פושע, מלחמה

"הוא הגיע הביתה בשעה מאוחרת, כרגיל, והחלטתי להתעמת איתו פעם אחת ולתמיד. כבר שנים שהוא בוגד בי, ושאלתי אותו אם ביקר אצל זונה. הוא איבד את זה בשנייה אחת. בהתחלה נתן לי אגרוף לפרצוף, ואחרי שנפלתי המשיך לתת לי בעיטות ואגרופים בזמן שאני שוכבת על הרצפה.

"התחלתי לדמם. פחדתי פחד מוות. חשבתי שהוא הולך להרוג אותי, אז התקשרתי מיד לבת שלי. כשהיא הגיעה כדי להגן עליי מפניו, הוא לא עצר. חשבתי שזה ירגיע אותו כי היא רק בת 16, אבל הוא היה אחוז טירוף וכלום לא עזר. גם אותה הוא תקף. נתן לה אגרוף שהפיל אותה למדרגות, ושבר לה את האף. היא התחננה שיפסיק, אבל המכות נמשכו. אחרי שהצלחנו לברוח ממנו, הוא הלך למטבח והכין לעצמו ארוחת ערב, סתם כך, כאילו כלום לא קרה".

(מתוך העדות של טניה גורוביץ' במשטרה)

בדיעבד, התסמינים תמיד היו שם. מילאן גורוביץ' היה כדורסלן מצוין, 206 סנטימטר של כישרון וקליעה שייתכן שבימינו היו מספיקים לו לקריירה אפילו יותר מפוארת, אבל מגיל צעיר היתה בו גם אלימות סמויה.

בזמן אמת התייחסו אליו כאל תינוק מגודל. "דמות צבעונית" כינו אותו בתקשורת הסרבית - וקשה להאשים אותם. הוא היה משב רוח רענן בעולם הספורט עמוס הקלישאות והדקלומים המעייפים. איל ברקוביץ' סרבי, אם תרצו, מינוס ההומור. בן אדם ישיר ובוטה, כותרת מהלכת על שתיים, הכי רחוק מספורטאי החרסינה שממלאים את הענף. לעזאזל, אפילו הקעקוע שלו לבדו זעק יותר מכל ראיון של קולגה.

אבל בחודש שעבר, כשהורשע בתקיפה בנסיבות מחמירות של אשתו טניה ובתו מיליצה - הכל בזמן שבנו הצעיר צופה במתרחש מהצד ואוגר טראומות לכל החיים - נחצה הקו הדקיק שבין תדמית למציאות. כפרסונה ציבורית, חמש דקות עם מילאן גורוביץ' היו כל מה שעיתונאי חולם עליו. כאדם פרטי, התברר שחמש דקות איתו יכולות להיות כל מה שבן אנוש מפחד ממנו.

עכשיו הוא והתדמית הולכים יחד לכלא.

בתור ילד ניסה גורוביץ' ללכת בדרכו של אביו המתאגרף והחל להתאמן בקונג פו. בגיל 13 עשה הסבה לכדורסל והחל להתאמן במחלקת הנוער של נוביסאד. יש שיאמרו שמעולם לא עזב את אמנויות הלחימה, רק הביא אותן לענף שהן פחות מקובלות בו - גורוביץ' אהב להתעמת, פיזית ומילולית, מול שחקנים יריבים ומול חברים לקבוצה, מול אוהדים או מול מאמנים.

הוריו קיוו כי התנהגותו תתמתן כשהגלו אותו ליוון בגיל 17 וצירפו אותו לפריסטרי על תקן הבטחה גדולה. לא פעם הכישרון של גורוביץ' אכן גבר על הנטייה הכמעט בלתי נשלטת לעשות בלאגן. שנתיים אחרי המעבר ליוון, אי שם בקיץ 1998, הכישרון לקח אותו עד ברצלונה. הקטלאנים שילמו סכום גבוה וראו בו את אחד משחקני העתיד שלהם, והדרך לפסגת הכדורסל האירופי נראתה סלולה.

שנתיים השלים גורוביץ' בקטאלוניה, אבל כשהיה צריך לעשות את הצעד הבא קדימה היצר שוב תפס פיקוד: ז'ליקו אוברדוביץ' ניסה לצרפו לאימפריה שהתהוותה לה בפנאתינייקוס, אבל הוא - שמעולם לא סלח למאמן על שניפה אותו מסגל נבחרת יוגוסלביה לאולימפיאדת סידני - סירב מטעמי אגו ונשבע שלעולם לא יקבל ממנו הוראות.

הוא נחת בא.א.ק אתונה, דילג לטרייסטה, הרשים במלאגה, אבל קיבל את המוג'ו בחזרה רק כשניצח כמעט במו ידיו את הדרים טים באליפות העולם באינדיאנפוליס 2002, עם שתי שלשות גדולות במאני טיים שהקנו לו מעמד מיוחד בסרביה. גורוביץ' היה יכול למנף את ההצלחה ולסדר לעצמו חוזה NBA - בוסטון אפילו נתנה הצעה ממשית - אבל גורוביץ' שוב בעט קונג פו בדלי, ואת הקיץ ההוא סיים איכשהו בוויבודינה הסרבית, רק משום שהתגעגע הביתה.

בשנים ההן התפרסם לא רק ככדורסלן חם מזג, לא רק בגלל סגנונו שלוח הרסן בראיונות, אלא גם בשל דעותיו הפוליטיות הקיצוניות. כך, למשל, החליט לעזוב את קאזאן במפתיע אחרי שהסיקור הטלוויזיוני של הטבח בבסלאן, בו נרצחו מאות ילדי בית ספר על ידי טרוריסטים צ'צ'נים, לא היה לרוחו. התקשורת הרוסית, כך טען, היתה צריכה להציג את המחבל שאמיל באסייב שהיה אחראי למתקפה הקטלנית, כגיבור.

אבל זה עוד כלום לעומת הסערה החולל שבועיים אחרי שהצטרף לפרטיזן בלגרד, ובקרואטיה חשפו את הקעקוע השנוי במחלוקת שמעטר את כתף ימין שלו. את הקעקוע עיטרה דמותו של דראז'ה מיכאילוביץ', גנרל סרבי במלחמת העולם השנייה שנחשב פרו-נאצי ופאשיסט מוצהר, וביצע פשעי מלחמה איומים. בקרואטיה ובוסניה הודיעו שייעצר מיידית אם ייכנס לשטחיהן, וכך החמיץ גורוביץ' לא מעט משחקים חשובים.

תדמית הילד הרע דבקה בו סופית בכל רחבי היבשת, אבל זה לא הרתיע אותו כהוא זה. נהפוך הוא: מאז אותה פרשה, כל שלשה שקלע לוותה בנשיקה לשרטוט המפוקפק.

כשעיתונאית סרבית מוכרת ביקרה את התנהלותו וכינתה אותו כ"מקועקע המטופש הזה", השיב עם התגובה הבאה: "לידיעתך, המקועקע המטופש הזה דובר שלוש שפות זרות חוץ מסרבית. אני מרחם עליך. אישה בגילך אומרת דברים אידיוטים לפעמים אם היא לא מקבלת את מנת הקוק היומית שלה בבוקר. כנראה שאף אחד לא ז**ן אותה בבוקר שבו כתבה את זה".

עד סוף הקריירה הספיק גורוביץ' להשניא את עצמו על אלפים, ולהפוך לסמל עבור אלפים אחרים. כשחזר מסיבוב נוסף ברחבי אירופה וחתם דווקא בשורות הכוכב האדום, אוהדי פרטיזן שהעניקו לו תמיכה מלאה בתקופת שערוריית הקעקוע, הכריזו עליו כעל מת מהלך. האולטראס של הכוכב האדום, לעומת זאת, דווקא קיבל אותו בזרועות פתוחות והפך אותו לאגדה ביציעים.

מעמדו הפך מיתי בזכות מקרה ספציפי בו הופעלה אלימות משטרתית כלפי האוהדים, ובתגובה גורוביץ' השליך בקבוק זכוכית לעבר אחד המאבטחים.

הגרעין הקשה והאלים של אוהדי הכוכב האדום ראה בו הרבה מעבר לשחקן. הוא היה בן ברית, וחלק איתם גם את אותן דעות קיצוניות. כשביציע כינו אותו צ'טניק - כינוי לחבר בתנועה הלאומנית הסרבית - בכה מרוב אושר.

הקריירה הסתיימה ב-2016 עם חתיכת רזומה. גורוביץ' היה מדליסט זהב אולימפי, מדליסט זהב וארד ביורובאסקט, קפטן נבחרת סרביה, אלוף ספרד, סרביה ופולין, זוכה גביע קוראץ', מלך הסלים של היורוקאפ, השחקן המצטיין בליגה האדריאטית, והרשימה עוד ארוכה. אם היה פחות קפריזי, ייתכן שהיה כותב את שמו בספרי ההיסטוריה של הכדורסל האירופי, אולי זוכה בגביע יורוליג או שניים. אבל מעבר לתארים, הנוכחות המיוחדת שלו היתה זו שהטביעה חותם. לפעמים שלילי, לפעמים חיובי, אבל תמיד חותם.

זה גם מה שהפך אותו למאמן מבטיח אחרי הפרישה. דרכו על הקווים החלה כעוזר מאמן הכוכב האדום, והפנטזיה שלו ושל אוהדי הקבוצה היתה שיהפוך לגרסה סרבית של אלכס פרגוסון.

"למילאן גורוביץ' יש כריזמה מיוחדת ומוח כדורסל מבריק. הוא מסוג המאמנים ששחקנים תמיד רוצים לשחק בשבילם. יש לו את הפרופיל המושלם כדי להיות אחד המאמנים הטובים באירופה", ניבא אז המאמן הסרבי הוותיק דראגן שאקוטה.

הנבואה לא התגשמה, בין היתר בגלל ההתנהגות הבלתי נסבלת של גורוביץ' על הקווים. כשאימן את ז'לזניק, קבוצת הבת של הכוכב האדום, דחף שחקן יריב (מפרטיזן, איך לא) וירק לעבר אוהדי קבוצות יריבות במספר הזדמנויות. פעם טראבלמייקר, תמיד טראבלמייקר.

בחודש שעבר, אחרי שהודה במקרה התקיפה המזעזע וחתם על עסקת טיעון במסגרתה ירצה עונש מאסר בית של עשרה חודשים, הפיגורה של מילאן גורוביץ' מתה.

להגנתו, טען גורוביץ' שהיה קורבן לסחיטה מצד אשתו, והסביר שהיא זו שהיכתה אותו בעבר. "אני מנסה להתגרש ממנה כבר קרוב לשלוש שנים, והיא מסכלת את זה בכל פעם מחדש רק בגלל שהיא רוצה את הכסף שלי. אני לא מצדיק את המעשים שלי - כן, דחפתי אותה, כן פגעתי בבת שלי - אבל הגנתי על עצמי אחרי שתקפה אותי במזלג. ביחס לאיך שפגעתי בה, התגובה שלה היתה היסטרית לחלוטין. היא לא נפגעה בצורה ממשית מבחינה פיזית, אבל הזמינה אמבולנס ואמרה שהיא הולכת למות. אל תאמינו למילה שיוצאת לה מהפה".

מנגד, אשתו טענה שהיא סובלת מהתעללות מתמשכת בשנה האחרונה. במקרה אחד, סיפרה, היכה אותה באגרוף כל כך חזק שגרם לה שבר בארובת העין. למשטרה לא הלכה, כי גורוביץ' איים על חייה.

כשיסיים לרצות את עונש המאסר, גורוביץ' ייצא לעולם חדש. ראשת הממשלה אנה ברנאביץ' כבר יצאה נגדו והפכה אותו לפנים המכוערות של המאבק באלימות כלפי נשים.

בעולם החדש הזה גורוביץ' לא יהיה סמל ולא אגדה, רק סיפור על איש אלים ומסוכן שפעם היה כוכב והיום הוא בושה.