל הם מחזיקים מעמד כבר תקופה לא קצרה: ב-17 המשחקים האחרונים טייטום קולע ארבע שלשות למשחק ב-47.6 אחוזים. בוסטון עוברת מכת פציעות בשבועות האחרונים, והיכולת של טייטום היא הסיבה המרכזית לכך שהיא ממשיכה לנצח בקצב טוב, כולל במסע חוץ קשה במערב, ונשארת בקרב על המקום השני במזרח.
הפריצה של טייטום לא צריכה להיות עד כדי כך מפתיעה. הוא נראה כמו השחקן המרשים ביותר במחזור שלו כבר בחודש הראשון של עונת הרוקי וביצע קפיצת מדרגה בפלייאוף הראשון שלו. הסלטיקס הגיעו אז לגמר המזרח והפסידו במשחק 7 לקליבלנד של לברון ג'יימס למרות ששיחקו ללא קיירי אירווינג וגורדון הייוורד. טייטום היה השחקן הטוב והיציב ביותר של בוסטון בפלייאוף הזה, הוא קלע 18.5 נקודות למשחק ב-47.1 אחוזים מהשדה והתעלה ברגעים הכי חשובים, כולל 24 נקודות שלא הספיקו במשחק 7 מול הקאבס. בעונה השנייה הוא נתקע במקום, אבל זה משהו שקורה לא מעט לאחר עונת רוקי גדולה. ההתקדמות לא בהכרח הדרגתית ולפעמים צריך זמן לגבש את קפיצת המדרגה הבאה. בעונה השלישית שלו, טייטום משתפר משבוע לשבוע, ממשחק למשחק.
טייטום יכול להיות מקרה מבחן מעניין לשאלה איך שחקן מוכשר מתפתח להיות שחקן גדול. כדי להעמיק בסוגיה הזו, כדאי להשוות אותו לרוקי נוסף מהמחזור שלו. לא, לא מרקל פולץ שתמיד ייקשר אליו בגלל הטרייד ההוא בין בוסטון לפילדלפיה. פולץ הוא מקרה ייחודי לחלוטין וכרגע בעיקר מגיע לו ליהנות מההשתלבות ההדרגתית שלו בליגה. הפעם ארצה להשוות את טייטום לשחקן שנבחר מקום אחד אחריו - ג'וש ג'קסון.
בשבועות שלפני הדראפט, טייטום וג'קסון נחשבו לשחקנים עם פוטנציאל דומה מאוד. הם אמנם היו שונים בסגנון - טייטום היה סקורר של בידודים, ג'קסון מומחה הגנה עם כישרון התקפי מגוון ולא מלוטש, אבל שניהם היו שחקני כנף עם מימדים דומים שאותן קבוצות התעניינו בהם. בימים שלפני הדראפט היו דיווחים על כך שבוסטון שוקלת לבחור את ג'קסון בבחירה הראשונה, אך הוא סירב להגיע לאימון שארגנו הסלטיקס, כנראה מתוך חשש שבקבוצה שחושבת בגדול הוא לא יקבל דקות משחק. טייטום הרשים מאוד באימונים שלו, מה ששכנע את איינג' לבצע את הטרייד עם פילדלפיה, והשאר היסטוריה.
ג'קסון נבחר רביעי על ידי פיניקס ועונת הרוקי שלו הייתה סבירה. בעונה השנייה הוא דעך מעט, ובסופה הסאנס החליטו פשוט לוותר עליו ולהעביר אותו לממפיס תמורת כמעט כלום. ממפיס ויתרה על העונה הרביעית בחוזה הרוקי של ג'קסון ושלחה אותו לליגת המשנה, שם בילה את רוב העונה. הטריידים שממפיס ביצעה בדדליין, ומכת פציעות בעמדת הפאוור פורוורד, הכריחו את הגריזליס להקפיץ את ג'קסון לא רק לסגל הקבוצה, אלא גם לרוטציה. בשבועות האחרונים הוא מנסה להציל את קריירת ה-NBA שלו, רגע לפני שקבוצות היורוליג מתחילות להתעניין.
בקיצור, אנו מדברים על שני שחקנים שנחשבו לדומים מאוד ברמה שלהם לפני שנתיים וחצי, וכיום אחד בדרך להיות סופרסטאר בכיר בליגה והשני נלחם על מקומו בה. כיצד ניתן להסביר את ההבדל? התשובה הקלה היא שלאף אחד אין באמת מושג מה כישרון צעיר יכול להפוך להיות. מומחי הדראפט נתנו לפיניקס ציון גבוה יותר על הבחירה בג'קסון מאשר לבוסטון על הבחירה בטייטום, רבים מהם טענו שג'קסון הוא השחקן השלם יותר, עם הפוטנציאל הגבוה יותר. מערכי הסקאוטינג המסועפים מפספסים שנה אחרי שנה רבים מהשחקנים שיהפכו לאיכותיים ומהמרים על שחקנים שייפלטו מה-NBA בבחירות גבוהות.
אך זו תשובה קלה מדי. השאלה המעניינת היא למה זה קורה. הרי אי אפשר להאשים את מערכי הסקאוטינג ומומחי הדראפט בחוסר רצינות. הם יוצרים פרופילים מורכבים מאוד של שחקנים, נכנסים לפרטים הקטנים ביותר, מנסים כל הזמן ללמוד מטעויות העבר. הג'נרל מנג'רים כיום מבינים גם את החשיבות של ההערכה הפסיכולוגית של שחקנים ומקדישים לכך משקל רב בהחלטות שלהם. למרות כל זה, נותר משהו חמקמק שכמעט אף פעם לא ניתן לזהות בזמן אמת. בדיעבד מי שפגע בול יגיד שהיה לו ברור כל הזמן שמדובר בשחקן מיוחד, ומי שפספס את השחקן המיוחד יגיד שהוא היה אחד המועמדים הסופיים שלו. אבל גם הג'נרל מנג'רים המבריקים ביותר בזיהוי שחקנים מיוחדים מפספסים רוב הזמן.
אל תפספס
הגרסה הנוכחית של ג'ייסון טייטום, גרסת הסופרסטאר בהתהוות, יכולה לעזור להבין קצת יותר את המשהו החמקמק. הדרך הפשוטה ביותר שלי לתאר את ההתפתחות שלו היא כזו: הוא לקח את התכונה שאפשרה לו להצליח בתחום אחד והרחיב אותה לשאר תחומי המשחק. התכונה שהופכת את טייטום לשחקן גדול היא היכולת לקרוא את הסיטואציה ברגע נתון, לזהות היכן נוצר עבורו יתרון ולהגיע לנקודה אליה הוא רוצה להגיע. הוא מומחה ביצירת שטח קטן פנוי בתוך צפיפות בעזרת תנועה אחת חדה.
בשנה שלו במכללת דיוק ובשנתיים הראשונות ב-NBA, טייטום ניצל את התכונה הזאת שלו בעיקר כדי להפוך לסקורר איכותי, כזה שיודע להתפנות לזריקה עם ובלי הכדור. הוא היה מזהה רגע אחד של רפיון או עמידה לא נכונה של השומר שלו כדי לברוח למצב זריקה חופשי. הבעיה הייתה שרוב הזריקות שהוא פינה את עצמו אליהן היו זריקות מחצי מרחק, הזריקה הכי פחות יעילה בכדורסל. הוא לא זרק מספיק שלשות, לא הגיע מספיק לטבעת, לא סחט מספיק עבירות, יכולת המסירה שלו לא הייתה מספיק טובה וגם ההגנה שלו הייתה לא יותר מסבירה.
השנה טייטום החל להביא לידי ביטוי את הכישרון הייחודי שלו באופן מגוון יותר. קודם כל, הוא ביצע את הסוויץ' בכל הקשור לבחירת זריקות. למרות שהוא יכול להגיע לזריקה די נוחה מחצי מרחק כמעט מתי שמתחשק לו, הוא לא מתפתה לכך וממשיך את התנועה לכיוון הטבעת. במקום לנצל את היתרון הראשון שהוא יוצר, הוא ממשיך את המהלך וסומך על היכולת שלו לזהות יתרונות קטנים גם כשהוא חודר לצבע. הוא מהשחקנים שחודרים לאט, בוחנים את הסיטואציה בכל רגע, כל צעד שלהם יכול להיות שונה מהקודם. הוא דומה בכך ללוקה דונצ'יץ'.
הזריקות מחצי מרחק הפכו לזריקות משלוש. בהמשך להשוואה ללוקה, גם טייטום הופך להיות אחד ממומחי הסטפ-בק החדשים בליגה. אך עוד יותר מכך, הזריקה המרשימה ביותר שלו היא השלשה בסייד-סטפ: קפיצה חזקה ימינה (שנראית כמו צעדים אבל היא עומדת בחוקי ה-NBA, וטוב שכך) ועלייה לקליעה שכמעט בלתי אפשרי למנוע, גם בגלל ששחרור הכדור שלו גבוה. זו זריקה בדרגת קושי גבוהה במיוחד שלא בטוח שיש ב-NBA כרגע שחקן שקולע אותה טוב יותר מטייטום.
לצד השדרוג כסקורר, טייטום לומד לנצל את קריאת הסיטואציות שלו גם בשאר תחומי המשחק. הוא מתפתח להיות ריבאונדר הגנה איכותי מאוד (6.2 ריבאונד הגנה למשחק, ראשון בבוסטון וחמישי מבין שחקני הכנף בליגה) בזכות זיהוי חכם של מצב השחקנים ברגע נתון והתמקמות בשטח פתוח יחסית. גם יכולת המסירה שלו מתבססת על זיהוי שטחים פתוחים שנוצרו, הפעם עבור שחקנים אחרים. הוא לא מוסר גדול, אבל עם הזמן הוא יודע לראות את המסירה הפשוטה שההגנה נותנת לו, ומכיוון שיריבות מתחילות להשתמש בדאבל-טים כדי לעצור אותו הן נותנות לו יותר אפשרויות מסירה.
בהגנה, טייטום מתחיל להראות ניצוצות של שומר גדול בזכות היכולת להבין את מה ששחקני ההתקפה מנסים לעשות. הוא קורא את הסיטואציה מהר יותר מהם, מניח איך הם ינסו לנצל אותה ומונע את זה. כך הוא הפך להיות שחקן מוביל בקטגוריות של ההאסל, עם 2.8 דיפלקשנים למשחק. כך הוא גם שדרג מאוד את ההגנה שלו רחוק מהכדור, במקום להישאר סטטי כמו בעבר הוא מזהה מצבים שדורשים עזרה אגרסיבית ומגיע אליהם. כך הוא גם הפך להיות שומר אישי מצוין, כזה שנהנה מהאתגר של שמירה על שחקני הכנף הבכירים בעולם. בשיאו נדמה שהוא קורא את המחשבות של השחקן שהוא שומר עליו, יודע מה הוא הולך לעשות לפני שזה קורה, כי זה מה שהוא עצמו היה עושה במצב הזה.
היכולת שאני מדבר עליה כאן היא סוג מסוים של למידה, שמאפשרת לשחקן לקחת את התכונה הטובה ביותר שלו ולהרחיב אותה לעוד ועוד תחומים. לשם כך צריך שילוב בין אינטליגנציה גבוהה, אופי מיוחד שכל הזמן רוצה ללמוד עוד ותכונה מסוג שניתן להשתמש בה בכל מיני דרכים. האם ניתן לזהות מראש שחקנים כאלה? בינתיים אף אחד לא מצא את הנוסחה שמבחינה בין מי שיכול להפוך לשחקן שלם כמו טייטום למי שיישאר שחקן חד ממדי כמו ג'וש ג'קסון, או כמו סקוררים שלא לומדים טריקים חדשים.
לפני סיום, מעניין לשים לב גם לסוג הקבוצה שטייטום הגיע אליה. בדומה לג'קסון, רוקיז רבים מעדיפים להגיע לקבוצה שתבטיח להם דקות משחק, שהכדור יהיה אצלם ביד, שהקבוצה תיבנה סביבם. אבל בשנים האחרונות מצטברות יותר ויותר דוגמאות לשחקנים שהפכו לכוכבים הגדולים בליגה דווקא לאחר שהחלו את הקריירה בתפקידי משנה בקבוצות איכותיות. ג'יימס הארדן היה כזה ב-OKC, קוואי לאונרד היה כזה בסן אנטוניו, אם מאוד רוצים אפשר להכניס לרשימה את יאניס בעונה השנייה שלו במילווקי. משהו בשילוב בין הצורך ללמוד לתפקד בקבוצה איכותית, לקחת תפקיד משני, להיות בסיטואציה מנצחת ולחוות סדרות פלייאוף עשוי להיות מתאים יותר לכוכבים עתידיים מאשר כמה שנים של מספרים גדולים בקבוצות קטנות. טייטום הרוויח מהגדילה במערכת של בראד סטיבנס, ויכול להיות שהוא בדרך להפוך למרכיב שהיה חסר עד כה במערכת הזאת.