בקיץ 1992 עלתה בית"ר ירושלים בחזרה לליגה הבכירה, אחרי שהייה בת שנה בליגה הארצית (היום הלאומית). דרור קשטן, שמונה למאמן, התחיל לחבר את הסגל לקראת העונה שבפתח. אחד השחקנים שצורפו היה קשר-חלוץ יחסית אלמוני עם שיער מקורזל שהגיע מהפועל רמת גן , אז בליגה השנייה. שמו היה רונן חרזי. הוא אמנם כבר הוזמן תקופה לפני כן על ידי שלמה שרף לסגל המורחב של נבחרת ישראל, אך את הפריצה כשחקן ליגה עדיין לא הספיק לעשות.
הערב (שני) חרזי ייכנס להיכל התהילה של בית"ר ירושלים. הוא יגיע עם בני משפחתו לטדי, לטקס בו ייכנס להיכל התהילה של בית"ר ירושלים. בימים אלה חרזי מסיים את ה-30 לפטירת אביו, שליווה אותו לאורך הקריירה. הוא החליט שנכון עבורו להגיע לטדי ולסגור מעגל: "ברור שאני מתרגש, זה מיוחד שזוכרים אותך ומכירים בך כאחד שהשאיר חותם במועדון. בסופו של יום, זה גם האצטדיון שפרצתי בו, שבו נכנסתי לתודעה והקריירה שלי נסקה. בכלל, עשיתי עם המועדון הזה דברים גדולים. כיף גדול שיודעים להוקיר ולהעריך את זה".
זה יקרה לפני המשחק מול הפועל תל אביב, בשורותיה סיים את הקריירה עם דאבל, אבל את הפריצה והזיהוי שלו חרזי עשה עם בית"ר. "אני זוכר שהייתי עם אשתי איילת בטיול אחרי צבא בארצות הברית", הוא נזכר, "נסענו לחודש. הייתי שייך להפועל רמת גן ואבא שלי ביקש מאיזה קבלן שהוא הכיר שינסה לעזור לי להתקדם. בזמן שאני בטיול שם קיבלתי טלפון ממנו, הם סגרו עם בית"ר ירושלים על השאלה של 15 אלף דולר לעונה. הוא שאל אם זה מעניין אותי, ברור שהתלהבתי, אמרתי שכן והשאר היסטוריה. בסוף אותה עונה משה דדש, ששון שם טוב ובני כהן עשו קומבינה עם הפועל רמת גן וקנו את הכרטיס ביותר מ-200 אלף דולר, שהיה אז סכום שיא".
אל תפספס
חרזי היה אחד השחקנים הבולטים בשנות ה-90, אך יותר מכל ייזכר בשל סיפור הסינדרלה של שחקן שהגיע כאלמוני יחסית מהליגה השניה, זכה מייד עם בית"ר באליפות ואף זכה בתואר כדורגלן העונה. בהמשך זכה עם הקבוצה באליפות נוספת, הפך לשחקן הרכב בנבחרת ישראל והיה אחד השחקנים הטובים בארץ. בהמשך עוד הספיק לשחק בסלמנקה, הפועל חיפה, בורסהספור ואף זכה בדאבל עם קשטן בהפועל תל אביב, אך הקריירה שלו מזוהה בעיקר עם השנים בבירה.
"בסך הכול הייתה לי קריירה קצרה בגלל הפציעות, אבל את רובה העברתי בבית"ר ואיתה אני הכי מזוהה. היו לי גם שנים יפות בהפועל חיפה ובנבחרת, היה את הדאבל עם הפועל תל אביב ויצאתי לספרד ולטורקיה לגיחות קצרות, אבל את עיקר השנים העברתי עם בית"ר. עד היום עוצרים אותי אוהדים ברחוב ומזכירים לי את זה, אומרים לי שגדלו עליי. זה נותן לך גם להרגיש קצת זקן, אבל זה תמיד מחמיא, לדעת שעשית משהו לאנשים. זאת הייתה תקופה מיוחדת, כי בכל פינה שאתה הולך יש אוהדי בית"ר. גם בשבתות, כשהייתי נוסע למשחקים בטדי, היית רואה את כל האלפים מחוץ לירושלים מגיעים עם הרכבים עם הדגלים והצעיפים, לא חושב שזה משהו שיש לו אח ורע בישראל, זה היה יוצא דופן".
אתה זוכר את המשחק הראשון שלך?
"המשחק הראשון היה נגד הפועל תל אביב בבלומפילד, ניצחנו 0:1 מנגיחה של תומר אזולאי. במחזור השני כבר הבקעתי את השער הראשון נגד מכבי תל אביב בטדי (2:2). אני זוכר את כל הגולים שלי בקריירה, אבל אלה שנגד מכבי הכי זכורים לי. חוץ מהגול הראשון בבית"ר, היה באותה עונה השער במשחק העונה. השוויתי ל-1:1, זה היה משחק שבו אם אנחנו לא משווים מכבי עולה למקום הראשון ובדרך לרוץ לאליפות. היינו צריכים לנצח את המשחק, השופט פסל גול חוקי של אוחנה בפתיחה והיה משחק מטורף, אבל התיקו הזה גם עזר לנו. אני זוכר שאחרי הגול רצתי בטירוף, בלי לראות בעיניים, לא ידעתי אפילו לאן אני רץ. נתתי אולי ספרינט של 70 מטר, אחרי זה עשר דקות לא היה לי אויר למשחק".
הפכת בתוך כמה חודשים לשחקן מוביל בליגה וגם בנבחרת.
"כן, זה היה שינוי קיצוני יחסית. בסך הכל הגעתי מהפועל רמת גן, שאמנם היה קהל במשחקים שלה אבל לא בכמויות כאלה. זה היה מעבר קיצוני, גם מבחינה תקשורתית וכל ההמולה מסביב. יש כאלה שנופלים במעברים האלה, אני דווקא לקחתי את זה למקום הנכון, לא התבלבלתי וניסיתי רק להמשיך ולהתקדם מקצועית, גם בנבחרת".
דרור קשטן שינה לך את הקריירה.
"דרור ושלמה שרף. גם בהזדמנות שנתנו לי וגם כי תמיד ידעו להחזיק אותי קצר. בתקופות הכי טובות שלי, שלמה היה זורק הערות כדי להוריד אותי לקרקע, דברים בסגנון 'כמו שחרזי נראה אני לא רואה אותו משחק'. גם דרור ידע תמיד להוריד אותי אחרי משחקים טובים, שלא נרים את האף יותר מדי. הוא ידע לעקוץ ולהבהיר לי את מקומי. אז זה היה משגע אותי, היום בדיעבד אני מבין מה הם עשו וכמה פסיכולוגית זה היה נכון".
עם מי הכי נהנית לשחק?
"אלי אוחנה. שמע, אני דור אחד אחרי אוחנה, הוא שחקן שהערצתי ופתאום אני משחק איתו, זה היה משהו אחר. גם בצד המקצועי השילוב בינינו היה מצוין, הייתה הבנה עיוורת, היינו מייצרים גולים מבעיטות שוער. הסתדרנו מצוין כי לא היו מעמדות, היה ברור מי זה אוחנה. אגב, אתה גם נעזר בו המון בדרך, אתה לומד גם בלי לדבר איתו, רואה את צורת ההתנהלות ומבין. הייתה בינינו כימיה מצוינת. בכלל, קשטן אסף שם סגל שחקנים שהתחבר לקבוצה שעלתה ליגה והכל תפס, פשוט התחברנו בצורה מדהימה לקבוצה מפחידה. תחזור לתקופה ההיא, לקחנו את האליפות נגד מכבי תל אביב עם הסגל המצויין שזכה עונה לפני כן עם זוהר, נמני, קלינגר, דריקס, מליקה ושהם. למכבי חיפה היו עטר, ברקוביץ', אלון חזן ובני יהודה עם רביבו, אלון מזרחי וקודריצקי. כל הקבוצות הן מהטובות שהיו כאן ולכן גם ההישג מאוד מיוחד".
היום טדי נראה גדול על בית"ר ואיבד מהביתיות של פעם, אבל חרזי חושב אחרת לגבי גודל האצטדיון: "התקופה לפעמים כשאני רואה את טדי אני חושב למה לא שיחקתי בתקופה הזאת. אז היו יציעים רק במערבי ובמזרחי, בתקופה שלנו אני מאמין שיכולנו למלא גם 30 אלף. כשרצים לאליפות הקהל מגיע. תמיד כששיחקנו וטדי היה מלא, היינו שואלים את עצמנו למה לא בונים מאחורי השערים. מצד שני, אני תמיד חושב על כך שזכיתי לשחק בטדי ולא בימק"א, הכול יחסי ואין סוף להשוואות. זה כמו ששואלים אם לא הייתי מעדיף לשחק היום. אז נכון שהייתי מרוויח יותר כסף, אבל מה יגידו דמתי ואהוד בן טובים שיצאו בלי כלום?"
התרחקת מהכדורגל אחרי הקריירה.
"היו הצעות לאימון או להיות עוזר מאמן, אבל לא ראיתי את זה כמשהו מתגמל ומספק וזה הדבר הכי חשוב בשבילי. אני מעדיף לעבוד עם הדור הצעיר, אני מאמן חלוצים בהפועל רמת גן, בשוהם ובמקומות נוספים. אני חושב שיש לי מה לתת להם וזה סיפוק גדול. אם ירצו להשתמש ביכולות שלי באופן ספציפי אני תמיד פתוח, אבל רק בסיטואציה שתתאים לי. יש לי סדר עדיפויות בחיים".
כדורגל אתה רואה?
"מדי פעם. בעיקר עוקב אחר הקבוצות ששיחקתי בהן. קשה לי לראות היום 90 דקות ברצף, אבל משתדל לעקוב. בסופו של דבר, איך שלא מסדרים את זה, זה חלק מהחיים שלך, אתה מזוהה עם זה ואנשים ברחוב עד היום זוכרים כל רגע, אז קשה להתעלם ולשכוח".
פעם היו כאן יותר כשרונות.
"כן, לא משקיעים פה יותר מדי. פחות ילדים משחקים כדורגל ורוצים כאן הכל מהר. אם רוצים לעשות פה משהו אמיתי צריך להשקיע מגילאים קטנים ובסבלנות לטווח הארוך. היום ילדים מעדיפים את הסמארטפונים ולא את הכדורגל מתחת לבית וזאת בעיה. אני זוכר שכשהייתי ילד, אבא שלי היה מעניש אותי בכך שהיה משאיר אותי בבית במקום לרדת לשחק כדורגל. היום העונש שילדים מקבלים זה לצאת מהבית".